בחודשים האחרונים מפרסמת את עצמה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בבולטות באמצעי התקשורת תחת הסיסמה "טוב שיש מי שמקשיב לכם ברשות השנייה". נציגי הרשות, המפקחת על שידורי ערוץ 2, ערוץ 10 והרדיו האזורי, משווקים את עצמם על גבי מודעות בעיתונים ובתשדירי טלוויזיה כנציגי תלונות הציבור, בכך שהם מפנים את כל מי ש"ראה או שמע משהו שהוא לא רוצה לראות או לשמוע" בערוצי הטלוויזיה והרדיו להתדפק על דלתם ולהגיש תלונה.

כל מי שחושב שמדובר אולי בהתגייסות של הגוף שאמור לתפקד על תקן "המבוגר האחראי" ולדאוג לרווחתם האמיתית של הצופים - על–ידי הוראה לקצר פרומואים מעיקים ואינסופיים, להגביל פרסום סמוי וחסויות שוטפות–מוח או לבקר תכנים רדודים ונבובים - טועה. לרשות השנייה יש כנראה אג'נדה אחרת למען הצופה הממוצע. אחרת למה להם לטרוח לכוון את הצופה על–ידי הבהרה מדויקת של סוג הדברים שאמורים להפריע לו (ולראיה, האנימציה בפרסומת מסמיקה בעוז כאשר נשמעים ברקע קולות גניחה נשיים שאין לטעות בהם)?

בהנחה שציבור הצופים והמאזינים מצויד באינטליגנציה בסיסית ומערכת ערכים ודעות משל עצמו, הוא אמור להחליט לבד מה מפריע לו. ייתכן שיותר מאשר ניבולי פה או סצנות סקס מפריעה לצופים העובדה שהערוצים המסחריים מתייחסים אליהם כאל ארנקים מהלכים, מזלזלים בזמנם היקר ומבזבזים את הפריים–טיים על שידור פניני איכות אנינות כגון "יום טוב" או טקס בחירת מלכת היופי. את תוכניות התרבות האיכותיות באמת משאירים לשעות מנומנמות בסביבות חצות, בלי לשכוח לקטוע סדרות דקותיים לפני תום הפרק כדי לשדר מהדורת חדשות לילית.

מתחשק להגיד למבוגרים האחראים מהרשות השנייה: תודה, אבל אנחנו כבר נחליט בעצמנו מה מרגיז אותנו יותר - קולות הגניחה, השאלות שמנחי תוכניות בטלוויזיה מתאפקים לא לשאול פוליטיקאים שמתארחים אצלם או הקדשת ערב שלם לתמונות ילדות של משתתפי תוכנית ריאליטי, שלא הכרנו עד אתמול ונשכח כבר מחר. אולי זה הגיוני להביא לידי הציבור את העובדה שיש לו לאן לפנות לתלונות. מצד שני, זה בכל זאת קצת מוזר. זה מזכיר את הרכבים שנוסעים בכבישים, ומאחוריהם תלוי שלט ועליו מספר טלפון לדיווח על נהיגה קלוקלת. הרי אף עיתון לא מפרסם מודעות מאירות עיניים המפצירות בקוראים לשלוח אליו את תלונותיהם על הכתבות שהוא בחר לפרסם (לצורך זה קיים מדור המכתבים למערכת, וכל מי שמעוניין לשגר לשם את טרוניותיו, עושה זאת בלי דרבון יתר של העיתון). כשצופים בתשדירים הללו, שבהם הרשות השנייה טופחת לעצמה על השכם, מתקבל הרושם שהיא זקוקה נואשות להצדיק את עצם קיומה.

מאיה אלמוזנינו היא סטודנטית לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים

גיליון 56, מאי 2005