שתי ה"הללויות" שבקעו ביום ראשון השבוע מפיו של יורם ארבל סימנו את חזרתו לערוץ הראשון. 22 שנה לאחר ששידר בפעם האחרונה את המשחק המרכזי בליגת-העל, חזר ארבל לכור מחצבתו בתום מסע ארוך שכלל את ערוץ הספורט ושני הערוצים המסחריים, ולווה בשלל התבטאויות רוויות בוז מצדו כלפי התנהלות אנשי המוסד הארכאי ברוממה.
הבכורה המחודשת היתה במשחק המרכזי בין הפועל תל-אביב לקריית-שמונה. לצדו בעמדת הפרשן ישב דני נוימן, כנראה מאלה שאליהם כיוון ארבל כשאמר בראיון ב"וואלה" לפני כשנתיים: "הטלוויזיה הישראלית עובדת בסגנון של חבר מביא חבר, פרשן מביא חבר, חבר מביא פרשן". ארבל, שהגדיר את רוחו של ערוץ 1 במלים "בינוניות, אפרוריות וסטגנציה", אולי חש משהו מכל אלה בעמדת השידור הקרה בבלומפילד לצדו של הפרשן המושמץ. "אני מאוד נהניתי לשדר איתך", החמיא לו נוימן בסיום, "אני שמח שחזרת וכיף גדול". ארבל השיב בנימוס: "תודה רבה, גם אני", במה שנשמע יותר כמס שפתיים.
בהחלטה נועזת מצד אחד ותמוהה מצד שני, מחה הערוץ הראשון את הרוק שהטיח ארבל בפרצופו במשך שנים, מחל על כבודו והחזיר הביתה את שדר הספורט מס' 1. הסיבה לחגיגה: האולימפיאדה שתיערך בקיץ. הדרך ללונדון תעבור בשבועות הקרובים בשידור המשחק המרכזי בליגת-העל. לשם כך הוזז מעט הצדה שדר הבית, עמית הורסקי, שכעס על הפיחות במעמדו והביע תסכול מנומס בדף הפייסבוק שלו ("התאכזבתי, אבל אכבד את החלטת הצוות המקצועי").
אחרים במערכת היו רשמיים פחות. ב"מעריב" פורסם כי יגאל שמעוני, אחד העורכים במחלקת הספורט, ביקר בחריפות את שובו של ארבל. "מהלך הזוי שהונחת עלינו", הגיב וניחם את הורסקי: "מישהו כנראה החליט לדאוג לחבר על חשבונך". האשמה קשה כלפי ה"מישהו" הזה, שמלמדת על קן הצרעות הרוחש בבניין.
זו אינה הפעם הראשונה שמזיזים את הורסקי לטובת שדר בכיר. לפני שנתיים וחצי הנחיתו עליו את מאיר איינשטיין, לקראת המונדיאל. אלא ששובו של ארבל צורב לו במיוחד. בראיון ל"7 לילות" לפני כשנה הביע ארבל זעם על שערוץ 1 לא קרא לו לדגל וביקר בחריפות את שיגורו של הורסקי הצעיר למונדיאל. "זה כמו לצוות את אלרואי כהן כמגן ימני בנבחרת", אמר. רוצה לומר, מינוי מופרך.
ארבל (משמאל) ונוימן (צילום מסך)
בראיון ל"וואלה" ב-2009 אמר ארבל: "זה מוסד שהגיעו למסקנה שהוא מסואב. יש שם אבטלה שהיא כבר לא סמויה, גדולה בכמויות שגובלות בפשע. זה גוף התקשורת הכי גדול במדינה, שמתוקצב כמעט במיליארד שקל בשנה. לאן הולך הכסף? לכל המשכורות של הבטלנים שאתה רואה שם".
לא הפריע לכם מה שארבל אמר עליכם, נשאל השבוע בספורט "מעריב" אורי לוי, מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה, שענה: "אנחנו לא מסתכלים על כל דבר שמישהו אמר, הולכים מקצועי". זו גישה נכונה, שלכאורה לוקחת בחשבון רק אינטרסים מקצועיים. מצד שני, איפה עומדים האינטרסים האלה בהחלטה להמשיך לא לרענן את עמדת הפרשן? האם גם במקרה הזה הם מקצועיים נטו?
דני נוימן עומד כבר שנים במרכזה של ביקורת ציבורית, כמעט מקיר לקיר. הביקורת הזו, אם להתבטא בעדינות, טוענת שנוימן פרשן מאוד לא טוב. נציב קבילות הציבור של רשות השידור נדרש לכך לא מזמן, בעקבות תלונות רבות מצופים, והמליץ, בצעד יוצא דופן, למנהלי הטלוויזיה להקשיב לקולות ולהציב מדי פעם פרשן אחר במקומו של נוימן. במחלקת הספורט לא רק שהתעלמו מההמלצה וממחאות הצופים, מנהליה תיגברו כעת את השורות במי שעזב את בית הזכוכית שלהם ויידה בו אבנים, תחת הנימוק של החלטה מקצועית.
זה קורה גם בגלל חוסר ברירה: ב-30 השנים האחרונות שולטים בשוק שלושה שדרי-על. כל היתר, ובהם דור הביניים ניב רסקין, עמית הורסקי ויהונתן כהן, הם במעגל השני. פרשנים, לעומת זאת, יש בשפע. את העמדה הזו אפשר לרענן מכל הבא ליד. ובכל זאת, ברוממה התפקיד הזה נותר מוברג אל נוימן. הפרשן כבר הודה בעבר ב"7 לילות" כי מישהו מלמעלה דואג לו. הוא לא התכוון לאלוהים. במונדיאל האחרון נעשו מאמצים להחליפו באבי רצון, אבל אלה התנפצו ונוימן חייך כל הדרך לגמר. כשיש לו גם חברים בכירים בפוליטיקה וגם חבר טוב שמנהל את מחלקת הספורט, אפשר לנבוח עד מחרתיים ונציב הקבילות יכול להמליץ עד מחר. נוימן לא יזוז.
בחזרה לארבל: אפשר היה לקוות שחזרתו השבוע לערוץ הציבורי תפיח חיים חדשים בשדר הוותיק, בן ה-70 פלוס, שבסך-הכל נמצא בכושר סביר, בזכות העובדה שהוא ממשיך לשדר משחקים בערוץ הספורט. אלא שהבכורה המחודשת שלו היתה בינונית. המחצית הראשונה של המשחק היתה היותר חלשה שלו. הוא נשמע בה לקוני, ענייני, פה ושם מנומנם. אולי בגלל רמת המשחק הירודה, ואולי בגלל הפרשן שלצדו.
כשארבל שידר לפני שלוש שנים את המשחק המרכזי בערוץ 10, הוא היה נמרץ, חד ודעתן פי כמה. זה קרה בזכות הפרשן אייל ברקוביץ'. האימפולסיביות, הצבעוניות והשכונתיות של ברקוביץ' סחבו את ארבל למקומות יצירתיים, וסחטו ממנו שלל אמירות צבעוניות ואף השתטויות. נוימן, מעבר לפרשנות צפויה ומשעממת, הוא צנון גמור. אין לו היכולת למשוך את ארבל ברגעים מתים. הציוות של שניהם ביחד הוא מכה קשה לשידור משחק.
מבקריו של ארבל נוהגים להזכיר לו את הפשלה הגדולה בקריירת השידור שלו: במהלך "משחק השרוכים" ב-1998 הוא לא הבחין ששחקני בית-שאן פותחים רגליים ומאפשרים לבית"ר ירושלים לנצח אותם. נזכרתי בזה כשארבל לא זיהה השבוע את מחאת אוהדיה הצעירים של הפועל תל-אביב: הקהל במשחק, כ-1,500 ילדים ונשים ואפס גברים, בגלל עונש שהטיל בית-הדין של ההתאחדות, שר במרבית דקות המשחק נגד הבעלים אלי טביב. אלא שארבל לא הקשיב לקולות.
כשברקע שירת "לא רוצים טביב בהפועל" התמוגג ארבל: "הקהל שיש פה לא מבייש שום משחק בליגת-העל שלנו. תשמעו את קהל הילדים שלנו. הילדים צועקים כמו שצריך, ושרים". ארבל לא ציין מה הם שרים ועל מי. גם הפרשן שלצדו לא טרח לאבחן, וכנראה שגם העורך באוזנייה לא חשב שיש כאן עניין כלשהו. התרדמה הכללית חילחלה גם לשידור עצמו, שלא סיפק די תמונות וקולות מהיציע החריג, שכמוהו לא נראה עד היום בליגה הישראלית – וגם לא נשמע כמותו.
מקבץ טעויות הזיהוי של ארבל, שעליהן ספג ביקורת בשנים האחרונות, היה הפעם שולי. פעם אחת התבלבל בשמות בלמי קריית-שמונה, בפעם אחרת קבע "לא נבדל ולא חצי נבדל" על אף שההילוך החוזר האטי הוכיח שהיה, ובפעם אחרת קבע קרן לקריית-שמונה, שלא היתה. ארבל הביא איתו מושגים שנלקחו משידור משחקי הקבוצות הספרדיות בערוץ הספורט. "גולאסו גולאסו", התלהב אחרי שער שכבשה תל-אביב, ו"פרעוש עצבני שחבל על הזמן", הגדיר את מגן קריית-שמונה. פרעוש הוא כינויו של ליונל מסי.
ארבל סיפק כמה שטיקים מוכרים שלו: "הערב עוד צעיר", שמשמעו – אל תעזבו אותנו כי המשחק הזה הולך להיות גדול, וה"הללויה" הקלאסי בעת כיבוש שער, שעל הדרך, אם להיות קצת קטנוניים, מספק פרסום סמוי למסעדת החומוס שפתח ברמת-גן, הנושאת את השם הזה.
אין עדיין תחליף לקול של ארבל, המוכר, הסמכותי, הנעים. הוא היה ונותר אייקון טלוויזיה. סוס שידור קשיש ושבע, שלמרות הביקורות על יכולתו עדיין מסוגל לעשות קילומטרז' באירועי ספורט גדולים. הוא תזכורת לעליונותם של שלושת השדרים הבכירים, איינשטיין, וייץ והוא עצמו, ולכך שאי-אפשר עדיין לסמן יורש ראוי. במובן זה, ארבל הוא כמעט ברירת מחדל של ערוץ 1. אלא שאם אכן, כטענתו של אורי לוי, מקצוענות טהורה עומדת מאחורי ההחלטה להשיב אותו חזרה לספינה הישנה, אפשר היה לצפות שהמקצוענות תדריך אותו להסיק שיקיר הפוליטיקאים נוימן הוא הפרטנר האחרון שמתאים ללוות את ארבל.
לצד נוימן, חולשותיו של ארבל מתעצמות. ארבל זקוק לפרטנר שייתן לו קונטרה, יבעיר קצת את הכיסא שהוא יושב עליו ויעניק לחלוחית בדקות משחק מתות, כשהצופים שוקלים לזפזפ הלאה. נוימן לא זו בלבד שאינו מסוגל לכל אלה, הוא ממשיך לשמש הוכחה חיה לכך שהערוץ הציבורי נותר מסואב, נגוע בנפוטיזם ובשיקולים זרים.
שיעור תקשורת
פרק מאלף בדרך לנצל את התקשורת לספינים ולכל מיני תרגילים סיפקו השבוע שני ראשי קבוצות. בשיעור הראשון, במסגרת מלחמת האגו המתוקשרת בין הבעלים של עירוני קריית-שמונה איזי שירצקי למאמן הקבוצה רן בן-שמעון, גילה הראשון תרגיל קטן שעשה. במסגרת נסיונותיו להחתים את בן-שמעון לעונות נוספות בקבוצה, לאחר שהמאמן ניסה להרוויח זמן שמא בינתיים יקבל הצעה מקבוצה גדולה, סיפר לו שירצקי שאם יחליט לעזוב, הוא מתכוון להחתים את המאמן שלומי דורה. "אני מכיר את רן עם התקשורת, אז עשיתי לו תרגיל", הודה שירצקי בלי בושה בראיון בגלי-צה"ל. "זו היתה שיחה בארבע עיניים, אבל יום אחרי זה אני רואה בעיתון ששלומי דורה מועמד".
מי שבלע את הפיתיון היה שמעון אלבז, כתב ספורט "ידיעות אחרונות" בקריית-שמונה. בכך למעשה נחשף כי אלבז מקורב לרן בן-שמעון. התשובה של שירצקי להדלפה ל"ידיעות" התפרסמה למחרת ב"מעריב", כשהבעלים חשף בפני הכתב, אלברט מנחם, כי מי שיאמן באמת בעונה הבאה הוא גילי לנדאו. כך הרוויחו ב"מעריב" סקופ יפה, בעוד שב"ידיעות" נותרו עם הברווז.
את השיעור השני סיפק דני קליין, מנכ"ל הפועל ירושלים בכדורסל, במסגרת משפט הדיבה שלו נגד עמיר פלג ו"ידיעות אחרונות". במסגרת שלב ההוכחות בבית-משפט השלום בירושלים, נשאל קליין על-ידי פרקליטי הנתבעים באשר לפער בין מה שאמר למאמן גיא גודס ובין מה שפורסם בעיתונים, וענה: "מה שאני מדבר איתו זה מה שאני מדבר איתו, זה לא מה שבעיתונים". שאלה: "האם אתה אומר דבר אחד לעיתונים ודבר אחד לגודס?". תשובת קליין: "במקרים מסוימים כן. [...] העונה מתחילה בספטמבר, ושבוע אחר-כך הם שואלים על עתיד המאמן. הם כל הזמן רוצים שנפטר אותם. אנחנו מחליטים בסוף העונה על המאמן".
שתי הצצות מעניינות שחשפו שוב את עיתונות הספורט ככלי משחק על הלוח.
התיקונים
עוד לפני שהקוון הרים דגל לנבדל של מסי, בערוץ הספורט מיהרו לעדכן בתוצאה שגויה. נגמר רק 0:2.
בכתבה מצולמת ב"וואלה" הדגישו כי על אף שאלי טביב ציפה לשקט בהעדר קהל גברי במשחק מול קריית-שמונה, הוא המשיך לספוג אש גם מהילדים והנשים, היחידים שהורשו להיכנס לאצטדיון בעקבות פסיקת בית-הדין של ההתאחדות. אלא שבכיתוב התמונה הוצגה תמונת מצב מעוותת לגמרי.
עשרה ימים לקח לערוץ הספורט לעדכן את האפליקציה שלו בסמרטפונים מסוג אייפון. שמחת המנויים לא נמשכה זמן רב למראה הטעות הזו, שבה הוחלפה בני-יהודה במכבי פתח-תקווה.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il