בטרם ישקע האבק על "אביחי-גייט", ואחרי שראינו ביותר מסרטון אחד שלא היתה אלימות, לא איומים ולא קללות, לא חילוץ אנטבאי הירואי ולא טרור בריוני – רק קומץ מפגינים (טיפשים לדעתי) ששכחו שבהפגנות, כמו במסעדות, הכלל הוא "לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן" – אחרי שהפנמנו את כל אלה, נותרה שאלה קטנה אך חשובה: כיצד חברו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" לפמפם סוג של פייק ניוז במקהלה עליזה אחת גדולה, ומה זה מלמד על העיתונות בתקופתנו?

עורכי שער גליון "ישראל היום" מבוקר יום ראשון השבוע לא טרחו כלל לבדוק מה קרה במוצאי שבת בפתח-תקווה, והתמסרו בשמחה לספינים. למעשה, פיסת התיעוד האמיתית היחידה שהציג העיתון היתה תמונה של שני מפגינים, אשה אחת וגבר לא-צעיר אחד, שמניפים אצבע ומוחים. הכותרות התמקדו בעיקר בציטוטים של להגני המערכת הפוליטית: "חציית קו אדום", "ברבריות", "חוסר אנושיות". זאת למרות שבידיעה עצמה, בעמוד הפנימי, אין כל תיעוד של קללות, בריונות או "ברבריות" מכל סוג שהוא. רק טענה כי מישהו "רדף" אחרי מנדלבליט עם מצלמה.

למרות היעדר כל בשר עובדתי קבעו ב"ישראל היום" כי מנדלבליט "נאלץ להפסיק את תפילתו", ו"פונה על-ידי אשתו". הקביעה האחרונה תמוהה בפני עצמה כאשר מדובר באיש המתהלך באופן עצמוני ומאובטח בידי מאבטחים של שירות הביטחון הישראלי.

כל זה לא מפריע לאמנון לורד, מהכותבים הראשיים בעיתון, להגג במאמר המרכזי על מה שהוא מכנה "התנהגות מופרעת" ושנאה "חולנית", שנובעת מ"מחלה חשוכת מרפא" ו"מסווגת ברשומות כאנטישמיות". ההפגנה מול בית-הכנסת, שלפי התיעוד העובדתי ש"ישראל היום" מציע כללה שני אנשים עם מצלמה, היא אליבא דלורד "התקפה" ו"פיגוע התאבדות עם חגורת נפץ בשירותי שדה" שבמהלכו "הכל עף לכל הכיוונים, וזה מצחין. ודביק. ולא נעים".

"ההפגנה בבית-הכנסת – חציית קו אדום", כותרת בשער "ישראל היום", 21.1.18

"מפגינים מנעו מהיועמ"ש לומר קדיש על אמו", כותרת בשער "ידיעות אחרונות", 21.1.18

ב- ynet, מבית "ידיעות אחרונות", החליטו להגיש לקורא עובדות מסולפות בתוספת טוויסט מהז'רגון הצבאי: "קבוצת אנשים כיתרה את היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט מחוץ לבית-הכנסת שבו התפלל לעילוי נשמת אמו", נכתב בכותרת המשנה. הכותרת היתה "תיעוד: קריאות גנאי לעבר היועמ"ש מחוץ לבית-הכנסת, חולץ על-ידי מאבטח". אלא שה"תיעוד" המדובר לא הסגיר פעולת "חילוץ" הירואית שכזו, ולא הראה כל "כיתור". גם קריאות הגנאי לא נשמעו כמו גנאי כלל, בסך הכל קומץ של כעשרה מפגינים שמצהירים כי "יגיעו לכל מקום" כדי להפגין משום ש"המדינה חשובה לנו".

בעיתון האב, "ידיעות אחרונות", לחצו חזק יותר על דוושת הרגש והאמפתיה כלפי היועץ המשפטי: "שיא הבושה" נקבע בכותרת המשנה של השער, ובכותרת העליונה שמעל הכותרת הראשית נכתב: "מפגינים מנעו מהיועמ"ש לומר קדיש על אמו". קריאת הידיעה הפנימית בעמוד 8 משולה לחידת "איפה הילד" המפורסמת. הקורא יוצא מבולבל מאוד: מצד אחד בכותרת הגג לידיעה נטען כי מנדלבליט "נאלץ להימלט מבית-הכנסת", כאילו מדובר בזירת יריות של טרוריסטים. מצד שני כותרת המשנה מספרת סיפור אחר במקצת: מנדלבליט לא נמלט, אלא רק "יצא מהמקום בעזרת מאבטח".

הכותרות ב-ynet, זמן קצר לאחר ההפגנה

בפתיח לידיעה ב"ידיעות אחרונות" נטען כי המפגינים "הפריעו בתפילה". בפסקה השנייה אף נמסר כי "חלקם קראו קריאות גנאי". אולם הציטטה היחידה שהביא "ידיעות אחרונות" לגיבוי הגיבוב הזה חלבית למדי: "מה קרה? אז הפרענו לכם קצת. באנו לעורר את המדינה, המדינה חשובה לנו". גם הקריאה הזאת הגיעה ממפגינה אחת בלבד, ו"ידיעות אחרונות" לא הצליח לגבות אותה בקריאות "גנאי" דומות נוספות.

מדוע "ישראל היום" חוגג את הסקנדל הנורא הזה, אפשר להבין. ההפגנות הדוחקות ביועץ המשפטי להילחם בשחיתות השלטונית ולהגיע להכרעה מהירה בחקירות ראש הממשלה מן הסתם אינן נוחות לסביבתו של נתניהו ואינן נושאות חן בעיני עורכי וכותבי "ישראל היום", וזאת זכותם כמובן. בעיתון רציני היו דורשים בדיקה של עובדות בסיסיות, גם מכותב המאמרים. אבל אחרי יותר מעשור לקיומו של "ישראל היום" כפמפלט רשמי של ראש הממשלה ואוטומט הגנה עיתונאי, קשה לצפות ממנו לסיקור עובדתי.

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס (צילום: פלאש 90)

מסקרנת יותר היא עמדת קבוצת "ידיעות אחרונות". התקשיתי להבין מדוע מכנה העיתון של המדינה את הפרשה באמירה הפסקנית "שיא הבושה". האם זוהי באמת "שיאה של הבושה" במדינה שבה ראש ממשלה מנהל ריקוד מושחת עם שניים מהמו"לים החזקים במדינה כדי לתפלל את הסיקור העיתונאי במשך שנים? בשבוע שבו תיק 2000 חוזר לכותרות אחרי תקופת ייבוש ממושכת, ועם חקירתו של ח"כ איתן כבל, אחד השושבינים הראשיים של חוק "ישראל היום" הבלתי דמוקרטי בעליל, מרתק לראות כיצד העיתון ואתר האינטרנט לבית "ידיעות אחרונות" מתייצבים באופן אוטומטי לצד ספין מעוות שמציג את היועץ המשפטי, שעתיד לפסוק בגורלה של חקירת תיק 2000, כקורבן של עוולה נוראית.

לאחר שנחשף בסרטונים ובעדויות שבעצם לא היתה אלימות, לא היה כיתור ולא מניעה של ממש, וכי המפגינים עמדו ומחו באיפוק יחסי – מצאו לנכון ב"ידיעות אחרונות" לפרסם ביום שלמחרת  ידיעת תיקון. טוב, לא בדיוק תיקון, כי הרי ב"ידיעות אחרונות" לא טועים. יותר מדויק יהיה להגדיר זאת כאפולוגטיקה מתחכמת. את ההטעיה ייחסו למנדלבליט עצמו, ש"טען כי המפגינים ליוו אותו בקריאות גנאי", מבלי לציין שהעיתון עצמו קנה את הגרסה הזו בשלמותה, ללא בדיקה.

כדי להדגיש שהעיתון בכל זאת דיווח אמת הוסיפו ב"ידיעות אחרונות" כי "גם הקטע החדש לא סותר את הטענה שהמהומה העיקרית היתה בסוף התפילה, ולכן נמנע ממנדבליט מלומר קדיש על אמו". רוצה לומר: "טעינו, ונמשיך בכל זאת להתחפר בטעות". גם הפעם לא טורחים בעיתון לצרף ולו בדל ראיה ל"מהומה". למעשה, פרסום התיקון המחופף הוא ירייה עצמית ברגל, שהרי אם מנדבליט הפריז בתיאורי הכניסה לתפילה, מדוע שנחשוב כי דייק בתלונותיו ביציאתו ממנה?

ל"ידיעות אחרונות" ולמוציאיו לאור יש את אינטרס להחניף ליועץ המשפטי לממשלה בימים אלה. כאמור, מנדלבליט יצטרך להכריע האם תמלילי השיחות בין ארנון מוזס לבנימין נתניהו, החושפות את קומבינות ההון-שלטון-עיתון במלוא מערומיהן, מתכנסות לידי עבירות פליליות של שוחד. על הרקע הזה, חקירתו של איתן כבל אמורה לבחון כיצד יוזמת חוק "ישראל היום", המשרתת באופן מובהק את מו"ל "ידיעות אחרונות", קשורה לעסקאות ביבי-נוני ולמלחמות נוני-שלדון – שנעשות כולן על גבו של ציבור הקוראים כבר שנים רבות. הדבר האחרון ש"ידיעות אחרונות" צריך עכשיו זה יועץ משפטי זועף. להקדיש לו סיקור מתלקק בוודאי לא יכול להזיק.

וכך התלכדו ליום אחד שני העיתונים היריבים, זה שחשבנו שהוא בעד נתניהו וזה שהתרגלנו לחשוב שהוא נגדו. כמאמר השיר: "הנה אנחנו והנה הם, שני חלקים בתוך השלם".