לא עניין פשוט, בימים אלה, להיות עיתונאי שמותח ביקורת על מבקר המדינה. למען האמת, זה יכול להיות די מסוכן: עלולים לכנות אותך "בוגד", להאשים אותך בעזרה לאויבי ישראל, או חמור מכך - בהגנה על ראש הממשלה אהוד אולמרט(!). בקרב אוהדיו של המבקר המשוואה פשוטה: אם אתה יוצא נגד מבקר המדינה, אתה מן הסתם בעד ראש הממשלה, וזה - כידוע לגולשי האתר "מחלקה ראשונה" של יואב יצחק - גרוע כמעט כמו שחיתות. במיכה לינדנשטראוס - כמו ביתר חבריו למועדון הלוחמים בשחיתות, ובהם החשב הכללי ירון זליכה, התנועה לאיכות השלטון בראשות עו"ד אליעד שרגא, ואפילו קצין המשטרה אפרים ארליך ("קרמשניט"), שחשף את פרשת פרניאן - אסור לגעת, פן יסומן העיתונאי ככתב־חצר מושחת.
מבקר המדינה נוהג להדגיש כי לתקשורת יש חלק חשוב במאבק הציבורי נגד השחיתות. הוא אף החמיא לכותבי תחקירים ואמר כי לרבים מהתחקירים העיתונאיים, שבעקבותיהם התחיל לבדוק פרשיות שונות, היה בסיס. לא מפליא, אם כן, שאחד התומכים הגדולים בלינדנשטראוס הוא העיתונאי יואב יצחק, שכמה מתחקיריו אומצו על־ידי המבקר. "בגידת כתבי ופרשני החצר", קרא יצחק למאמר על עיתונאים ופרשנים בכירים שהעזו לכתוב נגד מבקר המדינה: הוא האשים אותם בהתגייסות למען ראש הממשלה וטען כי בכך הם מסייעים, למעשה, להחליש את יכולת העמידה של מדינת ישראל. לא פחות.
הבעיה של יואב יצחק (ושל לינדנשטראוס, כמובן) היא שבחלוף שנתיים מאז כניסתו של המבקר לתפקיד, רשימת העיתונאים "הבוגדים" הולכת ומתארכת, והיא מקיפה עיתונאים ופרשנים בכירים כמעט מכל כלי התקשורת. נחום ברנע כתב ב"ידיעות אחרונות" כי לינדנשטראוס מזכיר את קריימר מ"סיינפלד": מתפרץ לתוך דלתות סגורות, עסוק בעצמו, נתון לתנודות חריפות במצב הרוח. "תאוות הפרסום העבירה אותו על דעתו... מבקר המדינה נשבע לקשור לחגורתו גולגולת של ראש ממשלה. בהתנהגותו אין, או לפחות לא היה, שום דבר אישי: רק התמכרות חסרת בושה לכותרות". ליואל מרקוס מ"הארץ" המבקר דווקא מזכיר את השפן הממהר מעליזה בארץ הפלאות: "רדיפת הפרסום האישי של לינדנשטראוס היא דוגמה לגולם שקם על יוצרו". בן כספית הגדיר ב"מעריב" את התנהגותו של המבקר סביב הדו"ח על העורף "מגלומניה": "בסוף, מי יתייחס אל הדו"ח לגופו של עניין? העיקר שלינדנשטראוס יקדים את וינוגרד ויגזור עוד שניים־שלושה קופונים תקשורתיים בדרך אל הכאוס". גם הביקורת והעקיצות של פרשן ערוץ 2, אמנון אברמוביץ', לא נעמו לאוזניו של המבקר, עד כדי כך שהתנה את השתתפותו בתוכנית "פגוש את העיתונות" בהוצאתו של אברמוביץ' מהרכב המראיינים.
אמנון אברמוביץ' סבור שרדיפת הפרסום של מבקר המדינה פועלת דווקא לטובת המבוקרים: "מיכה לינדנשטראוס אולי גורם נזק ציבורי ותקשורתי לנחקרים, אך למעשה הוא עוזר להם ומיטיב איתם כשהוא חושף ומפרט את חומרי החקירה בתקשורת. אני כמעט שלושים שנה במקצוע. כולם היו מקורותי, גם בנושאים רגישים בהרבה ממשרד המבקר, ואני יכול להעיד שמעולם לא פגשתי פתולוגיה תקשורתית כמו הפתולוגיה הקיימת אצל לינדנשטראוס וסביבתו. למבקר המדינה יכול להיות תפקיד ראשון במעלה בחשיפה, הרתעה ותיקון המידות. אבל אצל לינדנשטראוס - הפתולוגיה שלו הופכת את כל העניין לפארודיה מזיקה". לשמחתם של הנחקרים, המבוקרים והחשודים, גם באגף החקירות והמודיעין של המשטרה מסכימים עם דבריו של אברמוביץ': "לינדנשטראוס מפרסם הכל ומשבש חקירות", ציטט כתב המשטרה של "מעריב", עמי בן־דוד, קצין בכיר בסוף חודש אפריל - יום לאחר שמבקר המדינה פרסם עוד דו"ח בעניינו של ראש הממשלה. "השיטה הזאת, שבה כל חומר הבדיקה יוצא החוצה לפרסום ונטחן תקשורתית ופומבית עוד לפני שהמשטרה ראתה את החומר והחלה לחקור, זה שיבוש חקירה ממדרגה ראשונה... ברגע שהיועץ המשפטי לממשלה ינחה את המשטרה לחקור את הפרשה, איזו אפקטיביות יכולה להיות לחקירה כזאת, שכל החומר גלוי לפני המעורבים, החשודים וכל עם ישראל?... המבקר פשוט דופק את כל החקירות עוד לפני שהתחילו".
התנהלותו של לינדנשטראוס בתקשורת מקלקלת לא רק חקירות; נפגע גם אמון הציבור בביקורת המדינה. המהלכים שנוקט המבקר מעבר לפרסום הרשמי של הדו"חות מסיטים את תשומת הלב התקשורתית - והציבורית - לרובד האישי, פעמים רבות על חשבון דיון מעמיק בביקורת עצמה. כשראש הממשלה מצהיר בהודעה רשמית כי איבד את אמונו במיכה לינדנשטראוס ומבקש מהיועץ המשפטי לממשלה לפתוח נגדו בחקירה פלילית; כשדוברו אומר כי "לינדנשטראוס התנתק זה מכבר מכל ממד של ממלכתיות והוא מייצר מראית עין של ביקורת באמצעות הופעות תקשורתיות, דבר שאהוב עליו במיוחד" - הוא אינו מעלה את יוקרתו של מוסד מבקר המדינה, גם אם לוקחים בחשבון שאהוד אולמרט הוא אחד המבוקרים העיקריים. הודות לנטייתו של המבקר למשוך אליו אש, ראש הממשלה מסתכל ימינה ושמאלה ורואה שהוא בחברה טובה: מודעה שפרסמו לפני כמה חודשים חמישה פרופסורים נגד לינדנשטראוס סייעה לאולמרט, בעקיפין, לחזק את טענותיו במאבקו במבקר. בראיונות עיתונאיים דחה לינדנשטראוס את הטענות כי הוא רודף אחרי ראש הממשלה. "אני בכלל לא מכיר אותו", הדגיש. אבל לאחד העיתונאים, העוקב מקרוב אחר התנהלותו של מבקר המדינה, יש גרסה אחרת: שני חברי כנסת לחשו באוזניו דברים שאמר להם לינדנשטראוס כבר בשלבים ראשוניים מאוד של החקירה בעניין "מרכז ההשקעות", עוד לפני ששלח המבקר לראש הממשלה את השאלות, ובוודאי לפני שקיבל את התשובות: "אני הולך להפיל את ראש הממשלה. הוא גמור". לינדנשטראוס מכחיש בתוקף את הציטוט המיוחס לו.
יותר מ־45 דו"חות וחוות דעת - זה היבול של מיכה לינדנשטראוס בתום שנתיים לכהונתו במשרד המבקר. מצד אחד, הספק מרשים ופעלתנות של ממש, הרבה יותר מקודמיו. מצד שני, מרוב עצים לא רואים את היער: קשה לזכור במה בעצם עוסק המבקר כשכמעט כל בדיקה מלווה בפסטיבל תקשורתי הכולל אינסוף ראיונות, כתבות, קדימונים, הדלפות מ"מקורבים", אזהרות, ריבים והתנצחויות מילוליות.
"האיש היחיד המוסמך לפרסם דו"חות ביקורת, על־פי החוק, הוא המבקר. בשביל מה המבקר צריך להדליף אם הוא יכול לפרסם?", תהה לינדנשטראוס באחד הראיונות, והוסיף כי לדעתו ההדלפות באות דווקא מקרב אנשים בגופים המבוקרים, המקבלים טיוטות של דו"חות לפני פרסומם. בכלל, ביקורת על הדלפות גורמת למבקר להרחיק מדי פעם בהרהוריו אל עברו כעיתונאי צעיר ודובר: הוא אינו מבין כיצד עיתונאים שמרוויחים את לחמם מהדלפות יוצאים נגדן בתקיפות כה גדולה.
צילום: פלאש 90
באתר האינטרנט של משרד מבקר המדינה נכתב כי המבקר רואה בתקשורת גורם חיוני להבאת ממצאיו והמלצותיו לידיעת הציבור הרחב. ההערה הזאת מופיעה בסעיף שכותרתו "תהליכי עבודה". הקשר עם התקשורת, מתברר, הוא בעידן לינדנשטראוס חלק בלתי נפרד מעבודת הביקורת. על ההתרחשויות מאחורי הקלעים של "תהליכי העבודה" סיפרו ב"הארץ" העיתונאים יוסי ורטר וצבי זרחיה. ורטר היה עד לניסיון שעשה שר הפנים רוני בר־און לשוחח עם מבקר המדינה בכנסת, ניסיון שנכשל באיבו כשעבר במקום כתב של Nfc: "'לא עכשיו', היסה לינדנשטראוס את השר בר־און בהתרגשות, 'יש פה כתב מ־Nfc, הוא צריך אותי'. בר־און ניסה שוב: 'רק מלה', אמר, 'פשוט, הדו"ח שלך הגיע אלי לפני יומיים ו...', 'אבל הכתב צריך אותי!', נזף לינדנשטראוס בבר־און. שר הפנים נסוג בתיאטרליות לאחור. 'סליחה', אמר בסרקאזם, 'לא רציתי להפריע'. את ההתנצלות של בר־און המבקר כבר לא שמע. הוא והכתב פסעו, אחוזי ידיים, לעבר החניון", תיאר ורטר בעיתונו (המבקר, מספרים אנשיו, זעם למקרא התיאור הצבעוני: הוא בכלל לא הכיר את העיתונאי מ־Nfc, ולבטח לא אחז בידו בהתרגשות).
הכתב צבי זרחיה פירט לקוראיו איך ידיעה בלעדית של "הארץ" מצאה את דרכה ל"גלובס": ערב אחד הוא התקשר אל דוברת משרד מבקר המדינה וביקש לשוחח עם המבקר בקשר לסיפור בלעדי שהגיע לידיו. לאחר כעשרים דקות של המתנה, חזר אליו המבקר בכבודו ובעצמו והתנצל כי התעכב מאחר שיצא לטייל עם הכלב. בשיחתם התבקש המבקר להגיב על מכתבו של נציב שירות המדינה, שמואל הולנדר, שיפורסם למחרת ב"הארץ", ובו טוען הנציב כי המבקר רודף אותו באופן אישי. באורח פלא, כשעה לאחר השיחה, התפרסמה באתר האינטרנט של "גלובס" ידיעה כמעט זהה לתגובה שהעביר לינדנשטראוס לשאלות "הארץ" על מכתבו של הולנדר - כתובה מנקודת מבטו של המבקר. "הארץ" לא נשאר חייב: "שוחח עם 'הארץ' - פרסם באינטרנט", האשים העיתון ותיאר את כל השתלשלות האירועים (בתוך כך התברר כי גם כשכועסים ב"הארץ", הם יודעים לשמור על חוש ההומור: בהשראת הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", העניק העורך לידיעה את כותרת־הגג: "המבקר שירד עם הכלב בשעת לילה"). בלשכתו של לינדנשטראוס טוענים כי הסיפור שונה לחלוטין: הכתבת מ"גלובס" היא שפנתה אל המבקר ראשונה באותו עניין.
מכריו של המבקר יודעים לספר כי הוא מאוד לא אוהב ביקורת. בכמה מקרים אף שיגר מכתבים אל עורכי עיתונים כדי למחות על דברים שנכתבו עליו. במיוחד מרגיז אותו שהעיתונאים שפרסמו נגדו דברי ביקורת נוקבים, לא ביקשו לפני הפרסום את תגובתו. בשיחות סגורות הוא אף שקל להחריף את התגובה ולהגיש תביעה נגד כמה עיתונאים, אך אנשיו הניאו אותו מכך, לאכזבתו הרבה. את החלטותיו התקשורתיות הוא מקבל בעצמו - מלא ביטחון עצמי בהיכרותו עם הזירה ועם הנפשות הפועלות בה (לאחר בחירתו, הוא נפגש ואף שוחח כמה פעמים בטלפון עם יועץ התקשורת מוטי מורל. השניים עבדו יחד עוד בתפקידו הקודם של לינדנשטראוס כיו"ר נציגות השופטים, ומורל נשכר אז על־ידו כדי להילחם במשוב השופטים של לשכת עורכי־הדין).
הוא גוזר ושומר כל מלה שנכתבת נגדו. כלפי חוץ, רשימת הפרשנים הבכירים שכותבת עליו ביקורת לא מרשימה אותו. בלשכתו אומרים כי מדובר במיעוט: רוב העיתונאים דווקא תומכים בו ומספרם גבוה אף מעבר למה שציפה עם כניסתו לתפקיד. המבקר, מרגיעים אנשיו, שלם עם עצמו לחלוטין. הטענות נגדו לא יעזרו: הוא ימשיך להוציא דו"חות, לפרסם שמות ולדרוש שקיפות ואחריות אישית. הוא סבור שמבקריו מפריחים נגדו האשמות שווא על היותו "רודף כותרות" ו"מדליפן חולה תקשורת", רק משום שאינם יכולים למצוא שום פגם של ממש באדם שהיה שופט במשך 35 שנים.
מאז כניסתו לתפקיד, הספיק מבקר המדינה להסתכסך עם לא מעט אנשים: שרים, עיתונאים ופרשנים בכירים, קצינים במשטרה וקציני צה"ל. לתפיסתו, הסיפור הוא על מאבק בין שני מחנות: תומכי הביקורת מול תומכי ראש הממשלה. הוא סבור כי אנשי הקבוצה השנייה מנסים - באמצעות הטחת האשמות שקריות - לתקוע מקלות בגלגליו, כדי למנוע ממנו לנקות את האורוות.
קשה להתייחס לטיעון הזה ברצינות: רשימת המתנגדים למבקר מגוונת מכדי להיות מאורגנת. מתנגדיו בוחנים את התנהלותו לגופה ולא ברור להם מה קודם למה: האם הלהט להשיג כותרות נולד מתוך הדו"חות, או חמור מכך - הדו"חות נולדים מהתשוקה לכותרות. כך או כך, מוסד הביקורת ניזוק. שנתיים חלפו, ומבקר המדינה מתעקש לא להבין: תקשורת היא לעתים כמו סמים - מינון יתר עלול להיות קטלני.
גיליון 68, יוני 2007