ראש הממשלה אריאל שרון הפנה במהלך חודש מרץ טענות קולניות במיוחד אל שני גופי תקשורת מרכזיים: ערוץ 1, שעליו אמר שרון בישיבת ממשלה כי "הם נותנים במה למרים שבאויבי ישראל... (הם) חייבים לתת ביטוי נרחב לנושאים ציוניים, להציג את הישגיה של הדמוקרטיה הישראלית" וגלי-צה"ל, שכלפי כתבו המדיני, רביב דרוקר, הפנה במסיבת-עיתונאים את הטרוניה: "אני מצפה מכתב ופרשן בתחנה הצבאית שייתן ביטוי להישגים הגדולים של הצבא במערכה נגד הטרור". בכך הבהיר שרון מה דעתו לגבי תפקיד התקשורת במדינה, ובאילו אופנים היא נכשלת, לשיטתו, במילוי תפקיד זה.
שרון לא הפנה טענות מסוג זה כלפי שידורי הרדיו של קול-ישראל, וגורמים ברשת ב’ אומרים כי הדבר אינו מקרי. לטענתם הפכו שידורי הרדיו, בניהולו של אמנון נדב, לבמה חנפנית הרוקדת לפי חלילו של ראש הממשלה. בחודשים האחרונים רבו העימותים בין עובדים לא מעטים בקול-ישראל לבין נדב, על רקע שורה של צעדים שנתפסו כנסיונות להטיל אימה על עובדי הרדיו ולכפות עליהם אופי שידורים אוהד לשרון ולממשלתו. בין אלה ניתן למנות את הוראת נדב להפחית בסיקור תופעת הסרבנות, את מינויה של סדרת מגישים מחליפים במקומה של שלי יחימוביץ’ בתוכנית "הכל דיבורים", ואת כוונתו המוצהרת לבטל את תוכניות האקטואליה האישיות ולעבור למתכונת של שידורי חדשות ומוסיקה. לטענת עובדים בקול-ישראל, מאחורי הצעדים הללו עומד רצונו של נדב לזכות באמון ראש הממשלה כדי שיוכל לקבל את המינוי המיוחל של מנכ"ל רשות-השידור.
האמנם הפכו שידורי קול-ישראל לשופר תעמולה ממשלתי, והאם אכן מהווים שידורי גלי-צה"ל אוונגארד חתרני? כדי לבדוק את הטענות הללו בוצעה האזנה רציפה, בשעות הבוקר והצהריים, לשידורי שתי התחנות, תוך התמקדות בתוכניות האקטואליה: "עניין אחר", "הכל דיבורים" ו"בחצי היום" ברשת ב’, ו"נכון להבוקר", "מה בוער" ו"המלה האחרונה" בגלי-צה"ל. התוכניות שנבדקו הן מיום שני, 1 באפריל, ומיום חמישי, 4 באפריל (שידורים מימים נוספים נופו עקב ביטולן של חלק מהתוכניות בשל פיגועים, חגים או מחאות פנים-מערכתיות ברשת ב’). ההשוואה בין התוכניות נערכה על-פי כמה מדדים, ובהם הנושאים שבהן עסקו, גיוון המרואיינים שהתארחו בהן, מידת הביטוי האישי של המגישים ואופיו של ביטוי כזה במקרה שהיה.
איור: אפרת בלוססקי
במוקד ההתרחשויות במדינה בימים שנבדקו עמדו פעולות צה"ל בערי הגדה, ומטבע הדברים לכד נושא זה את מרבית תשומת הלב בכל התוכניות בשתי התחנות. אולם גם מעבר לכך, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בנושאים שסוקרו ברשת ב’ ובגלי-צה"ל. הנושאים שנידונו בקול-ישראל ב-1 באפריל היו כניסת צה"ל לשטחים ומטרות המבצע, הטרור והדרכים למיגורו, בידודו של יאסר ערפאת ברמאללה, האופן שבו האירועים הללו מסוקרים בתקשורת העולמית, מדיניות ההסברה הישראלית, נאומו של אריאל שרון לאומה (ששודר ב-31 במרץ), העדר האבטחה במוסדות החינוך והמדיניות כלפי בקשות למתן אזרחות לערבים מהשטחים שנישאו לערביות ישראליות (בעקבות הגילוי כי למחבל בפיגוע במסעדת "מצה" בחיפה היתה אזרחות ישראלית). הנושא היחיד שנוסף לאלה בגלי-צה"ל באותו יום היה תנאי עבודתם של המאבטחים, בעקבות החשיפה כי במקומות מסוימים מוצבים שומרים המחזיקים באקדחי פלסטיק בלבד. שלושה ימים מאוחר יותר, ב-4 באפריל, עדיין עמדו נושאים אלה ברובם במרכז סדר-היום הציבורי, אך נוסף אליהם עיסוק בישיבת הכנסת המיוחדת מאותו יום (בשתי התחנות), דיון במצב ישראל באו"ם (ברשת ב’ בלבד) והתייחסות למידת המוטיבציה בצה"ל (בשתי התחנות).
מעבר לעובדה שהנושאים שבהן עסקו שתי התחנות היו זהים, ניכרה זהות כמעט מוחלטת גם בכל הקשור למסגורם בתוך הקשר רחב יותר. כך, לדוגמה, נערך הדיון בפעולות צה"ל בתוך מסגרת התייחסות מבצעית בלבד, ומתוך קבלה מוחלטת של תפיסת-העל שהגדרתו "חיסול הטרור". גם ביקורות על כניסת צה"ל לשטחים התייחסו אך ורק למידת התועלת המבצעית שבה, ולא לאספקטים מוסריים, לדוגמה. באופן דומה, גם העיסוק ביחס התקשורת העולמית לפעולה יצא מנקודת ההנחה שישראל היא הצודקת, ושאת יחסו העוין של העולם למבצע יש לנסות להבין במונחים של כשלון מדיניות ההסברה. כך, למשל, שאלה המגישה ענת דוידוב ב"הכל דיבורים" (1 באפריל) את שגריר ישראל באיטליה, אהוד גול, "מי לא עובד נכון כדי להסביר את המצב הנוראי של ישראל?". האפשרות שהבעיה אינה בהסברה אלא במציאות עצמה לא עלתה כלל, לא ברשת ב’ ולא בגלי-צה"ל, ודומה שדי בעובדה זו כדי לבטל כליל את האפשרות שמי מבין התחנות אינה "פטריוטית" דיה.
תופעה נוספת, המבליטה עוד יותר עד כמה שתי התחנות תופסות את עצמן כמדורת שבט קולקטיבית-לאומית, היא המידה שבה שתיהן הדגישו בשידוריהן מסרים של אחדות וקונסנזוס בעם, ובמיוחד סביב צה"ל. מספר עצום של מרואיינים הובאו כדי להדגיש עניין זה. לדוגמה, דליה איציק ב"הכל דיבורים" (1 באפריל): "הוויכוח צריך לסור הצדה לנוכח הזוועה שמתרחשת ברחובותינו" או לימור לבנת ב"מה בוער" (1 באפריל): "בואו נרחיק את המחלוקת... צריך להתלכד סביב מסר של לחימה". אילנה דיין הביאה לראיון ב"נכון להבוקר" את חברי-הכנסת איתן כבל ואלי כהן, הנמצאים בשירות מילואים, ורזי ברקאי החרה החזיק אחריה כשהעלה לשידור את ראש עיריית אור-עקיבא, יעקב אדרי, שיזם את התנדבותה של קבוצת נציגי ציבור ועובדי עירייה לשירות מילואים. בקול-ישראל הועלה לשידור פרופ’ גבי וימן, והמגיש עמיקם רוטמן הקדים וציין כי הוא נמצא כעת בשירות מילואים. לשיאם הגיעו הדברים בתוכנית "המלה האחרונה" בגל"צ, המתיימרת בימים כתיקונם להוות במה להתנגחויות בין הימין לשמאל. בתוכנית מיום 1 באפריל אמר נציג השמאל, אברי גלעד, לנציג הימין, אורי אורבך: "תראה איך אני לא רב אתך כי עת מלחמה היא", והוסיף בהמשך: "שים לב איזה פטריוט מתוק אני יכול להיות בעתות מלחמה".
בחינת המרואיינים שהובאו לתוכניות כדי לדון בנושאים שעלו בהן משקפת גם היא דמיון בין השידורים, אך כאן ניתן כבר לזהות גם הבדלים מסוימים. במהלך שני הימים שנבדקו רואיינו חמישה אנשים בשתי התחנות גם יחד: דובר צה"ל רון כתרי, שרת החינוך לימור לבנת, יו"ר הכנסת אברהם בורג, שגריר ישראל בצרפת אלי בר-נביא, ויו"ר ארגון ההורים הארצי ארז פרנקל. באופן כללי ניכרה ברשת ב’ הסתמכות רבה יותר על פוליטיקאים (נתן שרנסקי, אפרים סנה, דליה איציק, אביגדור ליברמן, אלי ישי, סילבן שלום, חיים רמון, משה ארנס, רומן ברונפמן, צחי הנגבי, דוד מגן, יוסי שריד, זאב בוים וטומי לפיד -פעמיים -זכו כולם לדקות שידור ארוכות, נוסף ללבנת ובורג שכבר הוזכרו). בגל"צ היה שיעור הפוליטיקאים נמוך יותר, ומידת הגיוון של המרואיינים רבה יותר. כך, למשל, רואיין בתחנה כתב רשת אלג’זירה בישראל, ואליד אלעמרי, וגם הוענק זמן שידור לשחקן ולמאמן נבחרת הכדורגל של ישראל לגילאי 10-12.
בחירת המרואיינים משקפת, כך נדמה, את גבולות השיח הציבורי הישראלי, לפחות בעתות לחימה. בשידורי שתי התחנות ניכר רוב עצום לנציגים ממסדיים (פוליטיקאים, שגרירים, אנשי צבא), והיתה התעלמות מוחלטת ממרואיינים זרים או כאלה הנתפסים כקיצונים מדי בהשגותיהם. הן בשידורי גל"צ והן בשידורי רשת ב’ לא רואיין אפילו גורם פלסטיני אחד, וגם ערבים אזרחי ישראל הופיעו במשורה ובהקשרים מסוימים בלבד. כך, למשל, רואיין ברשת ב’ רביע עדאווי, קרוב משפחתו של סוהיל עדאווי, שנהרג בפיגוע בחיפה. בזמן שבאמצעי תקשורת אחרים (ב"ידיעות אחרונות", למשל) רואיינו ערבים שהאשימו את ממשלת ישראל במותו של עדאווי, בחרו בקול-ישראל להביא דווקא את רביע, שדיבר על קרבתו ליהודים והצהיר על רצונו להתנדב למשמר-הגבול. במקרים אחרים הותקפו מרואיינים ערבים והוכנסו למסגרת של "גיס חמישי" גם במנותק לחלוטין מההקשר. כך, לדוגמה, כאשר רואיין בתוכנית "בחצי היום" ברשת ב’ (ב-1 באפריל) שאהיב אלמגב, תושב בקה-אלגרביה, שהסביר כמה הוא וחבריו סובלים מהפיגועים ומפחדים מהם, הגיב המגיש, רון נשיאל, בשאלה: "יש נסיונות לגייס (אצלכם) משתפי פעולה שיתגייסו למאבק של הפלסטינים?".
ככלל, ובתוך מסגרות ההתייחסות המצומצמות ממילא, ניכר בשתי התחנות ניסיון לאזן בבחירת המרואיינים בקשר לנושאים העומדים במחלוקת ציבורית. עם זאת, בעוד שבגל"צ בלט האיזון לאורך משדר שלם, הרי שברשת ב’ נראה היה כי נעשה ניסיון לאזן מיידית דברי ביקורת. כך, לדוגמה, הובא מיד שר האוצר, סילבן שלום, כדי להגיב על ביקורתו של אברהם בורג על פעילות צה"ל ("בחצי היום", 1 באפריל), ובאופן דומה הובא מיד יו"ר הקואליציה, ח"כ זאב בוים, להגיב על ביקורתו של יוסי שריד על התנגדות הממשלה לכינוס מליאת הכנסת ("עניין אחר", 4 באפריל). בגל"צ, לשם השוואה, ביקר יוסי ביילין בחריפות את הכניסה לשטחים ואת בידוד ערפאת ("מה בוער",1 באפריל), בלי שהובאה מיד תגובת נגד (אמנם בקטע אחר של אותה תוכנית רואיינה גם לימור לבנת, שתמכה בפעולה, אך ניכר היה שלא הוזמנה כדי לאזן מיד את דברי ביילין).
גם בבחירת המרואיינים לעיסוק בנושא מסוים התגלה הבדל בין התחנות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היתה הדיון בנאומו של ראש הממשלה לאומה. ב"מה בוער" בגלי-צה"ל ניהלו במקביל ראיון עם אייל ארד, שטען שזה היה נאום מוצלח, ועם מוטי קירשנבאום, שהצהיר כי "זה נראה כמו תקלה... מה ששמענו זה שוב את אותה אובססיה חולנית שיש לראש הממשלה עם יאסר ערפאת... כשהוא מזכיר את השם ערפאת, הנחיריים שלו מתרחבים". קירשנבאום גם ביקר באותה הזדמנות בתקיפות את פעולת צה"ל בשטחים.
ברשת ב’, באותו יום, ניהל עמיקם רוטמן (בתוכנית "עניין אחר") דיון באותו נושא, כאשר את הקטיגוריה מייצג ח"כ טומי לפיד, שציין כי "זה היה נאום מוזר מאוד. אני הייתי בטוח שיש תקלה טכנית ושתכף הוא ימשיך", אך הבהיר שהוא תומך בפלישה לרמאללה ומסתייג רק מהנאום. את דברי ההגנה ניסח חברו הטוב של אריאל שרון, אורי דן, ששימש בחודשים האחרונים מגיש אורח בתוכנית "הכל דיבורים" ונדרש בפעם השלישית בזמן האחרון להתייחס לנאום של שרון כמרואיין באותה תחנה שבה הוא עצמו משדר. דן ניצל את ההזדמנות כדי להלל את ראש הממשלה ("מי שכבר גירש את ערפאת מביירות עם 10,000 מחבליו במלחמת הצלה ב-82’") ולתקוף את התקשורת העולמית ("חלקה אנטישמית") והישראלית ("תשמע את גלי-צה"ל, כיצד הוא משרת את התבוסתנות"). העילה המקורית שלשמה הוזמן לראיון נשכחה כמעט לחלוטין.
עצם הבחירה בדן כמרואיין שיתייחס לנאומו של שרון נדמה, במידה רבה, כניסיון הפגנתי למצוא חן בעיני ראש הממשלה. הפגנתיות מסוג זה מאפיינת את קול-ישראל גם בפרמטר האחרון שנבדק, והוא דרכי הביטוי של המגישים. בנושא זה נמצא גם ההבדל המשמעותי ביותר בין התחנות. בעוד שבשתיהן לא נמנעו המגישים מביטוי עמדתם בנושאים הנדונים, ברמות שונות של סובטיליות, הרי שברשת ב’ ניכרה הטיה שיטתית, ובמידה רבה הפגנתית, בסגנון הדיבור ובאופן ביצוע הראיונות. כך, למשל, ניכר שמגישי התחנה הפנימו במידה רבה את דרישתו של אמנון נדב לשימוש בהטיות השונות של גוף שני רבים: "צריך לעצור את גל הטרור שמכה בנו יום יום", אמר לדוגמה רון נשיאל לאברהם בורג ב"בחצי היום" ב-1 באפריל, ואילו שלום אורן, באותה תוכנית מיום 4 באפריל, ציין כי "זאת מלחמה שאנחנו חייבים לנצח בה". בגלי-צה"ל נמצאו פחות עדויות למינוח מסוג זה.
בעוד שקשה לבוא בטענות על הזדהות מוצהרת ומופגנת של שדרני רדיו ממלכתי עם המדינה שבה הם משדרים, הרי שלעתים היה נראה כי המגישים בקול-ישראל מצאו לנכון גם לתחום את גבולות ה"אנחנו" באופן פחות קונסנזואלי. כך, לדוגמה, בראיון שביצע שלום אורן ב"בחצי היום" עם עו"ד בנה שוגרי-בדארנה מהאגודה לזכויות האזרח (4 באפריל), הגדיר אורן במדויק מי, לדעתו, נמצאים במסגרת הקולקטיב ומי לא. עו"ד שוגרי-בדארנה, המייצגת ערבים המבקשים לקבל אזרחות בתוקף נישואיהם לאזרחים ישראלים, מתחה ביקורת על הצהרתו של שר הפנים, אלי ישי, כי הקפיא באופן גורף את כל ההליכים הנוגעים לבקשות מסוג זה, וטענה כי העובדה שמדובר בענישה כלפי ערבים בלבד היא אפליה ברורה. היא הדגישה כי שיקולי הביטחון מובנים לה ומקובלים עליה, אך טענה כי אלה צריכים להישקל באופן פרטני ונקודתי, ולא כהוראה כוללת ומקיפה. על כך תקף אותה אורן, תוך שהוא מוציא אותה מהקולקטיב ולא מתייחס כלל לטיעוניה הענייניים: "אנחנו נמצאים במצב מאוד קשה. אתם מגינים על זכותן של המשפחות להתאחד ואנחנו שואלים מי יגן על כל אותם אנשים שמתפוצצים... זכותנו כאן במדינה לחיות בשלווה". אורן גם טען כי "היו כבר יותר מדי מקרים כאלה" (של מחבלים מתאבדים שקיבלו אזרחות בתוקף נישואיהם), וזאת בלי שהביא לכך ראיה.
לעתים קרובות, הגורם המשמעותי בראיונות לא היה השאלות שנשאלו, אלא אלה שלא נשאלו. אלי ישי, לדוגמה, שרואיין באותו נושא, לא נשאל כלל מדוע ההוראה שהוציא מתייחסת לערבים בלבד. דובר צה"ל, רון כתרי, רואיין ב-1 באפריל על-ידי עמיקם רוטמן ב"עניין אחר", ודומה שאפילו הוא הופתע מהשאלות החלביות (ולראיה תשובתו לאחת השאלות: "אני מוקיר את האמפתיה"). כתרי לא נשאל כלל על טענות הפלסטינים לגבי מעשי התעללות וביזה של חיילי צה"ל, ואף לא התבקש להתייחס לטענות על הפרת זכויות אדם ושימוש בכוח מופרז (אף שבאותו שבוע ממש התפרסם דו"ח "בצלם" המביא עדויות לכך). במקום זאת, הוא נשאל מדוע צה"ל אינו עושה יחסי-ציבור נמרצים יותר לגילויי ההתנהגות ההומנית של החיילים. מעניין להשוות ראיון זה לזה שקיימה אילנה דיין בגל"צ עם כתרי שלושה ימים מאוחר יותר, ובו הציגה לו שאלות קשות על רצון הרמטכ"ל לגרש את ערפאת מהשטחים ("את הראשונה ששואלת אותי על זה", ציין כתרי המופתע), על מידת ההצלחה של פעולת צה"ל ועל משקלם הציבורי של סרבני השירות.
מגישי גלי-צה"ל גם הרשו לעצמם להביע דעות מעט ביקורתיות ביתר חופשיות. בראיון עם שורה של פרשנים צבאיים, מיד לאחר הראיון עם כתרי, אמרה, למשל, אילנה דיין כי "אולי הבעיה היא אצלי, אבל אני סקפטית ביחס לדיווחים על ההתייצבות הגבוהה של חיילי המילואים והמוטיבציה". בראיון עם אברהם בורג אמר רזי ברקאי, בהתייחסו לפציעתם של חברי-כנסת ערבים בעימות עם המשטרה, "ברור לך שלו היו נפצעים ח"כים יהודים... היתה מהומה עד לב השמים". ברשת ב’, לעומת זאת, נשאו לעתים דברי הפרשנות אופי דביק, למשל באמירתו של חנן קריסטל ב"עניין אחר" (1 באפריל) כי "העם זה איש אחד, אריאל שרון. לאן שהוא יכריע, העם ילך". המגישים, מצדם, הדגישו כל העת באופן מופגן את הפטריוטיות שלהם ("אנחנו מצטרפים", אמרה ענת דוידוב בתגובה לדבריה של דליה איציק כי "אני רוצה לומר לכל כוחות הביטחון שאנחנו כולנו אתם") ואת היותה של ישראל הקורבן בסכסוך ("האירופים היו מצפים שישראל תבליג ולא תגיב על מסע הרצח הזה של מאות חפים מפשע?", תהתה דוידוב).
עם זאת, יש לציין כי במקרים מסוימים נשמעו גם ברשת ב’ דברי ביקורת על התנהגות הצבא. הפרשן הצבאי רון בן-ישי, לדוגמה, תקף בחריפות את החלטת דובר צה"ל לא לאפשר לעיתונאים להתלוות לכוחות, אף כי מיהר להדגיש כי הסיבה שיש לעשות זאת היא שהעולם יוכל לראות עד כמה התנהגות החיילים מופתית. גם פינתו של גד שמרון ב"עניין אחר" (1 באפריל) היתה ביקורתית מאוד כלפי מדיניות ישראל.
לסיכום, ניתן לומר שנמצאו כמה הבדלים משמעותיים בין שידורי קול-ישראל ורשת ב’. שתי התחנות אמנם מדגישות את האחדות, מתפקדות כמדורת שבט קולקטיבית ומצמצמות את גבולות השיח הציבורי, אך בקול-ישראל ניכר ניסיון הפגנתי במיוחד, לעתים צעקני, לבטא את הפטריוטיות בגרון ניחר. גלי-צה"ל לבטח אינה פטריוטית פחות מאחותה, והביקורתיות המבוטאת בה מוגבלת וקצוצת כנפיים, אך דומה שגישה זו נובעת יותר מדעותיהם האמיתיות של מגישיה, ופחות ממאמץ מופגן למצוא חן בעיני גורמים שונים במסדרונות השלטון.
ארן ליביו הוא עיתונאי
גיליון 38, מאי 2002
תגובה: קרב על דמותה של התרבות / עמיקם רוטמן
העיתונאי ארן ליביו ("העין השביעית", גיליון 38) כותב שהעובדה שאורי דן הגן בשידור שערכתי על נאום שרון היא לא פחות מ"ניסיון הפגנתי למצוא חן בעיני ראש הממשלה...". ניסיון שלי? שבתי וקראתי את השורה הזאת, עם כל יתר רשמיו של העיתונאי, וגם את השאלה שבשער: "האם העיתונות מעלה בתפקידה?" והסכמתי. אכן העיתונות ראויה לבחינה מחודשת, ובכלל זה רשימתו של ארן ליביו.
מי שמבקש את השימוש בחרב ההשתלחות -מחטיא לא רק את המטרות הפוליטיות (אם אינן לשכנע את המשוכנעים) אלא גם את עיקר המטרה.
עיקר המערכה, לדעתי, אינה פוליטית. מדובר, אולי, בקרב מאסף על פניה של החברה שלנו, על הטון שישלוט בה, על דמותה ועל סגנונה - תרבות או כאסח? לעת כזאת, לשידור הציבורי ברשת ב’ - כמו גם לעיתון הרציני הזה - יאה יותר מידת הצניעות.
הכותב הוא עורך ומגיש חדשות בקול-ישראל
גיליון 39, יולי 2002