יותר ויותר מוטחת בתקשורת הטענה כאילו מאז שבאה "תוכנית ההתנתקות" לעולם, היא רתמה עצמה, על קִרבה, כרעיה, עורכיה וכותביה, למשימת קידום התוכנית, ולהצנעת, ולעתים אף להשתקת, מתנגדיה.
אין הרבה ממש בטרוניה הזאת.
ראשית, ראוי להבחין בין חלקיה הפובליציסטיים של התקשורת לבין חלקיה החדשותיים. דומה כי איש לא יחלוק על כך שבמרחב הפובליציסטי מקפידים כמעט כל אמצעי התקשורת הגדולים, פרטיים וציבוריים כאחד, על חזות שמאוזנת בקפידה בין תומכי התוכנית לבין מתנגדיה. ישראל אלדד, נדב שרגאי, אליקים העצני, ישראל הראל, אורי אליצור, נדב העצני, הרבנית אלון, ועוד כהנה וכהנה דעתנים ימנים, אינם יכולים להתלונן ברצינות שזמרת מקהלתם אינה מושמעת באורח סדיר ועקבי. הם כולם זוכים לנוכחות בולטת, קבועה, מכובדת וחופשית. וספירה מדויקת של כל מביעי הדעות בעיתונות כולה תעלה כי מספר אנשי הימין שביניהם, דהיינו מספר מתנגדי ההתפנות - גדול בהרבה ממספר תומכיה.
ובכלל, אם יש כלי תקשורת הרתומים ומגויסים, במלוא מובנן של המלים הללו, למשימת שיווקה של דעה אחת, הרי אלה דווקא עיתונים וערוצי רדיו ימניים, חרדיים וחרד"ליים. אלה, משוחררים מכל תחושת חובה להצטייר כמאוזנים, כלל לא מעלים בדעתם - וזו, אגב, זכותם המלאה והבלתי מעורערת - להעניק במה לדעות אחרות.
ואם בתחום הדעתני זוכות שתי העמדות לביטוי וייצוג, הרי בעמודי החדשות והכתבות זוכים דווקא מתנגדי ההתפנות לסיוע מסיבי. לעתים מגיעים הדברים עד כדי משדרי שירות של ממש: מאמרי שמאלץ, לעתים על סף הגיחוך, שמתארים באבחות מכחול עזות צבע את סבלם העתידי של המתפנים. נהי קורע לב על האושר והעושר שצפויים לכליה. ראיונות מטפטפים עם "דור שני למפוני ימית". התנבאויות מזעזעות של עובדים סוציאליים על גלי הדיכאון הצפויים. כתבות צבע על חממות ריקות מתאילנדים, על אמהות בשביסים המלבות בשקידה את ההיסטריה של ילדיהם, וכמובן - על משפחות שקברו בן משפחה ברצועה, ומספרות במלים יוקדות מה יעשו אם חלילה ישלח קלגס יהודי את ידו אל הקבר.
דומה כי הדוגמה הגרוטסקית ביותר לזן הזה של ארטילריה תקשורתית מסייעת היא אותה כתבה על תושבת גוש–קטיף, מנוחתה עדן, אשר נפטרה בגיל צעיר יחסית מהתקף לב. כמותה יש, אללי, עוד עשרות מדי שנה בכל רחבי הארץ. אך הכתבה בעיתון לא האשימה במוות את עורקיה הכליליים של המנוחה, אלא את ההתנתקות. "לבה נשבר", בישר העיתון לקוראיו. ללמדנו כי גם מבחינה קרדיולוגית מסכנת ההתנתקות את העם היהודי.
באותה מידה של היגיון אפשר היה למצוא בגוש–קטיף מישהו אשר החלים ממחלה כלשהי - מותר להניח ולקוות שיש שם גם כאלה - ולתלות את החלמתו בהתנתקות (כותרת מוצעת: "השחרור מן התופת העניק חיים חדשים").
כל הכתבות הללו, כל דיווחי הצבע והפיקנטריה הללו, בין שנעשו בכוונה לסייע ובין שהודפסו רק מתוך חדוות רייטינג ואמונה יוקדת כי זאת הסחורה שלה מייחלים הקוראים, הם ללא כל ספק "רוח גבית" מועילה וחשובה למתנגדי ההתנתקות. זווית "הסבל האנושי" היא הרי סחורתם העיקרית.
גם באגף החדשותי ממש, זה האמור להתעסק בעובדות צוננות ובדיווחים יבשים, המצב אינו שונה בהרבה. וליתר דיוק - הוא מגוחך עוד יותר. רוב הידיעות החדשותיות העוסקות בהתנתקות הן דיווחים עתידיים מוזרים, חלקם נלעגים ממש, על היערכות הצבא, שיטות הפינוי, מספר המשאיות שינועו בכבישים, פירוט תוכניות בתי–הכלא, ספקולציות מדע–בדיוניות על מערך לוויינים ומזל"טים שילווה ממעל, וניידות השיפוט המהיר אשר יסתערו מתחת. וכמובן, האסופה היומית של נבואות–זעם, אזהרות שב"כ, איומי בן–גביר, תרחישי דיכטר, הערכות אמ"ן והבלי–ברק. אוסף ספקולטיבי, מהדהד וסנסציוני של בוקי–סריקי צהבהב ושערורייתי, רובו ככולו כתוב בלשון עתיד דלת אחיזה במציאות. הכותבים והעורכים מבקשים אולי להעניק לקוראיהם ריגושים מהירים ומספקים ותו–לא, אך בסופו של דבר גם הם מסייעים בידי מתנגדי ההתנתקות. שהרי גם לאלה יש אינטרס מוצהר לשוות לעניין אופי דרמטי ככל האפשר, מאיים ככל האפשר, מסובך ומסוכן ככל האפשר.
ואם מכל האמור לעיל משתמעת לכאורה הטענה ש"התקשורת" רתומה דווקא לעגלתם של מתנגדי ההתנגדות, ראוי להבהיר שלא לכך הכוונה. כי לכל הרשום לעיל צריך לצרף עוד נתון אחד: התקשורת הישראלית ("ברובה" ראוי להוסיף - כדי להימנע מהכללות לא הוגנות) כבר מזמן איננה מסוג התקשורות הנרתמות להשקפות עולם. זו תקשורת משרתת ולא תקשורת מרדנית. תקשורת מחניפה ולא תקשורת מתסיסה. תקשורת מובלת ולא תקשורת מובילה.
זו תקשורת שאת עיקר חושיה וכישוריה היא מקדישה לניסיון לפענח "מה רוצים הקוראים", ולמאמץ למהר ולספק את רצונו.
ולכן אפשר לומר בביטחון די מוחלט, כי התקשורת לא מגויסת לתמיכה בתוכנית ההתנתקות, ולא רתומה להתנגדות לתוכנית ההתנתקות, אלא רתומה ומגויסת כל–כולה למשימה אחת בלבד: לעשות את רצון קוניה.
גיליון 56, מאי 2005