הכותרות

זהו השבוע השני ברציפות שהכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת לאפשרות של פריצת מלחמה. "ירי הרקטות ופגיעת צה"ל במנהרות מביאים את המתיחות בעזה לשיא", נכתב בה בשבוע שעבר. "צה"ל: גוברת הסכנה להתלקחות שתוביל למלחמה", נכתב בה היום. אף עיתון אחר לא מדגיש בשער אפשרות כזו. בשבועות הקרובים יחליט שר ההיסטוריה אם השערים הללו יודפסו מחדש בגאוות אמרנו לכם או ייגנזו בארכיון ההיסטריה.

ב"ידיעות אחרונות" כותב הפרשן הצבאי אלכס פישמן בטורו ב"מוסף לשבת" על סכנת הטילים מדרום, אך בשער העיתון מדגישים בעיקר את הסיבוב התורן נגד נתניהו ("ייזהרו המושחתים", ציטוט מנאום של פרקליט המדינה) וכתבה על שף סורר. בתחתית מוקדשת משבצת לתלונות נשים שכולות על הטיפול הכושל בטרור.

ב"ישראל היום" – לא עיתון חמוץ – כמובן שאין שום רמז לאפשרות של הסלמה בטחונית, אבל הכותרת הראשית מופרכת במיוחד: מתוכננים שיפוצים בכנסת. אייטם שולי של גדעון אלון שמספק לעורך הראשי בועז ביסמוט תירוץ עלוב לא להבליט אף נושא בעל ערך שיכול אולי להטריד את העומד בראש הממשלה הנוכחית.

כך יוצא שבעת שעיתונים אחרים עוסקים במסע של בנו של ראש הממשלה בין בתי-זונות ובהתגייסות של חברי ממשלתו לחוקק חוקים שלא יאפשרו גילויים כאלה בעתיד, ב"ישראל היום" מדפיסים את המלים "פרלמנט עם שיעור קומה" בהקשר של הוספת קומה שישית לבניין הכנסת.

יאיר נתניהו

מי שחוגגים היטב את קלטת הזנות של יאיר נתניהו הם פרשני "ידיעות אחרונות" ועורכיו, המנסים למצוא בכל כוחם מדוע "ליל הבילויים של יאיר נתניהו וחבריו" הוא קו פרשת מים ציבורי. נחום ברנע, למשל, שסיפק את התיאור במרכאות שהובא לעיל, מתפתל סביב אותו ליל בילויים, שאין איתו שום בעיה בפני עצמו, וגם יאיר נתניהו לא מעניין בכלל, ומדובר מקסימום בעניין למדורי הרכילות – רק כדי לעשות קפיצה נחשונית ולראות בהתרחשות הלא מעניינת הזו סימפטום לחור השחור של השחיתות שבלבה של הדמוקרטיה הישראלית – לא פחות – ושממנו מתחילה ההתפרקות שלה. רגע, מה? איך? אה, כי לנתניהו ג'וניור אישרו מאבטח.

את השחיתות האמיתית, לא של אישור מפוקפק לאבטחה לבנו של ראש ממשלה אלא של שרים שמועלים בתפקידם וגורמים נזק עצום עבור הררי שלמונים, ברנע מזכיר בטור רק כבדרך אגב, כשהוא מתייחס לתחקיר "עובדה" על ההדלפות מהשב"כ לאריה דרעי. לא בשביל להגיד מלה רעה על דרעי, חלילה, אלא כדי להסביר שתיאוריות ה"קונספירציה" על חבלה של נתניהו בחקירות הפליליות נגדו יכולות דווקא להיות אמיתיות. דרעי עצמו, אגב, מי שנחשב בזמנו לחבר בכיר בכוורת הפוליטית של נוני מוזס, מככב בראיון השער של המוסף המוצג בכותרות מלטפות ותמונה נאה.

מיד אחרי ברנע, גם סימה קדמון מקדישה מקום, נרחב עוד יותר, לעיסוק בקלטת של יאיר, ומצליפה באבא שלו שלא אמר אף פעם אמירה ערכית ולא יצא נגד אנסים ומטרידנים וכו' וכו'. בהקשר הזה מעניינת אנקדוטה שמופיע היום במוסף הבידור של העיתון, בתוך ראיון עם השחקנית הוותיקה גילה אלמגור, שם מסתתר סיפור נוסף על דמות ציבורית ומפגש עם זונות: אלמגור מתארת כיצד במסגרת צילומי סרט עמדה "על הכביש ליד הבית האדום, איפה שפעם היו הזונות", כשעצרה לידה "מכונית אמריקאית גדולה" ובה משה דיין, שהזמין אותה לעלות למכונית.

אלמגור, באופן מעניין, מתארת כיצד עשתה כל שבידה כדי להציל את דיין ממבוכה, למנוע צילום שלו ולגרום לו להסתלק במהירות מהמקום ("תיסע מפה! אני גילה אלמגור, אני עושה סרט! ועם התחת שלי מחביאה אותו מהמצלמה [...] וככה, התחת הגדול שלי הציל את משה דיין").

"אפילו בשורות האחוריות של הליכוד סירבו להתייצב לצידם, ומשפחת נתניהו נאלצה לעשות את הבלתי ייאמן – להתנצל", נכתב בציטוט מודגש מתוך טורו של יוסי ורטר על שער "הארץ". לא בטוח שהאבחנה הזו של הפרשן הפוליטי נכונה או מדויקת, אבל כך או כך נתניהו יכול עדיין לסמוך על השורות הקדמיות של "ישראל היום", העיתון שוורטר, בין השאר, כתב לפני כמה חודשים ש"התהפך" על נתניהו.

מתוך תגובתו של בנימין נתניהו לחשיפת הקלטות בנו, יאיר (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ 13)

לפי מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי הבכיר של העיתון ויהודי דתי חסיד חב"ד, אם יאיר נתניהו "רוצה להתהולל ולהשתולל" אז "אין בעיה", אבל יש לזה מחיר ציבורי ולכן "לא ראוי שאדם מוכר (ומאובטח) כמו נתניהו הבן יסתובב במקומות כאלה, ועליו לשמור על עצמו יותר מבחורים אחרים בני גילו" – אבל "הסערה סביב האבטחה של בני משפחת נתניהו היא קשקוש אחד גדול" ו"אם יש שאלה מטרידה באמת בסיפור הזה, זו עובדת ההדלפה".

באותו גיליון מגייסת אמילי עמרוסי את התנ"ך כדי לקבוע ש"דבר מהקלטת של יאיר נתניהו לא צריך לדבוק באביו", ומזדעזעת מהביזוי, הכיעור והאלימות המרושעת – לא בתוכן ההקלטה, אלא בעצם ההקלטה של מישהו בסתר.

לא רק במוסף כמובן. גם קונטרס החדשות מוקדש כולו לצמצום נזקים והשבת מלחמה שערה. "נתניהו: 'לבחון חקיקה נגד הקלטות", נכתב בכותרת על שער העיתון. בידיעה עצמה, מאת שלמה צזנה ורונית זילברשטיין, מסייע העיתון לגיבושו של מצג השווא שלפיו הנהג שהדליף את הקלטת היה איש שב"כ כשהוא מצטט דברים שאמר השר אורי אריאל (למרות שהם סותרים במפגיע ציטוט אחר, של נתניהו). בידיעה ניתן פתחון פה לפוליטיקאים בכירים המתרעמים על כך שמאבטחים עלולים להדליף התנהגויות שליליות ומביכות שלהם, אך לא מועלית האפשרות כי התנהגות ישרה והולמת תמנע באופן מוחלט הדלפות כאלה.

בנימין נתניהו

לפי אמנון לורד, הפובליציסט הראשי הנוכחי של "ישראל היום" ובעל הטור המרכזי במוסף השבועי, ישנה "מערכת גלקטית" נגד נתניהו, שכוללת "מתקפת לחצים ונסיונות חיסול", ושנתניהו מפגין מולה "כוח עמידה הירואי". המערכת הזו, לפי לורד, כוללת את בכירי התקשורת בישראל, השמאל הישראלי, ממשל אובמה, הפלסטינים, מדינות שונות באיחוד האירופי וארגוני טרור מוסלמיים, הפועלים כולם, בסימביוזה גלקטית, כדי" להפיל" את נתניהו.

מתווה הגז

"נתניהו הצעיר, כטוב לבו באלכוהול וברעות המשונה שפיתח עם בנו של מימון, שלכאורה אין להם שום דבר משותף בהיסטוריה המשפחתית, יכול היה לבחור בנרטיב הראשון [לגבי מתווה הגז]: 'ידידי מימון הצעיר, אני רוצה להזכיר לך שאני בנו של ראש הממשלה, האיש שהבטיח את הוצאת הגז הישראלי מהאדמה, שיביא מאות מיליארדי שקלים לאזרחי מדינת ישראל בחינוך, רווחה ובריאות. נפל בחלקך לבלות עם נצר למנהיג הכלכלי הטוב ביותר שקם לישראל – שכל מעייניו נתונים לטובת משלמי המסים והאזרחים'. אבל הוא בחר בנרטיב השני, הדומה לטענות שהעלה עיתון זה ב–2015 – נתניהו 'דפק' את מימון בששינסקי, אבל 'סידר' לו 20 מיליארד דולר במתווה הגז", כותב גיא רולניק בטורו הקבוע בפתח גליון סוף השבוע של "דה-מרקר".

"מאין לקח נתניהו הצעיר את הרעיון שאביו הוא זה ש'סידר' למימון מיליארדים – ולא הכישרון, היזמות ונטילת הסיכונים של האחרון? אפשרות אחת היא שהוא בילה את 2015 בקריאת טוריו של אבי בר-אלי וצוות הכתבים של עיתון זה (כדאי לזכור שבמועד המדובר אימצו רוב העיתונים בישראל את הנרטיב של נתניהו וחברות הגז בצורה מלאה או חלקית). אפשרות אחרת היא שהוא שמע בבית שיחות על מתווה הגז. הקוראים יחליטו".

מקרו-כלכלה

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של העיתון, פותח את טורו בקטע על התוצר המקומי לנפש בישראל. לפי פלוצקר, התוצר המקומי לנפש הוא "המדד ב-ה' הידיעה של עוצמה כלכלית", והתוצר המקומי לנפש בישראל ל-2017, שפירסמה כעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעיד לכן על עוצמה כלכלית כבירה משום שהוא גבוה גם ביחס לממוצע העולמי וגם ביחס לנתוני עבר של הכלכלה הישראלית.

סבר פלוצקר (צילום מסך)

הקביעה של פלוצקר אמורה לעורר אי-נוחות מיידית אצל כל צרכן תקשורת ישראלי. נכון שהטענה הקבועה של נתניהו, כאילו "התקשורת" מציירת מצג שווא שלילי של החיים בישראל, היא ספין שקרי שנשען על שתי רגליים חולות: התעלמות מתפקידה הביקורתי של העיתונות ועיוות עובדתי של מציאות הסיקור העיתונאי את החיים בישראל. ובכל זאת, נכון לגמרי שהתקשורת הישראלית, ובטח ש"ידיעות אחרונות", רחוקים מאוד מלחגוג את הכלכלה הישראלית כמי שמצטיינת ב"מדד ב-ה' הידיעה של עוצמה כלכלית".

פלוצקר, כמו סוחר מכוניות משומשות מיומן, מודע היטב לצרימה הזו במנוע ולכן מתייחס אליה מיד בפתח דבריו, בצורה המניפולטיבית הבאה: "הבשורה [בדבר גובה התוצר] לא זכתה להבלטה תקשורתית או ציבורית, נבלעה במהומת החדשות הכללית. כאילו אין מדובר באירוע בר משקל". וזהו. מיד אחר-כך מגיע קצת ממבו-ג'מבו פסאודו מקצועי על התאמות של המדד לכוח הקנייה ומהר מאוד עובר פלוצקר לעיקר הטור, המוקדש ליחסי ציבור לתאגיד בינלאומי (שלא ברור מהטור אם הטיס את פלוצקר לדנבר) ולטייקון ישראלי (קובי מימון, שיכול לשלוח את הטור לרשות ניירות ערך במקום תעודת יושר מהמשטרה).

אבל רגע, פלוצקר הוא הפרשן הכלכלי הבכיר (ולמעשה, היחיד) של העיתון הנמכר הנפוץ במדינה, שטוריו מתפרסמים גם באתר החדשות הפופולרי בישראל. האם לבכיר העיתונאים הכלכליים של "ידיעות אחרונות" אין השפעה על קו הסיקור הכלכלי של העיתון שהוא כותב בו? אם פלוצקר סבור שמצבנו הכלכלי כל-כך טוב, מדוע אין לכך ביטוי ניכר ומובלט בעיתון, מחוץ לעומק טוריו שלו עצמו (אפילו הכותרת של הטור אנמית וזהירה ביחס לקביעות מרחיקות הלכת שבתוך הטור עצמו)?

ישנה, כמובן, תשובה אפשרית פשוטה לשאלות הללו: ב"ידיעות אחרונות" מי שקובע את קו הסיקור המקצועי אינם העיתונאים המומחים בתחומם על-פי הערכותיהם המקצועיות, אלא המו"ל והעורך האחראי, ארנון (נוני) מוזס, בהתאם לאינטרסים המסחריים המשתנים שלו. ו"ידיעות אחרונות" אינו מבליט את ההערכות האופטימיות והנלהבות של הפרשן הכלכלי שלו בדבר עוצמתה הכלכלית של ישראל משום שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם המאבק ב"ישראל היום" ובנתניהו.

רגע, מישהו אמר "קביעת קו הסיקור המקצועי על-ידי העיתונאים המומחים בתחומם על-פי הערכותיהם המקצועיות"? מצחיק באמת. הרי הטור של פלוצקר מעורר מיניה וביה צרימה נוספת, שגם אליה הוא מתייחס באופן עקיף ומתחמק בלבד. איך זה שישראל היא מעצמה כלכלית באופן יחסי ומוחלט, בזמן שמתנפחת כאן בועת אשראי מבהילה, יוקר דיור עצום ופערים כלכליים רחבים? יכול להיות שהנתונים המקרו-כלכליים המסורתיים לא מספקים את התמונה המלאה, או אפילו הנכונה, ביחס למצב הכלכלי? אולי אפשר לכפור בכך ש"התוצר המקומי לנפש" הוא "המדד ב-ה' הידיעה לעוצמה כלכלית"? אולי התקשורת לא מבליטה את הנתון הזה משום שאחרי ככלות הכל, לא מדובר ב"אירוע בר-משקל" אלא בהסחת דעת מניפולטיבית?

בשיח הכלכלי העכשווי, זה הפופולרי והנגיש שפלוצקר נמנה עליו מתוקף תפקידו, מדובר בשאלות מרכזיות ומקובלות. לא בעולמו של פלוצקר.

דונלד טראמפ

אורי פסובסקי כותב ב"כלכליסט" על שנתו הראשונה של דונלד טראמפ כנשיא ארצות-הברית, אגב הספר המפוקפק אך מצליח שכתב העיתונאי מייקל וולף על הנשיא המפוקפק אך מצליח. "וולף עצמו הודה שחלק ממקורותיו סותרים זה את זה, ושעל הקורא להכריע ביניהם. כתבי הבית הלבן מיהרו להצביע על רשלנות, אי-דיוקים וטעויות בספר – שלא לומר בעיות של אתיקה עיתונאית של פרסום דברים שנאמרו שלא לציטוט. אבל אחרי ההסתייגויות האלה, האנשים שמסקרים את טראמפ בשנה האחרונה מסכימים שבקווים כלליים, התמונה שוולף משרטט נכונה", כותב פסובסקי, "טראמפ הוא נשיא קפריזי, שלא טורח ללמוד פרטים בסיסיים, לא מסוגל להתרכז ונוטה להתקפי זעם. הבית הלבן שלו, במיוחד בתחילת כהונתו, מתנהל באופן כאוטי".

דונלד טראמפ (צילום: ממשלת אוקראינה)

לאור הפורטרט שמצייר הספר של וולף ומציירים טראמפ ואנשיו באופן התנהלותם, כותב פסובסקי, "אפשר לקבל את הרושם שאחרי כל ההמולה, הכהונה של טראמפ תסתכם בלא יותר מדי – אלא אם כן תפרוץ בטעות מלחמה גרעינית. אבל ההנחה הזאת עשויה להתברר כשגויה. כבר בשנה החולפת, טראמפ, יחד עם המחוקקים הרפובליקנים, הותיר חותם מובהק משלו, ולא רק באג'נדה שלו, אלא גם בכיוון חסר התקדים שאליו הוא מנווט את מוסד הנשיאות. ההישג המוחשי ביותר, גולת הכותרת של כהונתו עד כה, הוא העברת הרפורמה במסים, משאת נפשם רבת-השנים של הרפובליקנים.

"טראמפ אולי רץ על אג'נדה פופוליסטית והבטיח שוושינגטון תשרת את האזרח, אבל בלב תוכנית המס שלו עומדות הורדת מס קבועה לתאגידים, הקלות מס לעשירים (כולל יזמי נדל"ן), ולצדן הורדות מס זמניות בלבד לכל השאר. זה מתכון לעוד אי-שוויון, לעוד גירעון, שגם יותיר, על הדרך, מיליוני אמריקאים ללא ביטוח בריאות.

"אבל זה אינו הישגו היחיד. טראמפ סיים את 2017 אחרי שמינה לא רק שופט לבית-המשפט העליון, אלא גם מספר שיא לנשיא בשנתו הראשונה של שופטי ערעורים פדרליים: 12, פי ארבעה מברק אובמה. אלה בדיוק הערכאות שחסמו את האג'נדה של טראמפ והפריעו לו, למשל, להטיל מגבלות על כניסת מוסלמים. לצד שופטי הערעורים מינה טראמפ עוד עשרות שופטים במינויים לכל החיים. רובם, אגב, גברים לבנים. למינויים השמרניים של ממשל טראמפ, כך העריך הסנאטור הדמוקרטי כריס קונס, 'תהיה השפעה על הצורה והכיוון של החוק האמריקאי למשך עשורים'.

"[...] באנון היה האסטרטג הראשי בבית הלבן. והוא מי שניסח את אחת ממטרות הממשל בתחילת דרכו: 'דה-קונסטרוקציה של המדינה האדמיניסטרטיבית'. במרוצת השנה החולפת התברר למה הכוונה: הכותרת 'מלחמה ברגולציה', שעשויה להישמע טוב על הנייר, הצטיירה כמעטפת צינית ששימשה לפגיעה בתקנות זיהום אוויר, החלשת ההגנה על צרכנים, החלשת הפיקוח על המערכת הפיננסית, ואפילו ביטול האיסור של ציד זאבים ודובים בשמורות באלסקה.

"אבל לא מדובר רק במעשים אקטיביים. תהליך פירור המנגנון הממשלתי היה יעיל במיוחד דווקא בזכות אי-העשייה של טראמפ. גל פרישות של משרתי ציבור ותיקים לאחר בחירת הנשיא נענה בקיצוצי כוח אדם מסיביים במשרדי הממשלה. במקביל, משרות בכירות וחשובות, למשל במשרדי המשפטים והחוץ, פשוט לא אוישו. ושיא הדה-קונסטרוקציה התבטא במינוי אנשים שהשקפת עולמם מנוגדת באופן ישיר לסוכנות שהם עומדים בראשה. לדוגמה, סקוט פרואיט, ראש הסוכנות להגנת הסביבה, שמאמין שלאנושות אין קשר לשינוי האקלים. טראמפ נלחם בממשל מתוך הממשל. אם להשתמש בדימוי מעולם הדימויים הפוליטי הישראלי, טראמפ יורה בתוך הנגמ"ש, וליתר דיוק הוא מפרק אותו מבפנים".

אגב דה-רגולציה

"ירדנו ממקום 91 ל-46 ברגולציה", נכתב בציטוט מודגש מנאומו של נתניהו בידיעה במדור הכלכלה של "ישראל היום", "אני רוצה להגיע בדה-רגולציה לעשירייה הפותחת של המדינות ברמת התחרותיות. זה רחוק, זה קשה, אבל זה בהישג ידינו".

#גםהוא

לפי אמנון לורד, "יש תחושה שעל ארצות-הברית נפלה פצצת מימן של טפשות", ומתקיים בה מסע נגד הטרדות מיניות שיש בו "יסודות טוטליטריים". הנשים, אגב, "שולטות 'בשיח הציבורי'".

ענייני תקשורת

אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי (צילום: יונתן זינדל)

לא כאן. עינב שיף כותב ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" על הרייטינג הנמוך של ערוץ כאן 11 הציבורי. "בכאן מתגאים בפעילות הדיגיטלית שלהם, שכביכול מקדימה את המתחרים ומדברת עם צרכני התקשורת בשפה חדשה (ולפעמים גם תמוהה ביותר). ובכל זאת, מאות מיליוני השקלים שמושקעים בתאגיד נועדו לבנות גם זרוע טלוויזיונית חזקה ומשפיעה. בהיבט הזה, עוד לפני פיצול ערוץ 2, לכאן היתה בעיה ואחריו היא הפכה לכרונית: גם בלי להתחרות בקשת, רשת ואפילו ערוץ 10, המספרים הנוכחיים פשוט לא מספיק טובים.

"יעידו על כך הזעזועים התכופים ברצועות אחר-הצהריים ולפני המהדורה, וגם האי-יציבות בפריים-טיים. זאת, לצד נפילות יקרות כמו 'מדינת הגמדים', או סתם פלופים כמו תוכנית האירוח המיושנת של ירון ברובינסקי, שניסתה את מזלה ביום שישי ועברה במהירות ליום ראשון, כדי שאיש לא יראה אותה גם שם. כמו כן, תוכניות 'חשובות' מתקשות להעמיד אייטמים שיותירו חותם ויכתיבו סדר יום, וגם חלפה כמעט שנה ולא הושקה דרמה איכותית אחת שאיננה שידור חוזר של 'פאודה'.

"המצער הוא שגם עתה, לוח השידורים של התאגיד אטרקטיבי יותר מזה של רשות השידור ב-20 השנים האחרונות. יש בו תמהיל סביר של תוכניות תחקיר, דוקו, בידור לא זול, תרבות גבוהה וסאטירה. אלו היו אמורות לשמש עיר מקלט מול תהליך הדודו-טופזיאציה של קשת ורשת. אבל מדד השלט מעיד שלפחות בצפייה המסורתית, זה לא קורה. סביר להניח שהמונדיאל ימשוך יותר תשומת לב, אבל בינתיים על הספקטרום שבין לדרוס בכל מחיר ובין להישאר לחלוטין מחוץ למשחק, התאגיד קרוב יותר לאפשרות השנייה".

טוקבקיסט ז'ה טם. במוסף "כלכליסט", קרן צוריאל-הררי מראיינת את דילן מארון האמריקאי, "אמן הומו ואקטיביסט", ש"מתקשר לטוקבקיסטים שאיחלו לו למות, ובמקום לריב מנהל איתם שיחה כנה".

תחקיר. כתבת השער של "7 לילות" מוקדשת למגיש לשעבר של תוכנית תחרות בישול בערוץ קשת, הטבח הפופולרי יונתן רושפלד. אנה בורד ורז שכניק מתארים כיצד התנהג לאנשים באופן גס ואלים בצילומי העונות הקודמות של תוכנית הבידור.