בנובמבר נערך בירושלים מצעד הגאווה מעורר המחלוקת. המשטרה לא התלהבה מהאירוע, וידעה שאם יוצגו ליועץ המשפטי לממשלה ראיות חותכות לסכנת שפיכות דמים במהלכו, הוא לא יאשר את המצעד, וגם בג"ץ לא יתנגד לכך. לשם כך נקטה המשטרה טקטיקה של ייצור התרעות, פמפמה התרעות ובעצם יצרה אווירה ציבורית לגיטימית לכך שהמצעד לא יאושר. התקשורת שיתפה פעולה עם המשטרה, מסרה מלה במלה את תרחישי האימים שזו הפיקה, מבלי להשמיע דברי הסתייגות וכמעט ללא ביקורת. כחודש לפני המצעד התפרסמו ב"מעריב" תרחישים קיצוניים ודרמטיים של המשטרה. כותרות העיתונים בישרו על "טבח" ועל "אינתיפאדה חרדית". המסע השיג את שלו, ובדיונים ממושכים, ומסוקרים היטב, בין יוזמי המצעד, אנשי "הבית הפתוח" בירושלים, לבין נציגי החרדים והמשטרה, הוחלט לבטל את המצעד ברחובות העיר ולהגביל את האירוע לעצרת באיצטדיון בגבעת־רם, מוקף חגורות שוטרים. האירוע עבר, כמובן, בקול ענות חלושה ואף תרחיש אימים לא התגשם.

נועה סתת, מנכ"לית "הבית הפתוח", מזהה את שורש הבעיה בשיתוף הפעולה ההדוק בין העיתונאים למשטרה: "כתבי המשטרה בטלוויזיה נהנו מתסריטי הזוועה ולא פקפקו בהם. המשטרה הצליחה להעביר לעיתונות מידע, בידיעה שהיא לא תבדוק פעמיים". גם סער נתנאל, חבר מועצת עיריית ירושלים וממנהיגי הקהילה ההומו־לסבית בעיר, שותף לביקורת.

רוב כתבי המשטרה כלל לא התעמקו בדקויות של מלת הקוד "מידע מודיעיני". טל ימין־וולבוביץ', כתבת לענייני משטרה ופלילים ב־nrg, מגלה כי "מצעד הגאווה היה מקרה יוצא דופן שבו קיבלנו מידע מודיעיני שכמותו לא קיבלנו במקרים אחרים. זה מפתיע, כי בדרך־כלל משטרת ירושלים לא חולקת מידע מודיעיני עם כתבים. כולנו ידענו שהם רוצים ליצור ספין תקשורתי כדי לאותת לבית־המשפט. המשטרה שיחקה בתקשורת. התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש ולבדוק עם עצמה אם היא נוצלה".

ד"ר מאיר גלבוע, ניצב־משנה בדימוס ומרצה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר־אילן, מצביע על דפוס יחסים פסול בין התקשורת למשטרה: "התקשורת שיחקה לידי המשטרה והציבור החרדי. המשטרה יצרה בעזרת העיתונות תחושה שעומדת להיות קטסטרופה ובכך סייעה לקבוצות הקיצוניות וסייעה למשטרה לחזק את עמדתה שאסור לתת להפגנה להתקיים במסלול המקורי. מצד שני, היא הגבירה את המוטיבציה של החרדים להפרות סדר, שיהיו מעין קדימונים למה שעלול לקרות. זה בעייתי כי נוצרת מעורבות: המשטרה והתקשורת יוצרות יחד אירועים ולא רק מתעדות אותם".

האירוע חשף את מערכת היחסים הסימביוטית בין המשטרה לבין הכתבים המסקרים אותה. המשטרה, בהיותה גוף הייררכי סגור, נהנית מכוח רב מול התקשורת. ברצותה היא יכולה לתגמל עיתונאי, וברצותה - לייבשו. הכתבים מתקשים לנשוך את היד שמאכילה אותם. גם העובדה שלכתבי המשטרה לא היו מקורות במחנה החרדי לא הועילה לסיקור. אמיר זוהר, עיתונאי במוסף "הארץ", אינו מופתע: "יש יחסים קרובים מדי בין כתבי המשטרה למשטרה. עורך חכם מאזן את עצמו עם כתב שטח ועם כתב חצר. יש כתבי משטרה שהם חצרנים".

היו גם מעט כתבי משטרה שסיקרו את אירועי מצעד הגאווה באופן ביקורתי יותר. למשל, יהונתן ליס מ"הארץ" הבין את הספין של המשטרה והשתדל לנטרל אותו: "מהרגע הראשון היתה לי תחושה, שלפחות בחלק מהמקרים היה ניסיון להשתמש בי ובכלי תקשורת אחרים כדי להעצים את חומרת האיומים וליצור אווירה ציבורית שתביא לביטול המצעד".

טל ימין־וולבוביץ' אומרת בדיעבד: "אנחנו לא צריכים לקבל את ההודעות מהמשטרה כתורה מסיני. כששחררו לנו את המידע המודיעיני, עטנו עליו כמו זאבים על טרף. מחוז ירושלים נחשב למחוז לא תקשורתי, ולכן אם קורה שהוא נותן מידע, סימן שזה משהו חשוב. הלקח שלי עצמי הוא שהייתי צריכה להיות יותר ביקורתית".

▪ ▪ ▪

אם במצעד הגאווה כתבי המשטרה לא היו ביקורתיים מספיק כלפי המשטרה, בסיפור בני סלע הם נקטו קיצוניות הפוכה: הם השתלחו במשטרה ללא מעצורים. אבי כהן, כתב הפלילים של ynet בתל־אביב, מסביר: "הסיקור יצא מכלל פרופורציה. הבעיה שהתקשורת לקחה הרבה פעמים כל מיני הערכות של המשטרה שעלו בתרחישים אפשריים והפכה אותן לעובדות. הדבר גרם באותו רגע לבהלה בציבור. כל אחד חיפש כותרת, בין אם נכונה ובין אם לא".

בראש המתלהמים היו, כרגיל, ערוצי הטלוויזיה. כך היה במשדר המורחב של ערוץ 2 שהתאפיין בפאתוס ודרמה. גיא פלג, כתב הפלילים של ערוץ 1: "הבריחה של בני סלע היא סיפור עיתונאי מעניין וחשוב. המחלוקת מתחילה אחרי שערוצי הטלוויזיה זיהו שמדובר בסיפור טוב שמביא צופים ופורט על הרגשות העמוקים ביותר: חרדה, פחד ומציצנות. הדיווחים לא רק חרגו מכל פרופורציה, אלא הפכו בחלקם לדיווחים שאינם אמת, שבוודאי לא שיקפו את מה שנעשה בשטח". פלג מזכיר את הערוץ המתחרה, ערוץ 2, שליווה תוכנית רגילה לכל המשפחה בכיתוב שמיד בסיומה ישודר עדכון בעניין בני סלע. הצופים אכן נשארו צמודים עד לתום המשדר, כשבפועל לא היתה התפתחות של ממש בחיפושים אחרי האנס. דוגמה אחרת מביא פלג מישיבת הערכת מצב במחוז תל־אביב שבה הועלתה סברה, שהופרכה במהלך הישיבה, שסלע חטף מישהו. בכל זאת מצא ערוץ 2 לנכון לפתוח את מהדורת החדשות שלו עם ההשערה הזו. "יש תופעה של כתבים שמדבררים את המשטרה", אומר פלג, "אבל התופעה היותר חמורה בעיני היא כתבים שמשתלחים במשטרה. המשטרה היא ארגון במשבר. זה פופולרי לקרוע אותה, לספק לצופים בקולוסיאום את הדם של המשטרה ותמונות של מצוד. אני מסכים שכתבים לענייני משטרה לא מספיק ביקורתיים כלפי המשטרה, אבל הכתבים שעסקו בפרשת בני סלע פשוט התלהמו".

לארז רותם מערוץ 2 הסבר אחר: "כואב לכתבים מתחרים שלכתבים אחרים יש סיפור. מתנהלת פה ממש מלחמה, אבל גם במלחמה צריכים להיות כללים. בקרב כתבי הפלילים כל הקווים נחצו. התחרות מעבירה אותם על דעתם. כל אחד עושה כרצונו. שכחו מהי ביקורת לגיטימית. זה הופך להיות לעג והשחרת פנים".

יש המסבירים את ההבדלים בין סיקור שני האירועים - מצעד הגאווה ובני סלע - בהבדלים שבין ירושלים הפוליטית לתל־אביב, העיר בלי הפסקה, ובהבדלים אישיים בין הכתבים. אורי כהן־אהרונוב, כתב לענייני משטרה של ערוץ 1, מציין כי "העיתונות בירושלים היא לא באותה טמפרטורה כמו העיתונות בתל־אביב". עמי בן־דוד, כתב לענייני משטרה ופלילים ב"מעריב": "קרה כאן אירוע שנתפס, לפחות ברמה התקשורתית, כקטסטרופה. בהילולה הזאת, מה שעובד זו הקולניות, לא הדיוק ולא המקצועיות. יש קבוצה שקמה בבוקר במטרה להיכנס בארגון ולירות בו, בין אם יש לו תחמושת ובין אם אין. ואם אין, ממציאים תחמושת, כמו בעניין השוטרים שנחו במהלך החיפושים בבית־קפה, או עלות החיפושים. בסיקור של תא כתבי המשטרה הארצי יש יותר ניתוח של תמונת המצב, ואילו בניתוח של תא הכתבים התל־אביבי יש ניתוח של מצב הרוח. סיקור בני סלע אינו שעתה היפה של העיתונות הפלילית. האווירה שבה התל־אביבים עובדים משפיעה על צורת הסיקור שלהם את הארגון". ואילו עמיתו לעיתון, אבי אשכנזי, סבור כי "יש כאן התחסדות. מצד אחד הם אלה שסיקרו, ועכשיו הם מגלגלים עיניים. אם יש לך סיפור טוב, תביא אותו. המשטרה יצרה מחנות. בירושלים פועלים כתבי חצר של המטה הארצי של קראדי, שנתונים לחסדי דוברים, ומצד שני תא הכתבים של תל־אביב שלא אוכל מהצלחת והם מנותקים מהפעילות במטה הארצי. גם לי הבהירו: אם תמשיך להיכנס בנו ככה, נייבש אותך".

המניע האישי בסיקור ניכר לא רק בתחרות בין כתבים אלא גם במשקעים שיש לכמה מהם (למשל בוקי נאה מ"ידיעות אחרונות" ועדי מאירי מקול־ישראל) עם המשטרה ועם אחדים מקציניה. היחסים המתוחים בין המשטרה לתקשורת הגיעו לשיא חדש דווקא כשהפרשה הגיעה לקצה עם לכידתו של סלע. התקשורת לא פירגנה למשטרה על תפיסת האנס אלא תקפה אותה על האופן המשפיל שבו הוא הוצג לצלמים. המשטרה אמנם הרוויחה ביושר את הביקורת עליה, אך אסור להתעלם מחלקה של התקשורת ביצירת החיזיון המבזה.

איור: בתיה קולטון

תגובות

רפי גינת: עורך "ידיעות אחרונות":
"לבוקי נאה אין חשבון פתוח עם מפקד מחוז תל־אביב, ניצב דוד צור. נוח לדוברת המחוז להציג כל כתיבה ביקורתית כקמפיין אישי. בוקי הוא כתב פלילים מצטיין ובעל קשרים הדוקים ומקורות מידע ייחודיים בכל זרועות המשטרה. בניגוד לכתבי פלילים אחרים בעיתונות, הוא לא חושש לכתוב את כל האמת ולהעביר ביקורת. הוא מכסה את מחוז תל־אביב על מפקדיו ושוטריו, וכתיבתו בחודשים האחרונים משקפת את מצב המשטרה במחוז, על מחדליה ושיטותיה, וגם הצלחותיה, כשיש כאלה.
"התנכלויות כאלה ואחרות של גורמים במחוז כלפי בוקי נאה אין בהן כדי למנוע ממנו להביא סיפורים בלעדיים ולהיות ראש וראשון לכתבי הפלילים".

עדי מאירי, כתבת פלילים בקול־ישראל
"הדרך היחידה מבחינתי ומבחינת כל עיתונאי לסקר את הדברים היא להציג את הדברים כפי שהם, על כל המחדלים, במלוא חומרתם, בלי צנזורה פנימית. ובלי לחשוב שמחר קצין כזה או אחר או דובר כזה או אחר יסגור בפני את הדלת כי לא עשיתי לו הנחות. אם הצגת הדברים על מלוא חומרתם נקראת מיליטנטית אז אני מיליטנטית.
"אסור לעשות הפרדה בין מחוז תל־אביב לבין המטה הארצי. המשטרה היא משטרה אחת. במחוז תל־אביב הכתבים סיקרו את הסיפור בצורה שהראתה יותר את המציאות. במטה הארצי נראה היה שכתבים מסוימים מתחשבים במשטרה ועושים לה הנחות. במטה הארצי אמרו לי שהם לא מרוצים מהסיפור שפרסמתי על זה שהמפכ"ל נשאר במסעדת 'טורקיז' שעה וחצי ביום בריחתו של סלע. שכדאי לי למתן את הסיפור. ורמזו לי שבסופו של יום אני אפסיד מבחינת שיתוף הפעולה. יש פה כתבים מתוסכלים וצרי עין שלא הצליחו להגיע לסיפורים מסוימים ומפנים אצבע מאשימה כלפי אלה שכן הגיעו".

גיליון 66, ינואר 2007