ביקורת חריפה על ממשלת ישראל, שמנעה מעיתונאים זרים להיכנס לרצועת עזה בזמן מבצע "עופרת יצוקה", וביקורת חריפה לא פחות על תפקוד התקשורת הישראלית במהלך המבצע חרזו שני כנסים אקדמיים שנערכו בימים האחרונים.

ביום חמישי שעבר ערכו מרכז בורדה והמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב יום עיון מקיף שעסק בפנים השונים של הסיקור התקשורתי של מבצע "עופרת יצוקה". אמש נערך רב-שיח מטעם האיחוד-האירופי ומכון חיים הרצוג באוניברסיטת תל-אביב בנושא הבדלי סיקור המלחמה בישראל ובאירופה. אף שהדוברים ונקודות המבט היו שונים בשני הכנסים, קווי הביקורת שבו והצטלבו, וציירו תמונת מצב של מחדל מתמשך והכאה על חטא צפויה מראש.

צלמי עיתונות מתבוננים בעזה מתוך ישראל. 19 בינואר 2009 (צילום: קובי גדעון)

התקשורת ישראלית לא סיפקה את העובדות הפשוטות

"'עופרת יצוקה' הוא קו שבר רציני מאוד שהתקשורת הישראלית עברה, ואני רואה שחורות מעבר לו", אמר בכינוס בבאר-שבע עיתונאי "ידיעות אחרונות" יהודה נוריאל. לדבריו, "התקופה הזו מוחקת סופית את סיסמת הכזב שלפיה התקשורת שמאלנית. התקשורת במדינת ישראל היא ההפך משמאלנית. זו בעיקר תקשורת מבוהלת, מיינסטרימית, שמנסה לעמוד במקום טוב באמצע ולא להיפגע".

יזהר באר, מנכ"ל קשב, הציג בכינוס את ממצאי הארגון על הסיקור הישראלי במהלך המלחמה, שהלמו את קביעתו של נוריאל. לדבריו, במערכה האחרונה התגלו "דפוסים שחוזרים על עצמם ממלחמה למלחמה", ובראשם "הרפלקס של התקשורת הישראלית להתגייסות סביב הדגל, באופן אבסולוטי". בדומה לסיקור של מלחמת לבנון השנייה, "גם כאן היתה הצדקה מוחלטת של המלחמה", כשעיתון "ידיעות אחרונות", לפי בדיקת קשב, הוביל את הקו המיליטנטי ביותר. יתר על כן, לדברי באר, לא נעשתה כמעט עבודה עיתונאית אמיתית במהלך המלחמה, מעבר לציטוט מידע שהועבר על-ידי דובר צה"ל. גם במקרים שבהם התגלו ממצאים שעמדו בניגוד למידע שהעביר צה"ל, הם נדחקו לשוליים או שכלל לא פורסמו.

יחד עם זאת, בשונה ממלחמת לבנון השנייה, הפעם ניכר, לדברי באר, "שינוי מסוים לחיוב במסגור החלופות המדיניות". באר טען כי "בסיקור מלחמת לבנון השנייה, כל חלופה מדינית שעלתה נדחקה לשוליים או הוצגה כהפרעה לצה"ל לנצח. הפעם הסיקור של נושא זה היה שונה. ניתן סיקור נרחב של אופציות מדיניות ושל חלונות הזדמנויות פוליטיים להפסקת אש".

נוריאל קישר בדבריו בין אופי הסיקור של המלחמה ובין מצבה הרעוע של הדמוקרטיה בישראל. הוא דיבר על "אקלים תקשורתי לאומני", שכלל מאות ואלפי טוקבקים ובהם הסתות לפגיעה בבני-אדם, כולל בעיתונאים. לדבריו, במהלך המלחמה "התחוור בצורה מאוד בוטה שצריך לעדכן את כל המונחים של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. מסתבר שהציבור לא מעוניין לדעת, לחופש הביטוי אין מקום. היום יש צנזורה בהתנדבות, התקשורת מצנזרת מראש את עצמה".

לשם הדגמה הביא נוריאל את ערב השידורים הראשון של המבצע. בעוד שבכל ערוצי החדשות בעולם שידרו תמונות שהגיעו מרשת אל-ג'זירה, בערוצים הישראליים נמנעו משידור תמונות אלה. נוריאל ציין אף כי שמע באותו ערב כיצד ראש הדסק לענייני ערבים של "חדשות 10", צבי יחזקאלי, אומר: "מראים ברחבי העולם דברים קשים מאוד, אנחנו לא מראים אותם, וטוב שאנחנו לא מראים אותם'". לטענת נוריאל, ההסבר היחיד לקו מחשבה זה הוא שהציבור הישראלי אינו מעוניין לדעת את התמונה המלאה, והתקשורת נענית לדרישתו.

לא רק תמונות מעזה צונזרו בעת המלחמה, גם דעות חריגות. נוריאל טען כי "למעט מאוד כותבים ניתן לכתוב במהלך המבצע/מלחמה את דעתם", וכי "מאמרי דעה נעצרו כמעט מראש". עוד טען נוריאל כי הוא מכיר עיתונאים בתקשורת הישראלית שהתבקשו על-ידי עורכיהם בזמן המלחמה "לכייל את המערכות ולהימנע מדעות אישיות". ההסבר שניתן להם היה כי עליהם "להפגין ביטחון לאומי ופטריוטיות יתר כדי שלא להרגיז את קוראינו".

דאגה דומה הביע גם ערד ניר, ראש דסק החוץ של חדשות ערוץ 2, בכנס שנערך באוניברסיטת תל-אביב. "למרבה הצער", קבע ניר, "קהל הצופים הישראלי ומרבית קוראי העיתונים לא נחשפו לעובדות הפשוטות באשר למה שהתרחש בעזה. התקשורת הישראלית במלחמה זו לא סיפקה לציבור הישראלי די מידע כדי להעריך מה נעשה בשמם". ניר הוסיף וטען כי "הועברה ביקורת על ישראל לנוכח אי-המידתיות של תגובתה לירי חמאס. אני מבקר אותנו, על שאיבדנו מידתיות בכמות הזמן שהקדשנו למתרחש בישראל לעומת מה שקרה בצד האחר".

לדברי ניר, התקשורת הישראלית לא נלחמה בצנזורה המתהדקת, אלא יישרה קו ונכנעה לדרישותיה, משום שבמקרה זה "המטרה היתה זהה – שלטון הצרכנים, ובמלים אחרות: רייטינג. לא רצינו לאבד את הצופים שלנו, לא רצינו לעצבן אותם. הרי התקשורת צריכה למכור". את ביקורתו על התקשורת המסחרית הפנה ניר הן לעיתונות הישראלית והן לזו האירופית. לדבריו, "התקשורת הישראלית נמכרת על-ידי החבאת הרבה ממה שקורה בצד האחר, והתקשורת האירופית נמכרת על-ידי העצמת הנעשה בצד האחר".

העיתונאים הזרים לא הורשו לספק את העובדות

כמה דוברים בכנס באוניברסיטת תל-אביב טענו כי התקשורת הזרה העצימה בדיווחיה את הסבל בצד הפלסטיני, מאחר שבתקופת הלחימה בעזה הוטל חלק מהאחריות לפתחה של ממשלת ישראל, שמנעה מעיתונאים זרים להיכנס לאזורי האש.

ז'רום בורדון, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, ציין כי אחת המסקנות שעלו ביום הדיונים המשותף לעיתונאים ישראלים ואירופים היתה שהחלטת ממשלת ישראל הביאה לתוצאה המנוגדת לרצוי. "עיתונאים רבים חשו כעס על הישראלים על שסגרו את האזור, ומשום כך הביעו סימפטיה לפלסטינים כשנכנסו פנימה".

לורנצו קרמונזי, שליח העיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה" והעיתונאי הזר הראשון שנכנס לרצועת עזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה", הסכים לעמדה זו ואמר: "סגירת עזה לעיתונות היתה טעות נוראית, והוכחתי את זה על בשרי". העיתונאי האיטלקי הגדיר את סיקור המבצע כ"מלחמת תעמולה ללא סיקור תקשורתי" והסביר כי "הסגר הביא לפספוס המורכבויות".

קרמונזי תיאר בפירוט כיצד הגיע לבית-חולים אחר בית-חולים בתוך רצועת עזה, ראה במו עיניו עשרות מיטות ריקות, וזאת בניגוד לדיווחים שיצאו עד אז על בתי-חולים המתפקעים מרוב פצועי מלחמה. קרמונזי סיפר גם כי שמע עדויות על עינויים והרג של אנשי פת"ח בידי חמאס; על לוחמים של חמאס שהכריחו נהגי אמבולנס בבית-החולים אל-קודס להעביר להם את מדיהם, ועל התקוממות של האוכלוסייה העזתית נגד השימוש שעשה חמאס בבתי אזרחים.

קרמונזי דיווח על כל זאת ברשימותיו ל"קוריירה דלה סרה" (כמה מרשימותיו תורגמו ופורסמו בארץ בו בזמן בעיתון "ידיעות אחרונות"), אך אמר כי דיווחים דומים היו מופיעים מוקדם יותר לו היו עיתונאים זרים בשטח. הדובר הזכיר גם כי לאחר שחדר לעזה ודיווח על עובדות שנגדו את התעמולה הפלסטינית, הואשם על-ידי עמיתיו ברחבי העולם בשיתוף פעולה עם ישראל. לדבריו, מאחר שחדר לעזה מרפיח ולא מישראל, לא היה שותף לתחושות העיתונאים שהמתינו מחוץ למחסום ארז. "אצלם חשתי צורך עצום להדגיש הדגשת יתר את הסבל הפלסטיני משום שלא הורשו להיכנס", אמר. כתוצאה מהסגר הישראלי, טען, נוצרה "תקשורת מתוסכלת וכעוסה ביותר, שציירה תמונה מעוותת של מה שקרה במלחמה, ונתנה מקום רב לדיס-אינפורמציה".

נדב איל, שליח "מעריב" לאירופה, ביקש לתרץ את המדיניות הישראלית בדאגה של צה"ל לשלום העיתונאים, מטעמים הומניטריים ומטעמי הסברה. האם במקרה שהיו מאפשרים לעיתונאים זרים להיכנס לעזה, שאל איל, ושישה או שבעה מהם היו נהרגים, "האם העיתונות הבינלאומית היתה מרירה יותר או פחות?".

יחד עם זאת, הסכים איל כי התפיסה שעיתונאים שייאלצו להסתפק בסיקור הנעשה בעורף הישראלי ישפרו את תדמיתה של ישראל בעולם היא מוטעית מיסודה. "עיתונאים לא עובדים כך", אמר. "בסופו של דבר נמאס להם מסיפורים על שדרות, ואז אתה בצרות".

ראש הדסק הישראלי של העיתון "אינדיפנדנט", דונלד מקנטייר, חיזק עמדה זו מעדות אישית. לדבריו, במהלך מלחמת לבנון השנייה דיווח על נפגעים בצד הישראלי, שעה שעמיתו לעיתון, רוברט פיסק, דיווח מלבנון. "אני חשתי נוח, והעיתון חש נוח לחלוטין לכסות את הצד הישראלי". הפעם, לעומת זאת, המצב היה אחר. "חשתי הרבה פחות נוח להתרוצץ בין אשקלון לשדרות ובאר-שבע במלחמה הזו, משום שלא היה לנו כתב בעזה", הסביר מקנטייר, וטען כי היה לכך קשר לאופן שבו הוצגה המלחמה מעל דפי העיתון.

מזכ"ל מועצת העיתונות החדש אריק בכר, שנכח בדיון, ביקש עם סיומו את רשות הדיבור כדי להצהיר בפני העיתונאים הזרים כי אחד הנושאים הראשונים שיבדוק בתוקף תפקידו יהיה מניעת כניסתם של עיתונאים לעזה.