באופן "מפתיע", מי שינסה למפות את החברה הישראלית על-פי מדורי התרבות והאמנות בתקשורת הארצית עלול לחשוב בטעות כי למעלה מתשעים אחוז מאזרחי ישראל גרים בתל-אביב. סקירה מהירה של כתבות האמנות בעיתונים ובאתרי אינטרנט מראה כי רובן המוחלט מתייחס לתערוכות ואירועים אמנותיים המתרחשים באזור גוש דן, או לחלופין, בחו"ל.

קחו את סמדר שפי למשל, מבקרת האמנות של עיתון "הארץ". שפי כותבת כתבות רבות, שתיים לשבוע בממוצע. אך בשנה האחרונה רק בודדות מבין עשרות התערוכות שסיקרה הוצגו מחוץ לגוש דן. זאת בשעה שבירושלים בלבד מוצגות בכל שנה למעלה מ-150 תערוכות. 150, מבלי לספור את שלל האירועים החד-פעמיים, וכל זה רק בירושלים.

גם מגזין האמנות "סטודיו", שמגדיר עצמו כמגזין ישראלי לאמנות, כמעט שאינו יוצא מתל-אביב רבתי. מבין התערוכות הרבות שנסקרו בגיליון האחרון, אחת מוצגת במוזיאון חיפה, וכל השאר בתל-אביב, ברלין, פריס ורוטרדם. בכלל, פעמים רבות נדמה כי בעיני הכתבים והעורכים של מדורי התרבות הישראליים, ניו-יורק ולונדון קרובות יותר מאשר חדרה או ירושלים.

שתי דרכים בלבד יש לאמנים "חוץ תל-אביביים" המעוניינים בחשיפה: כתבות חתך על הנעשה ב"שוליים", וכניסה בדלת האחורית – קרי, יצירת כותרות צבע באמצעות הבעת דעות חריגות, סיפורים קורעי לב על ילדות עשוקה, או התנהגות בלתי הולמת. בשני המקרים אין מדובר בדיון ענייני בעבודתם של האמנים, אלא בסיפור הסקסי. יותר רכילות, פחות אמנות.

חובבי אמנות ירושלמים או חיפאים, שמבקשים לקרוא פרשנות, ביקורת, או סתם ראיון עם אחד היוצרים המקומיים, נאלצים להסתפק במדורי תרבות קצרים ודלי תקציב במקומונים; מדורים שעיקר תרומתם במידע היבש שהם מספקים, ולא בקיום דיון מאיר עיניים ומפרה. וזאת בשעה שתערוכות שמוצגות בתל-אביב זוכות לדיון ענייני ומעמיק כדבר שבשגרה.

יש שיגידו כי תל-אביב היא בירת התרבות של ישראל ורק בה קורים הדברים המעניינים שמצדיקים סיקור. אך לעתים נדמה כי תיוגה של תל-אביב ככזו נעשה כיום מכוח האינרציה, ומתעלם מתמורות שיצרו העלייה מרוסיה, האינטרנט וההתעוררות התרבותית בקרב הציבור הדתי.

האם כתבי התרבות ומבקרי האמנות, אלה שתפקידם להצביע על מגמות חדשות ולספק מידע על הנעשה בשטח, אינם כופרים בעיקר ומפספסים את השינויים שעובר עולם האמנות בשנים האחרונות? האם אין בהתעלמות מציבור שלם של אמנים ואוהבי אמנות משום עצימת עיניים וקיבעון? נראה שהכתבים והמבקרים מחפשים את המפתח מתחת לפנס. זאת בשעה שההתפתחויות הרדיקליות בתחום מתרחשות, כמו תמיד, דווקא באזורים החשוכים.

יונתן אמיר הוא כתב לענייני תרבות ב"כל העיר"

גיליון 55, מרץ 2005