לפני שבועות אחדים פורסמה בעיתונים ידיעה שהוגדרה "היסטורית": ערוץ 10 צירף לשורותיו את מגישת החדשות הערבייה הראשונה. כמה ימים אחר־כך פרסמו אתרי הברנז'ה כי בין המועמדים להנחיית תוכנית נוער בטלוויזיה יש ראפרית ערבייה. כמעט שישים שנה אחרי שהוקמה המדינה, כל צעד קדימה שעושה אזרח ערבי בענף מקצועי כלשהו זוכה לסיקור ולתרועות. דווקא בתוך התקשורת (העברית) עצמה, המעצמה השביעית, מגן הדמוקרטיה, ניתן היה לצפות שהשתלבות של עיתונאים ערבים תהיה חלקה וקלה יותר. אם משום מורכבות היחסים בין היהודים לערביי הארץ, שמספקת חומר עיתונאי רב, ואם משום שעיתונות רב־תרבותית ורב־רובדית היא בעלת פוטנציאל להיות טובה יותר מעיתונות אחידה.
פחות מאחוז מכלל העיתונאים בכלי התקשורת העבריים המרכזיים הם ערבים, ובארץ פועלים כמה ארגונים שמטרתם לקדם את מעמדם. ביניהם "אג'נדה", לקידום נושאים מרכזיים בתקשורת, ו"אעלאם", מרכז תקשורת לחברה הערבית־פלסטינית בישראל. נראה כי טיפין טיפין נפתחים השערים ופה ושם ניתנות הזדמנויות, או לפחות נשמעות הצהרות, על נכונות לקלוט במערכות התקשורת כתבים ערבים, אך נראה שהדרך עוד ארוכה. גם העיתונאים שכבר השתלבו במערכות אלה מרגישים ברובם שהם מצליחים בעבודתם, כיוון שהם עיתונאים טובים ולמרות שהם ערבים. הם לא מחפשים להיות סיפור ההצלחה של המגזר, אך יודעים שהם נחשבים פורצי דרך.
"אני התקבלתי לטלוויזיה כשהמדינה עוד היתה 'שפויה'", מספר רפיק חלבי, שהחל את דרכו העיתונאית בשנות השבעים בטלוויזיה הישראלית. "כשעבדתי שם קיבלתי את כל הגיבוי המקצועי. פעם אריק שרון טען נגדי מעל בימת הכנסת שאני לא מקצועי; חברי ומנהלי חיפו עלי וגיבו אותי מקצועית". לדברי ג'קי חורי, כתב "הארץ" בגליל המערבי, "זה יוצא דופן שהצלחתי כערבי. אמנם בברנז'ה ההתקדמות שלי נחשבת הגיונית, אבל זה שאני מצליח להישאר נחשב להצלחה". "אני מרגיש סיפור הצלחה", מספר פאיז עבאס, עיתונאי זה שלושים שנה, שבחצי השנה האחרונה יושב בבית לאחר שהתפטר מעבודתו ב"ידיעות אחרונות" בעקבות מאמר שכתב העורך רפי גינת במהלך המלחמה, ושעבאס ראה בו הסתה לפגיעה בחפים מפשע בלבנון. "היתה תקופה ממושכת שהייתי היחיד. הייתי כתב גל"צ לענייני ערבים. הכירו את שמי מהעיתון. הייתי סיפור הצלחה כערבי בעיתונות הישראלית, ומה שקרה לי, ההתפטרות שלי בעקבות מאמר העורך, יכול היה לקרות גם ליהודי שאכפת לו מזכויות אדם, ואינו מבטל את תחושתי". בין המרואיינים לכתבה זו, רק שניים העידו כי כלי התקשורת שבו הם עובדים הוא שפנה אליהם, ובלי יוצא מן הכלל הם מעידים כי לפחות בתחילת הדרך, הרגישו שחובת ההוכחה המוטלת עליהם גדולה בהרבה מזו של חבריהם היהודים.
"אני יודע שאני צריך לעבוד קשה יותר ולהיות טוב יותר מיהודים כדי לעמוד בתחרות עמם", אומר כתב השטחים של ynet, עלי ואקד, וזאת למרות שלדבריו, במסגרת תפקידו, היותו ערבי מהווה יתרון ברור על פני מתחריו היהודים. "אני מקבל טלפונים מארגונים ומקורות מהשטחים, ובמקרה הזה יש לי יתרון - לא היו מתקשרים לכתבים עם שמות יהודיים כמו אבי ויוסי. הצלחתי אינה מעידה על הכלל, אבל כרגע זה משרת אותי. זה שלמערכות קשה להעסיק ערבים משמר את מעמדי ככתב מוביל בתחום שלי. הכי קשה עבדתי כאשר באתר המתחרה (nrg) היה כתב ערבי בתחום שלי". סלימאן א־שפעי, הכתב בעזה של ערוץ 2, נענה להצעתו של שלום קיטל להצטרף למערכת לאחר שעיתון "חדשות" נסגר. היום, לדבריו, הסטנדרט שהוא נבחן בו הוא עיתונאי בלבד, אך הוא לא מתעלם מהמציאות: "התסכול קיים. יותר קל ליהודי למצוא עבודה מאשר לערבי, זה מצער עד כמה זה ברור, אבל זה כך. יש כעשרים אחוז ערבים במדינה, אז איפה העשרים אחוז ערבים בתקשורת? זה גורם לתסכול גדול בקרב העיתונאים הצעירים הערבים שחולמים להיות חלק מהתקשורת הישראלית. אני אומר שמי שבא בביטחון וכישרון ומביא סיפורים - יצליח, אבל ברור שאם יהודי מזיע כדי לקבל תפקיד, ערבי צריך לשרוף את עצמו כדי לקבל את אותה משרה".
אין סיבה אחידה לקושי שבו נתקלים עיתונאים ערבים בדרכם למצוא עבודה בתקשורת העברית. לכאורה, ראשי מערכות ועורכים הכריזו לא פעם על נכונותם לקלוט עובדים ערבים, ובכל זאת, העובדות מדברות בעד עצמן. "אנחנו פועלים כל הזמן כדי לקדם כניסה של ערבים לכלי התקשורת. למשל, ניצן חן, מנהל החדשות בערוץ הראשון, הצהיר בכנס שנערך לפני שלושה חודשים, שישלב ערבים במסגרת השינויים שיערוך בחטיבת החדשות, אבל בינתיים דבר לא קרה", קובלת מנכ"לית מרכז "אעלאם", חנין זועבי. "עבדתי ב'מעריב' וזכיתי לפרגון", מספר העיתונאי ג'לאל בנא, היום יועץ תקשורת. "אחרי שנה בערך, בחג הקורבן, התקשר אלי אחד המנהלים. הייתי בטוח שהוא רוצה לברך אותי לרגל החג, אבל התברר שהוא התקשר כדי להזמין אותי לשימוע לפני פיטורים. פוטרתי, עם עוד שמונה עובדים, ואחר־כך שמעתי את אמנון דנקנר בכנס כלכלי של המרכז היהודי־ערבי, אומר: 'כשיבואו אלינו כתבים ערבים טובים, אנחנו נפתח להם את הדלת'. כתבתי לו מכתב אחרי הנאום הזה ואפילו לא נעניתי. אני מאמין שכשעברו על הרשימה של העובדים והחליטו את מי לפטר אמרו שעל הערבי אפשר לוותר. אני כמעט בטוח שאם הייתי מוסקוביץ' או כהן היה פחות קל לוותר עלי". לדבריו, הקושי קשור גם בפערים תרבותיים בין יהודים לערבים. "יש סטיגמות אצל שני הצדדים. בתקשורת יש בורות; אנשים לא יודעים איפה נמצאים יישובים ערביים מרכזיים, ובמגזר הערבי לא אוהבים את הכותרות הצעקניות והסגנון של העיתונות הישראלית, שגם מקצין עוד יותר כשמדובר בערבים. ישנם הרבה ערבים מוכשרים אבל הם שואלים את עצמם מראש, 'למה שיקבלו אותי'".
סייד קשוע, פובליציסט וסופר, בעל טור פופולרי במוסף "הארץ", אינו מתרשם מהצלחתו האישית. "המדינה גזענית, וכמוה התקשורת, בעלת תפיסה מיינסטרימית. קשה להם לעכל את השונה. התקשורת פונה למיינסטרים ומנסה למכור, וערבים הם לא סחורה חמה, בטח לא במדינת היהודים". "הרי יש ערבים שעובדים בכל התחנות הבינלאומיות בסביבה וגם בבי.בי.סי ודומיו, אז בשבילם הם מספיק מוכשרים ובשביל כלי התקשורת בארץ לא?", מקשה פאיז עבאס. "ב'אלג'זירה אינטרנשיונל' באנגלית, בסניף שלה בארה"ב עובדים שלושה יהודים, אחד מהם ישראלי. הם לא בדקו בציציות, אלא לקחו אותו על סמך כישוריו". סוהיל חדאד, עורך ומפיק בטלוויזיה החינוכית 22 שנה, חושב שהקושי נעוץ בין השאר בהיעלמות הערבים כקהל יעד. "המגזר הערבי בארץ מבחינת התקשורת הוא נעלם; אנחנו לא חלק אינטגרלי מהשיח הלאומי. כמגזר אנחנו לא קיימים. פעם היינו בערוץ 1, אחר־כך סולקנו לערוץ לווייני. פעם ביום שישי היה סרט ערבי. לפחות היינו ברקע, במוח האחורי, היתה מסגרת של ערבים, וכעת זה נעלם - ואז גם אנחנו נעלמנו והפכנו להיות גוש מנותק מהטלוויזיה ומהתקשורת".
אחת ממערכות התקשורת שפועלות לטובת שילוב עיתונאים ערבים היא מערכת "הארץ". זו השנה השלישית שהעיתון עורך קורס עיתונות לערבים ישראלים, בשיתוף עם מרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון. במחזור הנוכחי לומדים 22 סטודנטים. "יש צורך לעשות הרבה בתחום המגזר הערבי, ומטרת הקורס היא לעזור איפה שאפשר. אנחנו מלמדים אותם, מעניקים להם כלים, המנדט שלנו הוא להכשיר ולא לתת עבודה", מספר יוזם ומרכז הקורס, העיתונאי צבי בראל. "יש קושי אובייקטיבי של השפה, ועל זה אנחנו מנסים להתגבר בקורס. המערכות הן בדרך־כלל קצרות רוח. הן רוצות מוצר קרוב למושלם עם מעורבות מינימלית. אולי צריך להשקיע יותר כדי לחנוך את העיתונאים המתחילים או להכשיר אותם בכתיבה עיתונאית. אנחנו מלמדים כתיבה עיתונאית ולא כתיבה עברית". לבראל רעיון שנשמע קצת מהפכני לשבירת החומות בין יהודים לערבים, ובין מערכות התקשורת לערבים: "אני חושב שקהילה של למעלה ממיליון בני־אדם צריכה לטפח לעצמה תקשורת משובחת. ההשתלמות שאנחנו עורכים, יש בה משהו מלאכותי, כי זה גם עניין תרבותי. ענייננו הוא שתהיה לקהילה הערבית עיתונות מקצועית משלה. אי־אפשר לומר כל הזמן 'שלבו אותנו'. התקשורת הישראלית צריכה, כמובן, לתת שוויון הזדמנויות, אך יש צורך בתקשורת מקצועית בתוך הקהילה שתעורר עניין ושיח גם מצד התקשורת הישראלית. כך יכתבו ב'כל־אלערב' גם על דימונה ולא רק על שפרעם, והעיתונות העברית תוכל להשתמש בעיתונות הערבית כמו שהעיתונות הערבית הישראלית משתמשת בעברית".
במסגרת המאמץ של מרכז "אעלאם" לקידום הערבים בתקשורת הישראלית, ערכו ראשי המרכז מפגשים עם מנהלי מדיות ועורכי חדשות. "הם מסבירים לנו שערבים מורידים רייטינג", אומרת זועבי, ומתברר שנציגי המגזר בתקשורת אינם מופתעים, אך לפעמים גם מבינים. "גם נטשה מוזגוביה מורידה רייטינג", אומר עלי ואקד, "גם לי קשה לשמוע מבטא שאינני רגיל לו, אבל הייתי רוצה שהרייטינג לא יהיה קדוש, שיבינו שהתקשורת לא נועדה רק להכניס כסף. יכול להיות שלטווח הקצר ערוץ יפסיד כסף, אבל לטווח הארוך זה יעזור לדו־קיום כאן. בסוף הוא יתפוצץ, ואז יכו על חטא וישאלו, 'למה לא שילבנו אותם'. חוסר השילוב פוגע גם במטרות של אנשי העסקים לטווח הארוך". "כשמתארים ערבי כמחבל, זה מעלה את הרייטינג, וכשמתארים ערבי כסיפור הצלחה או מצוקה - זה יוריד רייטינג", מאבחן ג'לאל בנא. לדברי רפיק חלבי, "אנשים מחפשים זוהר, תל־אביביות, מגניבות. חדשות רציניות נחשבות חדשות פלצניות. הרי רק לפני זמן לא רב ביקשו בקופת־חולים מעובד בעל שם ערבי להחליף את שמו, אז בטלוויזיה יגידו, 'כתבנו מוחמד עבד אלקאדר?'. מצד שני, הטיעון שזה יוריד רייטינג הוא טיפשי. מה, אם ערבי ידווח על הרכבת הקלה בתל־אביב אז הציבור יזפזפ? זה פחד מערבים, זה סיפור בטחוני: הערבים הם בעיה בטחונית ולא אזרחים. במקום שהעיתונות תיאבק על שוויון אזרחי היא נלחמת על רייטינג".
כמורידי רייטינג או עלי תאנה, או סתם כעיתונאים מן השורה, מקדשים אנשי התקשורת הערבים את עבודתם ולפחות לדבריהם, אינם רואים את עצמם שליחים של המגזר הערבי. עם זאת, המוצא אף פעם אינו נעלם. "אני לא מהסס לנקוט עמדה וכשצריך להפנות אצבע מאשימה אני עושה זאת", אומר עלי ואקד מ-ynet. "מי שיש לו בעיה שאני ערבי זו בעיה שלו, אני נהנה להתענג על טוקבקים שמקללים אותי", הוא מגחך. "בעבודה שלי יש אולי את הדחף הלאומי, אבל זה לא הדבר המרכזי שמניע אותי, אלא העיתונות שבדבר, הרצון לחשוף ולהניע אנשים לפעול נגד עוולות". פאיז עבאס התפטר מ"ידיעות אחרונות", לאחר שקרא את המאמר של עורך העיתון: "גינת כתב שהוא מעדיף שייהרגו ילדים בלבנון ובתנאי שאף ילד בגולני לא ייהרג. הקריאה שלו הרתיחה את דמי. מה שעשיתי זו התאבדות כלכלית, אבל יכול להיות שזה חרה לי יותר כערבי, ואני לא יודע אם כיהודי שמחויב לזכויות אדם הייתי נוקט אותו צעד קיצוני". "אני כותב כמו שאני כותב, כי אלה הם החיים שלי", אומר סייד קשוע, "אני בן־אדם, בעל, אבא וערבי, בסדר הזה. מבחינתי אני כותב סיפורים וזה לא בא מהמקום הלאומני. אני מקווה שאנשים לא קוראים אותי כי אני ערבי, ולא לא קוראים אותי כי אני ערבי, אלא שהכל תלוי באהבת או שנאת הכתיבה שלי".
העיתונאים הערבים נתקלים לא פעם בגילויי זעם או חיבה, שקשורים ישירות למוצאם. "פעם, אחרי חילופי אש עם החיזבאללה, נשלחתי לבית של משפחה שכולה, ואחד מבני המשפחה אמר לי שצריך להרוג את כל הערבים, לחסל, וכו'. אחד מקרובי המשפחה שאל אותי לשמי ומקום מגורי, וכשעניתי לו הוא ביקש ממני לעזוב את הבית. דברים כאלה קורים הרבה", מספר ג'לאל בנא. "כשהייתי כתב צפון", מספר פאיז עבאס, "היה לי קושי לכסות את היהודים. אפילו כשכתבתי על סכסוכים בין חילונים לחרדים החילונים רצו להרביץ לי. נתקלתי הרבה מאוד בקשיים וקללות על רקע גזעני, אבל המשכתי לעבוד. עם הקולגות הסתדרתי ולא היו לי רגשי נחיתות - שדופקים אותי כי אני ערבי. היו חברים ערבים שהתעצבנו שאני תולה כביסה מלוכלכת אצל היהודים". "אני מקבל טלפונים של צופים מעוצבנים", מספר סלימאן א־שפעי, "אבל גם באים לפגוש אותי אנשים וללחוץ את ידי, מתוך הערכה וכבוד".
כתבי חינוך, רווחה וצבא ממוצא ערבי עדיין אין, ורבים מכתבי השטחים הערבים ממתינים שהמצב הבטחוני יירגע והמערכות יציעו להם תפקידים אזרחיים או ארציים. "אני נגד העמדה שערבי יסקר את המגזר. כמו שאני יכול לסקר כל דבר טוב כמו יהודי, כך ההפך", אומר ג'קי חורי. "במלחמה, לראשונה סיקרתי משהו בטחוני ופתאום מצאתי את עצמי ליד שר הביטחון, אלופים וכתבים צבאיים. הרגשתי זר ומוזר, אז ניגשתי לחבר יהודי שילמד אותי מהר את הדרגות של צה"ל. אני לא רוצה לסקר את הצבא כי אין לי רקע, אבל מבחינתי זה עניין של התמחות כמו כל תחום אחר ואני יכול ללמוד אותו".
איור: בתיה קולטון
תגובות
▪ עורך "ידיעות אחרונות" רפי גינת מסר כי "השיקולים בקליטת עובדים ל'ידיעות אחרונות' הם מקצועיים בלבד ורק באחרונה נקלטה אצלנו כתבת ערבייה על סמך המלצה. מאז שנכנסתי לתפקידי, אף כתב ערבי לא פנה אלינו בבקשה להשתלב בעיתון, וממילא אף כתב ערבי לא סורב. פאיז עבאס התפטר מתפקידו רגע לפני שפוטר בשל אי שביעות רצון".
▪ מחדשות ערוץ 2 נמסר כי "ברור שראוי לשלב עוד כתבים ערבים במערכות החדשות, והחברה תפעל בעתיד לשילוב נוסף של עיתונאים ערבים. ראוי לציין שסלימאן א־שפעי הוא מהכתבים הבכירים בערוץ 2 ובתקשורת בכלל. בנוסף ישנם עובדים בולטים נוספים שתורמים לעבודת חברת החדשות - המפיק ראאד אבראהים והצלם מוניס זחאלקה".
▪ מרשות השידור נמסר כי "על־פי מדיניותו של המנכ"ל החדש, ברדיו ובטלוויזיה נעשים מאמצים לשלב אנשי תקשורת מהמגזרים השונים, לרבות המגזר הערבי. לשם כך פתחה רשות־השידור קורס כתבים ועורכי חדשות. בכל מקרה, על העיתונאים לעמוד בקריטריונים מקצועיים, גם אם מונהגת העדפה מתקנת". כן נמסר כי "ניצן חן, מנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון, השתתף בכנס של ארגון 'אעלאם' והציג את הרעיון לצקת במהדורת 'מבט' כתבות יזומות, לצד שילובם של בעלי טורים ואנשי ציבור מן המגזרים השונים. נושא זה עדיין מצוי בבדיקה וברגע שיהיה מוכן, יינתן במסגרת זו ביטוי גם לנציג המגזר הערבי ובלבד שיעמוד בקריטריונים המקצועיים".
▪ מ"חדשות 10" נמסר כי "עיתונאים ערבים מתקשים מאוד להיקלט במערכות התקשורת בישראל, כמו גם עיתונאים יהודים. מדיניותנו בהעסקת עובדים היא לקחת את מי שהכי טוב במסגרת התקציבית הנתונה. מגישת החדשות הערבייה שנבחרה ל'חדשות 10' באה לאודישנים למגישי חדשות שהיו פתוחים לכולם. הם לא הוגדרו למגזר הערבי אלא נתנו הזדמנות שווה לכל מי שניגש ללא הבדל מוצא. העסקתה אינה יריית הפתיחה לשילוב של בני מיעוטים נוספים, אלא יריית המשך לעובדים ערבים שמועסקים בחברה בשנים האחרונות. ב'חדשות 10' עובדים צלמים, מקליטים, תחקירן, מפיק, מפקח טכני, וכעת גם מגישה בני המיעוט הערבי. כולם מצוינים בתפקידם ולכן מכהנים בהם ללא קשר למוצאם".
▪ תגובת "מעריב" לא התקבלה עד סגירת הגיליון.
גיליון 67, מרץ 2007