מאז החלה סהר הראל לפרסם בלוג היא התרגלה לשטף התגובות של הגולשים והגולשות המשבחים את כתיבתה ביומן הרשת, ולפעמים גם לפניות ממחזרים, שמבקשים לפגוש את הדמות המסתורית, הנערצת, מהבלוג.

לפני כשלוש שנים חיכתה לה בתיבת הדואר האלקטרונית הודעה מסוג אחר: פנייה ממערכת המקומון "זמן השרון", מרשת מקומוני "מעריב", להצטרף לשורותיה. הראל, אז בת 21, לא יכלה לאחל לעצמה מתנה טובה מזו. "זה היה כמו לזכות ב'כוכב נולד' בלי לגשת לתחרות אפילו", היא משחזרת ממקום מושבה הנוכחי, סגנית עורך התרבות של האתר "nrg מעריב".

לפני כחצי שנה נשמעה קריאת שמחה דומה גם בביתה של ליהי אלבז, שמנהלת בלוג תחת שם העט "פרנצ'סקה". במקרה שלה זה היה עורך "רייטינג", מני אבירם, שזימן אותה למערכת ובישר לה: "אני רוצה את הבלוג שלך במגזין". מאז היא כותבת בשבועון הטלוויזיה והבידור את הטור "ליהי בת 19" וכתבות מגזיניות.

זה קרה גם לרחלי רוטנר, בת 23, בעלת הבלוג "ררלי", שקיבלה אף היא הזמנה מ"רייטינג". היא מיהרה לשתף את קהל קוראי יומן הרשת שלה: "ציפור קטנה לחשה לי היום, בעודי מהרהרת במשמעות החיים ובבעיות הרעב בעולם, כי אני עתידה להיות מוזמנת למשרדי מגזין 'רייטינג' בשבועות הקרובים".

הרשימה ארוכה. בין כותבי הבלוגים שגויסו על־ידי העיתונות הכתובה ואתרי אינטרנט של גופי תקשורת ממוסדים אפשר למצוא, בין היתר, את אריאלה רביב, בת 34, בעלת הבלוג "לשאוף לנשוף", שכתבה ל"מעריב", "מותק" ולאחרונה גם למוסף "הארץ"; את ליאת בר־און, בת 33, בעלת הבלוג "מקפיאה את הבמיה", שמפרסמת טורים במדור "סטייליסימו" ב"nrg מעריב"; את נועה אסטרייכר, בת 22, בעלת הבלוג "חשיפת יתר", שהגיעה למגזין "עלמה" מבית "ידיעות אחרונות"; את ליאור הנר, בן 26, שעבר מהבלוג המקצועי "אנקדוטות" למערכת "דה מרקר"; וגם את "זרובבלה", בת 20, שהגיעה לאתר האינטרנט "נענע", לאתר "שוקס" מבית "nrg מעריב" ולאתר הלילה של ynet.

מבחינתם של כל אלה, וכנראה מבחינת רבים נוספים, הפנייה מן העיתונות הממוסדת מימשה את רצונם לקבל הכרה בכשרונם ולהשתלב במקצוע. בפורטלי הבלוגים "ישראבלוג" של "נענע" ו"הבלוגיה" של "תפוז" לבדם צצו בשנים האחרונות כמעט 300 אלף בלוגים, מהם יותר מעשירית פעילים ומתעדכנים לעתים קרובות.

הבלוג הוא במה אידיאלית למימוש כשרון כתיבה, קבלת פידבקים תומכים ותשומת לב, והוא גם מעניק סיכוי לעלות על מסלול מקוצר לעבר עיסוק מקצועי באמצעי התקשורת. אם בעבר נאלץ מי שהכתיבה בערה בעצמותיו להסתפק ביומן אישי ובטקסטים למגירה, ובנסיונות מתסכלים לשגר כתבי־יד לעורכים בתקווה שלא יושלכו מיד לסל המערכת, הרי בבלוגוספירה, עולם יומני הרשת, משתנים הכללים. אם את או אתה בעלי בלוג המקישים בשעת לילה על המקלדת, יש סיכוי שהטקסט שלכם יבזיק לאחר זמן־מה על צג המחשב לא רק של השכנה ממול, אלא גם של עורך מגזין רב תפוצה, אתר תוכן אינטרנטי או מקומון. "המרחק מלהיות בלוגר ועד לשלוח את ידך בתקשורת המסורתית קצר מאוד", אומר ניר אופיר, עורך האתר "תפוז" ומייסד "הבלוגיה".

יש כמובן בלוגרים שאינם נושאים עיניהם לתקשורת הממוסדת, ונהנים בעיקר מן היכולת לשגר את הגיגיהם לעולם הווירטואלי, להישאר אנונימיים, ולבחון את שלל התגובות שמשגרים אליהם גולשים אחרים. "הבלוגינג הוא הקריוקי של הכתיבה", כתבה שרון אינדיגו וגנר, בת 35, המוכרת יותר כבעלת הבלוג הפופולרי "זו ש...". "מצאנו דרך לעשות קריוקי לנפש, בלי להסתבך יותר מדי עם הציוד. קהל שיכול ללטף אותך וירטואלית אם קסמת לו, לזרוק עליך מלים סרוחות כשאתה אידיוט, או לשתוק בקרירות כשאתה מזייף. בלוגינג הוא הקריוקי המושלם".

לא כולם מסתפקים בכך. רבים נעים על הציר שבין האנונימיות לבין הרצון להיחשף, לזכות בהכרה. "מעצבן אותי שהם לא יודעים שאני 'סֶלֶבּרשת' וראויה ליחס יותר רציני", אומרת אריאלה רביב בחצי חיוך. "באתר יש לי כבוד ובחיים... מי אני? בתור אקסהיביציוניסטית, מעצבן אותי שהכינוי שלי ולא אני מקבלים את הקרדיט".

ואז, לפחות אצל חלקם, מתגשם החלום. זה קורה בעיקר הודות לכך שעורכי עיתונים ומגזינים, הטרודים תמיד במצוד אחר כשרונות כתיבה חדשים, גילו את הרשת כמקור בלתי נדלה לכותבים. "הבלוגים הם מה שהמקומונים היו פעם בשביל עורכים ומוציאים לאור: מקומות לחפש כשרונות חדשים", אומרת דריה שועלי, עורכת המגזין "עלמה".

האינטרנט, אומר עיתונאי הרשת הוותיק עידו קינן, מקל מאוד על חייו של העורך. "כשעורך עוקב אחרי בלוג לאורך זמן בחיפוש אחר כישרון, הוא למעשה עורך לבלוגר אודישן לפני שהוא בכלל בא אליו", מסביר קינן, איש "nrg מעריב" ובעל הבלוג "חדר 404". כאשר מזהה העורך בלוגר מוכשר, קל לו יותר לשלוף אותו מאלמוניותו מאשר לגייס כתב המועסק באמצעי תקשורת אחר. לא צריך לשכנע אותו לוותר על מקום עבודה קודם, ובכלל, אומר קינן, "בעצם הפנייה אליו הבלוגר מימש את הרצון - המודע או הלא מודע - וקיבל במה רחבה לכישורי הכתיבה שלו".

ויש יתרון נוסף לשיטה הזאת, אומר דרור פויר, כתב ב"גלובס" ועורך המגזין "מסע אחר". "בקריאה בבלוג ניתן לזהות ידע, כמו גם את האיכות הגולמית של הכתיבה כי היא אינה עוברת שם עריכה, שכתוב או הגהה", אומר פויר, בעצמו בעל בלוג באתר "רשימות".

אבל לא רק הקלות שבאיתור כוכבים חדשים מפתה. לדעתו של יובל דרור, כתב לענייני טכנולוגיה ב"ידיעות אחרונות", יש לגיוס בלוגרים יתרון נוסף מבחינת ארגוני התקשורת הממוסדים. "התקשורת מתקרבת אל הבלוגים ממקום של חשש גדול, שהעולם משתנה והם לא יודעים איך להתמודד, והפעולה המיידית היא לחבק אותו", אומר דרור. "התקשורת המסורתית רוצה להתקשט בקסם נוצות הבלוגים בגלל התחושה שזה משקף קדמה ופופולריות".

לא כל העורכים שותפים להתלהבות ממה שנחשף לעיניהם בגלישה באתרי הבלוגים. יש עורכים שטוענים בפשטות: רמת הכתיבה של הבלוגרים איננה עומדת בסטנדרטים של התקשורת הממוסדת. נהרות ההגיגים, החוויות, הקלישאות וההתחכמויות הלשוניות רחוקים בדרך־כלל מלעמוד בציפיות העיתונאיות לטקסט מעניין, מסקרן, שנון ומהודק.

"הבלוגים הפכו למעין מפלט לגרפומנים", מסביר תומר קימרלינג, סגן עורך הירחון "בלייזר", "ויכולת כתיבה נמדדת גם באיכויות נוספות חוץ מתדירות כתיבה". גם שועלי מודה: "מהניסיון שלי, בינתיים, מבחן התוצאה הוא מאכזב, וגם תהליך החיפוש עצמו מייגע".

גם מבחינת הבלוגרים שנקלטו באמצעי תקשורת ממוסדים לא תמיד אפשר לחגוג. אצל חלק מהם פגה ההתלהבות הראשונית לאחר זמן. "כל מי שהתחיל כבלוגר והמשיך ככתב מגלה שעבודה עיתונאית שונה לחלוטין מבלוג, ושמי שכותב בכישרון על הזיון של אתמול בלילה לא בהכרח יצליח בתור עיתונאי", מסבירה הראל. "להיות עיתונאי זו עבודה קשה שדורשת התמקצעות".

תהליך ההסתגלות הוא לעתים ממושך. "עם הזמן, הכתב שהחל כבלוגר לומד לשמור על ההגבלות שהמדיום העיתונאי דורש, עם הליווי וההדרכה של העורכים", אומר מני אבירם, עורך "רייטינג". "בניגוד לבלוג, העיתון לא סובל הכל".

הסתגלות לעולם הממוסד איננה כרוכה רק בהתאמת הכתיבה למסגרת הממוסדת ולדרישותיהם המקצועיות של העורכים. היא דורשת, כמעט בכל המקרים, גם לקלף את מעטה האנונימיות של הבלוגר. הוויתור על שם העט המגונן איננו קל: הרי בזכותו יכול הבלוגר לחשוף את עצמו, לעתים כפי שלא התערטל גם בפני האנשים הקרובים לו ביותר. חשיפת השם כרוכה מצד אחד בחשיפה לביקורת, ומצד שני בצורך לאמץ סגנון כתיבה קצת פחות פרוע וחושפני.

כללי המשחק של העיתונות עלולים לאכזב את הבלוגר שהיה לעיתונאי ולהחזירו לחיקו החמים של יומן הרשת. שרון אינדיגו וגנר, האשה שמאחורי הבלוג "זו ש...", מספרת שקיבלה הצעות מכמה עיתונים, אתרי חדשות והוצאות ספרים. היא נענתה פעם אחת בלבד, הסכימה לכתוב בתשלום - ונכוותה.

"לא אהבתי לכתוב את הטור היחיד שכתבתי ולא הייתי מסוגלת להוציא אותו בזמן", היא מספרת. "אני לא בנויה למדיום הזה. לא לדד־ליינים, לא לצורך להתנסח תוך מגבלה של כך וכך מלים. יש משהו שטחי בעיתון, במיידיות שבה הוא צריך לספק את המידע, בפנייה למכנה משותף רחב, לקהל אלמוני ואדיש, בעובדה שהטקסט אינו עומד בפני עצמו אלא מספק צורך זמני ומתכלה... ברגע שהכתיבה הופכת למטלה, אני במקרה הטוב סובלת, ובמקרה הרע משתתקת לגמרי".

שרית פרקול, עורכת ערוץ "יחסים" ב־ynet המנהלת גם בלוג העוסק בבלוגים באתר "תפוז", מתייחסת אל הבלוגוספירה כ"מרבץ משאבי אנוש עשיר", ומבקשת לסייע לבלוגרים על־ידי טבילה במים פושרים לפני הקפיצה למים הקרים. פרקול, שמלווה את הבלוגים בישראל כבר חמש שנים, מפרסמת בערוץ "יחסים" בלוגים נבחרים מאתר "תפוז", ומעניקה להם במה להופעת הבכורה.

"לחלקם פניתי מיוזמתי, מקצתם פנו אלי", מספרת פרקול. "הם אמנם אינם מתפרנסים מזה כרגע, אבל זו בהחלט דריסת רגל של בלוגרים בעולם העיתונות - גם אם בשלב זה מדובר בעיקר באתרי תוכן באינטרנט".

למרות תרומתה לטיפוח כשרונות בדרכם לדילוג אפשרי ממעמד של בלוגרים לזה של עיתונאים, מודאגת פרקול, לשעבר עיתונאית ב"מעריב", מן הצדדים הבעייתיים של התופעה. "ההיצע הנרחב של בלוגרים תורם ויתרום לפיחות הזוחל במעמדו של העיתונאי", היא מסבירה.

הראל מסכימה: "אתרי התוכן באינטרנט הם מפלצות רעבות לתוכן, אבל תקציב לתגמל כתבים תמיד חסר, לכן מה עושים? מביאים כותבים - ואפילו כותבים טובים - לפי משקל. הרי פשוט לגייס איזה בלוגר צעיר שיכתוב בחצי חינם". היא עצמה זוכרת את תגובתה הראשונה כאשר פנו אליה מהמקומון "זמן השרון": "כמעט אמרתי להם שאני מוכנה לעשות את זה בחינם; רק תנו לי לכתוב!". כמוה מרבית הכותבים הרהוטים המתגלים בבלוגים הם צעירים, וגם בעלי דרישות שכר נמוכות - חלומם של מו"לים המבקשים לקצץ בכל דרך בהוצאות על כוח אדם עיתונאי.

"ההצעות מהעיתונות מחמיאות בהתחלה", אומרת "זו ש...", "עד שנהיה לי מאוד ברור שהעיתונים בארץ משתמשים בבלוגרים ובתשוקתם לכתוב ומנצלים אותם ככוח עבודה זול במקום לשלם כיאות לעיתונאים מקצועיים ולהשקיע בהכשרתם. מרגע שהבנתי שזה כך, החלטתי שאני לא רוצה חלק בזה".

דרור פויר, שפנה בעצמו כעורך לבלוגרים בהצעות לכתוב, מאשר שכמעט אין משקיעים בהדרכה ובקליטה מסודרת של כותבים חדשים. "יש גיוס מהיר של כותבים ויש אווירה של 'קח מאתיים שקל ותעמיס'. זה יותר משתלם מאשר לשלם קרן השתלמות. זו הדינמיקה העצובה בעולם האינטרנט. הבלוגרים המועסקים כפרילנסרים באתרי תוכן או בעיתונות משתלבים במגמה הכלכלית של הכרסום המתמשך בתקציבי העיתונים מול התרחבות אתרי התוכן וזילותם".

עם או בלי קשר למעבר הבלוגרים לעולם התקשורת הממוסדת, משוכנע אורי ברוכין, יועץ לאסטרטגיה שיווקית ואחד ממייסדי אתר הבלוגים "רשימות", שאתרי הבלוגים מביאים לשינויים החורגים מגבולות השכר והכסף. "עצם ההופעה של צורת תקשורת חדשה גורמת תמיד למסגרות הקודמות להסתכל על עצמן ולהבין מחדש מה מייחד אותן - במה הן מתמחות בעצם. יש לזה צד שמשנה את התקשורת, והוא זה שחשוב".

ואילו העיתונאי האמריקאי ג'ף ג'ארוויס, שחצה את הקווים בכיוון ההפוך והיה ממבקר תקשורת של השבועון הנפוץ "טי.וי גייד" לבלוגר, ניבא לאחרונה: "הגבולות בין הזרם המרכזי של התקשורת לבין שאר העולם ימשיכו להיטשטש, לא משום שהאנשים (הבלוגרים) מצטרפים לזרם המרכזי של התקשורת, אלא בגלל האפקט ההפוך: הזרם המרכזי של התקשורת יורד אל העם".

נדב שטרית נפרד בזאת מתפקיד רכז המערכת של "העין השביעית"

איור: רות גוילי

איור: רות גוילי

וגם: מאגר של סופרים

דב אלפון, העורך הראשי של הוצאת "כנרת־זמורה־ביתן", נוהג לשוטט באינטרנט כדי "לצוד" כשרונות כתיבה חדשים. שמעון שוקן, פרופסור למדעי המחשב שמפרסם מעין יומן טיולי רכיבת אופני הרים בבלוג "טיפוס בשטח" באתר "רשימות", צד את עינו של אלפון ובקרוב ייצא לאור ספר בחתימתו של שוקן: "ארץ זבת חלב ודווש". אלפון מנהל מגעים להוצאת ספר עם שני בלוגרים נוספים.

גיליון 63, יולי 2006