בספר החוקים הישראלי לא חסרים שרידים לתקופות שלטוניות שבהן המרחב הציבורי היה ממלכתם של קציני הממלכה, שוטריה ופקידיה. מכאן נגזר גם היחס שצריך היה להפגין – או להימנע מלהפגין – כלפיהם. קחו למשל את הוראת סעיף 153 לחוק העונשין שלנו, הוראה שתוקפה קיים בספר החוקים שלנו במלוא אונו ותפארתו.

הכותרת הדרמטית של אותה הוראת חוק היא "הוראת התפזרות", והיא משמשת הקדמה לתיאטרון האבסורד הבא: "ממונה על מחוז או קצין מחוז או שופט בית-משפט שלום, ובהעדרם – שוטר בדרגת מפקח משנה ומעלה, הרואה שלושה אנשים לפחות מתפרעים, או חושש שהם עומדים להתפרע, רשאי, לאחר שהודיע על נוכחותו בתקיעת חצוצרה, בשריקת משרוקית או בכל אמצעי כיוצא באלה או ביריית אור 'וירי' מאקדח – להורות להם שיתפזרו בשקט".

העלאה בדמיון של מחזה שבו שופט שלום מתהלך לתומו ברחוב כאשר חצוצרה צרורה לו באבנט או בצד החגורה יכולה לעורר גיחוך, אך עם שוך הצחקוקים נותרנו עם מציאות שבה כל קצין משטרה בדרגה הזוטרה ביותר (מפקח משנה) שחושד בשלישיית אנשים כמי שעומדת להתפרע, יכול לפזר אותם אחרי שחיצרץ את נוכחותו. זאת אחת ההוראות הקלאסיות המדגימות על החשיבות הפורמלית שייחס ומייחס החוק שלנו לכוחות החוק והסדר ביחס לזכויות מחאה, הפגנה וביטוי במרחב הציבורי.

עבירה נוספת כמו זו היא העבירה של העלבת עובד ציבור. "המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית-דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו – מאסר שישה חדשים", קובע סעיף 288 לחוק העונשין.

נכתבו כבר לא מעט מיים על האבסורדיות הנוגה של העבירה הזאת, שמגיחה אל דיווחי האקטואליה שלנו מדי כמה חודשים. אחד המורשעים המוכרים ביותר בעבירה הזו מהזמן האחרון הוא עו"ד ברק כהן, פעיל חברתי ודמות צבעונית למדי, שהציב עצמו במרכזם של לא מעט מאבקים מתוקשרים והתעמת עם מספר דמויות מפתח בציבוריות הישראלית, ממירי רגב ועד רקפת רוסק-עמינח.

כהן הורשע ביוני השנה בעבירה של העלבת עובד ציבור שביצע כלפי איש המשטרה אלון חמדני. שורת הפרסומים שלו בפורומים שונים כלפי השוטר, שכללה עלבון מוזיקלי בדמות השיר "רכז מידע", גררה אחריה את השורה התחתונה של שורת הדין. בעוד כהן הורשע בעבירה הזאת וממתין לגזר הדין, ניתן למצוא את השיר שחיבר באין מפריע ובגלוי, במקומות שונים ברשת ואפילו באתר "שירונט". עד כדי כך גדול חוסר ההיגיון הנלווה לעבירה הזאת.

זה אולי נדמה להיות קוריוז, אך למעשה, על-פי נתונים שפורסמו ב"הארץ" ב-2015, ב-2014 הוגשו בגין עבירה זו 1,620 כתבי אישום (לעומת 1,255 ב-2013), שהסתיימו ב-25 עונשי מאסר בפועל באותה שנה (לעומת ארבעה מאסרים בלבד ב-2011).

באותה שנה, 2011, קבע בית-המשפט העליון בהרכב מורכב ובדיון נוסף עמוס גישות ודעות מיעוט, כי המבחן שיש להחיל כדי להגיע להרשעה בעבירה הזו הוא של ודאות קרובה לפגיעה ביכולתו של עובד הציבור למלא את תפקידו כתוצאה ממעשי הנאשם. באותו פסק דין נקבע גם כי אין רלבנטיות, בניגוד לעבירות לשון הרע למשל, לאמיתות העלבון. תכליות עבירת העלבת עובד הציבור אחרות, והן מכוונות לאו דווקא לשמירה על כבודו של עובד הציבור האינדיבידואלי, אלא של כלל השירות הציבורי ויכולתו לתפקד.

שש שנים מאוחר יותר, בנובמבר 2017, בהרכב של תשעה שופטים, צימצם העליון עוד יותר את המבחנים שנקבעו (והביא לזיכויו של אליצור סגל). החיזוק שנתן העליון בפסיקה הזאת לפעולות מחאה בכלל ומחאה פוליטית בפרט יכול לסמן שלב נוסף בריסון העבירה הבעייתית הזאת, שמדיניות האכיפה המוצהרת שלה היתה שמרנית מאז ומעולם. למעשה, לפי הנחיות התביעה הכללית, אין להפעילה (במקרים של העלבת נבחרי ציבור) ואין לאשר חקירות לגביה ללא אישור היועץ המשפטי לממשלה.

כך היה למשל במקרה של גילי גולן, שתקף במלים קשות את מירי רגב, מקרה שעל פניו נראה חמור לא פחות מזה שבגינו הורשע ברק כהן. איך מסתדרת מדיניות מרסנת זו עם המספרים הגבוהים של כתבי אישום בגין עבירה על חוק ההעלבה? היא לא. והדואליות המסוכנת הזאת היא הצדקה נוספת לביטול העבירה הזאת כליל והמרתה בצעדים שיינקטו לפי עבירות אחרות, מתאימות יותר, שנמצאות כבר בספר החוקים שלנו – כולל הפעלה תדירה יותר של ההיבטים הפליליים של חוק איסור לשון הרע, במקרים המתאימים.

הותרת עבירת העלבת עובד ציבור בספר החוקים שקולה לכתם על חולצתה הלבנה של מדינה דמוקרטית שמכבדת את עצמה ואת ערך הביקורת כלפי השלטון וחופש הביטוי. בפרפרזה על שירו המרשיע של כהן נוכל לומר: "העלבת עובד ציבור, סעיף זוטר / חיזוק מיותר למען המשטר".