מאז עלתה לשידור הסדרה החדשה של צבי יחזקאלי, "בזהות בדויה", התפרסמו לא מעט מאמרי ביקורת ופוסטים על גישתו הסטריאוטיפית וסגנונו המתלהם. הביקורת בהחלט מוצדקת, ואין ספק שיחזקאלי שב וממחזר את מוטיב ההפחדה מפני "האסלאם המשתלט על אירופה", תפיסה שמוזנת לא אחת מנתונים שגויים והטיות של גורמי ימין קיצוני במערב. אלא שמעבר להיבט הסגנוני, מהסדרה מתקבל הרושם כי "המוסלמים", בעיקר באירופה, עשויים מקשה אחת וכי המאפיין העיקרי שלהם, בהשפעת המתרחש בארצות מוצאם, הוא הקצנה דתית.
יחזקאלי מחמיץ את העובדה שהוא מתייחס לקבוצה גדולה מאוד של בני אדם שהמורכבות בה עצומה. למשל, ברוב מדינות אירופה, ובמיוחד בצרפת, כשמדובר במוסלמים מדובר בעיקר בצפון-אפריקאים, דור שני ושלישי למי שהגיעו בשנות ה-70-60 כמהגרי עבודה, בעידוד המדינות הקולטות, אשר נזקקו לידים עובדות.
כדאי היה לבחון מדוע חלה תופעת הקצנה בקרב יוצאי מדינות המגרב, שהאסלאם בהן מתאפיין, בהכללה, כסובלני ומתון יותר (צופי-עממי ביחס לווהאביה הסעודית, למשל). ברוב מדינות המגרב פועלות מזה שנים מפלגות המזוהות עם תנועת האחים המוסלמים, המדגישות את אופיין המתון ומשולבות במערכת הפוליטית.
מדינות אלה, ובראשן מרוקו, אף מובילות בשנים האחרונות תוכניות למאבק ברדיקליזציה על-ידי הכשרת אנשי דת מתונים, בהם גם אימאמים הפועלים באירופה, והן רושמות הישגים מרשימים במניעת טרור מבית. מכאן, שהקצנת המהגרים המוסלמים היא תופעה שהתפתחה בעיקר באירופה עצמה, ובזיקה לאופן שבו השתלבו במדינות השונות ביבשת.
יחזקאלי מפספס, או מתעלם במכוון, מכך שהרוב המכריע של המוסלמים באירופה אינם משתייכים לארגונים קיצוניים, והם גם נפגעים לא אחת מהמעורבות של בני קהילתם בפעילות טרור, בעיקר בשל האיסלאמופוביה שפעילות זו מעוררת. יש שיאמרו שהתקשורת רודפת הרייטינג בכללותה אינה מתעניינת ב"רוב הדומם", אלא מחפשת את מקרי הקיצון. זה כמובן נכון, ומצד שני, דווקא תוכנית שיחזקאלי מרבה להופיע בה, "לונדון את קירשנבאום", מוכיחה שניתן להשיג מוניטין ועניין גם בלי להתפשר על הצגת מורכבות בשלל נושאים.
אפילו עמיתו לערוץ אמנון לוי מצליח לעתים לייצר דרמה דווקא על-ידי ניפוץ סטיגמות, בעיקר במקרה של החברה החרדית בישראל, שכיום ברור כי פלגים כגון נטורי-קרתא מייצגים רק מיעוט קטן ושנוי במחלוקת בתוכה.
לענייננו, ישנם הרבה מאוד סיפורי הצלחה בקרב הקהילות המוסלמיות באירופה – מנהיגים מתונים, הוגי דעות ואמנים – שעשויים אף הם לעורר עניין רב אצל הצופה הישראלי. כך למשל, האימאם חסן שלע'ומי, יליד תוניסיה, מייצג באופן מובהק את רוח המתינות והאחווה הבין-דתית, שגם היא חלק מהתמונה המורכבת של חיי המהגרים בצרפת. הוא ייסד את "ועדת האימאמים" כדי להוביל את הקהילה המוסלמית במדינה ברוח זו, נודע בקשריו הטובים עם ארגון הגג של יהודי צרפת ואף ביקר בישראל. הוא אמנם נתקל בביקורת מצד רבים בקהילתו ואף נתון לאיומים, אך מדוע לא לבחון ביושר את הקו שהוא מוביל, את היקף פעילותו ואת מידת התמיכה בו? הרי מדובר בדמות מרתקת לא פחות מ"אבו-חמזה", אותה דמות בדיונית ומאיימת שמגלם העיתונאי-השחקן יחזקאלי.
התבוננות מעמיקה יותר בחברה הצרפתית בכללותה היתה מבליטה, למשל, את העובדה שאחת הסופרות המצליחות ביותר כיום בצרפת היא לילה סלימאני, מהגרת מרוקאית. ספרה רב-המכר "שיר ענוג" (שתורגם לעברית) מגולל את אסונה של משפחה פריזאית שילדיה נרצחים על-ידי המטפלת, בעיקר מנקודת מבטה של האם, עורכת-דין ממוצא צפון-אפריקאי.
סלימאני מיטיבה לתאר באופן ביקורתי את הווי החיים הבורגני העכשווי בצרפת ובמערב בכלל, תוך התייחסות מרומזת ביותר למוצאה הערבי-מוסלמי של הגיבורה בת דמותה – התייחסות המעידה אולי יותר מכל על מגמת ההשתלבות של רבים מהמהגרים בחברה הקולטת, לטוב ולרע.
גם בתרבות הפופולרית ישנם לא מעט סיפורי הצלחה של מהגרים המעשירים מאוד את התרבות האירופית והעולמית. מוזיקת הראי האלג'יראית, לדוגמה, הפכה לז'אנר פופולרי בצרפת כבר בשנות ה-80. שאב ח'אלד, שמוצאו מאלג'יריה, הוא הזמר המוכר ביותר בז'אנר זה, שרבים משיריו ("עאישה" ו-C'est La Vie, למשל) אף זכו לגרסאות בעברית. אם יחזקאלי היה בוחר לעסוק בכל אלה, אולי היה מגלה גם את ההשפעות והזיקות בין המהגרים המוסלמים למהגרים היהודים שמוצאם ממדינות המגרב.
חלוץ נוסף של הראי בצרפת הוא היהודי האלג'יראי מוריס אלמדיוני, שבשנים האחרונות חי ומופיע בישראל. סרטי הקולנוע המצליחים של הבימאים הצרפתים-יהודים אוליבייה נקש ואריק טולדנו ("מחוברים לחיים") מציגים בהומור ובכנות רבה את חברת המהגרים הרבגונית במדינתם, ומאפשרים להתוודע אליה הרבה יותר מאשר שידורי ההפחדה של "בזהות בדויה".
חשוב לזכור לצבי יחזקאלי חסד נעורים ולתהות מה השתנה. בראשית דרכו הטלוויזיונית הוא הביא קול רענן וייחודי לתחום הסיקור של "כתבנו לענייני ערבים", שהם כמעט תמיד גברים אשכנזים בעלי אוריינטציה בטחונית. כדאי להזכיר, למשל, את כתבתו הנפלאה על כדורגל הנשים בתוניסיה, כאשר סיקור התופעה האיזוטרית לכאורה פתח דיון באולפן במעמדן המתקדם יחסית של נשים במדינה זו. כיום יחזקאלי הוא פרסונה תקשורתית פופולרית בפני עצמו, לאו דווקא בשל התכנים שהוא משדר. אלא שדווקא כעיתונאי בעמדה בכירה ומשפיעה יש לו אחריות ומחויבות מיוחדת להצגה הוגנת יותר של מושאי סיקורו.
אילת לוי היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית