בקיצור

שבוע קשה עבר על ישראל. רצח השוטרים בהר הבית ואחריו רצח משפחה שישבה לסעודת השבת. ובשבוע הזה נשמעו קולות קשים. והאסון של הטביעה של אמיר פרישר-גוטמן שניסה להציל את אחייניתו הקטנה ושילם בחייו" (ליהיא לפיד, "ידיעות תל-אביב יפו", 28.7.2017)

בפירוט

"שלא ינסו אותנו", מצטטת הכותרת הראשית של "ישראל היום" גורם סמכותי אך לא מזוהה. הרקע: דריכות של כוחות הביטחון בירושלים מחשש להתפרצות מחודשת של מהומות במתחם הר הבית. בכותרת המשנה הארוכה הצליחו עורכי העיתון לשלב חרוז: "ח"כ ביטן: 'השב"כ פחדנים'. רה"מ: 'עונש מוות למחבלים'".

בכפולה הפותחת של החינמון, המבקש בימים אלה להמציא את עצמו מחדש, מדווחים אפרת פורשר, דניאל סיריוטי, איציק סבן ושלומי דיאז על היערכות כוחות הביטחון לעוד יום שקיבל מהפלסטינים את שם התואר "זעם". מקריאת הידיעה עולה כי הגורם הסמכותי אך הבלתי מזוהה מהכותרת הראשית הוא ניצב יורם הלוי, מפקד מחוז ירושלים. "אם יש כאלה שינסו מחר להפר את הסדר או לפגוע באזרחים", אמר הלוי אתמול, "שלא יהיו מופתעים שיהיו גם נפגעים במהלך האירועים שעלולים לפרוץ".

הציטוט התוקפני של הלוי מודגש גם בכותרת המשנה ובליד, ותצלום נאה של הניצב נלווה לידיעה. אם נתניהו, על-פי "ישראל היום", סובל מ"חוסר אונים", הלוי הוא תמצית הגבורה. קוראיו הפלסטינים של "ישראל היום" בוודאי יירתעו למקרא ההצהרה החד-משמעית של הניצב, ויימנעו מלהעמיד את השוטרים במבחן. קוראיו היהודים של החינמון, שמחולק הבוקר ב-450 אלף עותקי חינם, בוודאי יתרשמו לטובה מהנחרצות. כעת נותר לפסוק למי כיוון הלוי בדבריו, ולמי פונה העיתון.

אף שחלפו יומיים, הדי כותרת השער הביקורתית של "ישראל היום" נגד נתניהו עדיין מורגשים. בראש עמוד 7, תחת הכותרת "חילופי האשמות בצמרת: 'רק רה"מ החליט על המגנומטרים'", מדווח שלמה צזנה: "גורם מדיני בכיר אמר אתמול כי סביר להניח שנתניהו ידע מה יהיו ההשלכות של הצבת המגנומטרים, מאחר שהוא בעצמו מנע את הצבתם פעמיים בעבר: ‭ 2014-ב‬ וב‭,2015-‬ מחשש למהומות במגזר הערבי".

מיד בהמשך הידיעה של צזנה, שספג לאחרונה עקיצה מנתניהו, ניתנת זכות התגובה התקיפה ליו"ר הבית-היהודי, השר נפתלי בנט, שמשווה את הסרת המגנומטרים ל"בריחה מלבנון והבריחה מעזה". בתחתית העמוד מופיעה כותרת נוספת שאינה מיטיבה עם ראש הממשלה: "מלך ירדן: 'התנהגות נתניהו פרובוקטיבית; לאירועים תהיה השפעה על יחסינו".

"ביבי והביביתון כבר לא", קובע יוסי ורטר ב"הארץ". בקריקטורה היומית של העיתון, מאת ערן וולקובסקי, אפשר לראות את נפתלי בנט מחלק עותקים של "ישראל היום" שעליהם מודפסת הכותרת הביקורתית כלפי נתניהו. אך בניגוד לימי עבר, המסרים של "ישראל היום" כבר אינם חד-משמעיים. עבודת העריכה בעיתון עשויה להציג את נתניהו כמוג לב או גרוע מכך, וכך גם כמה מהעיתונאים הכותבים בו, אולם בין כותבי הטורים יש גם מי ששומר לו אמונים.

"בימים האחרונים כולם חובטים בבנימין נתניהו; השמאל מסיבותיו הקבועות, והימין בשל אירועי הר הבית", כותב הפובליציסט דרור אידר בטור המתפרסם בכפולה הפותחת, ומבקש: "נא להירגע".

רק לפני שבוע קרא אידר "להשאיר את גלאי המתכות בהר", וטען כי "לאחר שהוצבו הגלאים בכניסה להר, אין דרך חזרה, אלא רק חרפה והשפלה". הבוקר אידר אינו מתעכב על החרפה ומדלג בקלילות גם מעל ההשפלה. תחת זאת הוא עובר למגננה: "בעוד הימין עסוק באבלו ובתעניתו ועלבונו, נותר ראש המחנה שלו להתמודד לבד מול אלף החרבות המבקשות להינעץ בו. החקירות תורמות אף הן את חלקן להסחת דעתו, ובעיקר להחלשתו. לא נתניהו האיש הפרטי מותקף ללא הפסק, ולא ביעור השחיתות עיקר; המטרה היא החלפת השלטון".

בהמשך טורו קורא אידר לנתניהו לעבור מדיבורים למעשים, ובין היתר להרחיק את "אל-ג'זירה" מתחומי מדינת ישראל, שכן רשת החדשות הקטארית "מתפקדת כמוקד לליבוי מהומות". כך, בקלות רבה, מוותר נציג חופש הביטוי ב"ישראל היום" על שלל האפשרויות העומדות בדרך כלל בפני מערכת אכיפת חוק במדינה דמוקרטית כשהיא נתקלת בביטויים מתסיסים בתקשורת. במקום לקרוא להעמיד לדין אדם פרטי זה או אחר בגין פרסום מסית מציע אידר לסלק את כלל העיתונאים של כלי תקשורת מסוים מתחומי המדינה, משל היה פובליציסט הבית בעיתון שיוצא לאור באיחוד-האמירויות או במצרים. אפשר ללמוד מהצהרתו זו משהו על מצוקתם של תומכי נתניהו בימים אלה.

טורו של אמנון לורד, שתפס את מקומו של דן מרגלית בפתח המוסף הפוליטי של "ישראל היום", מהנה הרבה יותר לקריאה. כמו אידר, גם הוא מנאמניו של נתניהו. לעומת אידר, ללורד אין בעיה לתבל את טוריו במשפטים מופרכים מהיסוד. למען האמת, נראה כי הוא נהנה מכך. ראשית קובע הבוקר לורד, למען הסר ספק, כי "בין שסיפור המגנומטרים היה נכון ובין שהיה שגוי, מדובר לכל היותר בטעות שיפוט נסלחת". שנית, הוא מוסיף בהמשך הטור, "ראש ממשלה שמקדיש לענייני הציבור והמדינה 20 אם לא 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע איננו מושחת. אני לא הולך לספור לו את הסיגרים".

ומלבד כל זאת, מוסיף לורד, צריך לזכור מול מי אנחנו עומדים. "מול ציבור אסלאמיסטי תמיד תמצא את עצמך כשהרגל של איזה נהג ננעלת על הגז ושלא באשמתו הוא דורס אותך", הוא כותב בהכללה דוחה, שקורצת לאירועי אום אל-חיראן, שם נורה המורה יעקוב מוסא אבו-אלקיען ברגלו לפני שרכבו שעט לכיוון קבוצת שוטרים.

בהמשך הטור יוצא לורד גם נגד מה שהוא מכנה "השעיית ההיגיון". לדבריו, "העובדה שבכל קהילה פלשתינית יכול לצוץ רוצח פוטנציאלי מחייבת מסקנות". האם המסקנה היא שקהילה של פלסטינים היא קהילה ככל הקהילות? לא. המסקנה היא שמול פלסטינים יש להגיב בתוקפנות יתרה. לפי לורד, "החשיבה הישנה שצה"ל מוביל, שעיקרה הרגעת השטח, הולכת בתלם של דפוסי האי-היגיון". במלים אחרות, הגיע זמן ההסלמה. אחרי הכל, אם אנחנו כבר עוסקים בנונסנס ואם ממילא יש ברשותנו ראש ממשלה שיכול לתפקד 20 אם לא 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, אולי באמת כדאי לנצל את ההזדמנות ולצאת לקרב.

ובינתיים, בעולם הזנות

למתעניינים בחדשות בנושא הזנות מומלץ לקרוא "הארץ". העיתונאית ורד לי עוקבת אחר הנושא מקרוב, ומעדכנת. בעקבות אישור הצעות חוק להפללת צרכני מין בתשלום בקריאה טרומית בכנסת חל שינוי ביחסי הכוחות בין הזונות ללקוחות שלהן, היא מדווחת הבוקר (גרסה שונה של הדיווח הופיעה בבלוג של לי באתר "הארץ"). "יש ירידה בהגעה של צרכני מין בתשלום", מספרת לה טרנסג'נדרית צעירה שעובדת בזנות מאז היתה בת 15. "הפחדנים לא מגיעים בכלל מאז שהחוק עבר, ואלה שמעזים ובאים מפחדים מאוד".

לפי הדיווח של לי, הלקוחות מעדיפים כעת להגיע לזונות שעובדות בדירות פרטיות, ואינם נרתעים מהתשלום הגבוה יותר שכרוך בכך, העיקר לא להיראות ברחוב. לפי לי, הלקוחות שכן מגיעים מעזים פחות להתעמר ולאיים על הזונות. גם השוטרים, מספרת לה טרסנג'נדרית אחרת, החלו להעיר ללקוחות ("אתה לא מתבייש?"), דבר שלא עשו בעבר. היא עצמה היתה רוצה לצאת מהזנות, היא אומרת, אולם היא חוששת כי המדינה לא תשקם אותה כמובטח. עובדים בארגוני הסיוע לנשים בזנות מספרים לכתבת כי מאז אישור הצעת החוק בטרומית חלה עלייה ניכרת בפניות למרכזי השיקום.

איך משיגים סיפור בלעדי

אמילי עמרוסי ונצחיה יעקב מגישות לקוראי מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" ראיון עם בני משפחת סלומון מההתנחלות חלמיש, שאיבדו את יקיריהם בפיגוע שאירע בסוף השבוע שעבר. המלה "בלעדי" חותמת את כותרת המשנה לראיון, אך הראיון לא באמת בלעדי. ב"מעריב" קרני אלדד נאלצה להסתפק במשפחת פוגל, אולם כתבת השער ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נושאת את דיוקנם של בני משפחת סלומון. יפעת ארליך חתומה על כתבת המגזין של "ידיעות אחרונות" שמביאה גם היא את דברי בני המשפחה ("הארץ" לא משתתף בתחרות על ראיונות אבלות עם יהודים. הוא מתמקד באבלים פלסטינים).

כדי להשיג כותרת בלעדית לגליון סוף השבוע מבלי לחשוש שהמתחרה שלך עקף אותך, הכי טוב ליזום את האירוע שעליו תדווח. זו אמנם לא העבודה העיתונאית הקלאסית, והתוצרת בדרך כלל תהיה בהתאם, אבל לפחות כך תוכל ללכת לישון רגוע בליל חמישי.

כך פעלו במערכת "ידיעות אחרונות", כשפנו לשישה ראשי שב"כ לשעבר בבקשה לקבל תגובתם לביקורת שהפנו כלפי הארגון חברי-הכנסת מירי רגב ("הזוי") ודוד ביטן ("פחדנים"). חמישה מהם הסכימו, והבוקר אפשר לקרוא, מתחת לכיתוב המודגש "בלעדי", על "מחאת ראשי השב"כ". עמי אילון, כרמי גילון, יעקב פרי, יובל דיסקין ויורם כהן מספקים ציטוטים, חריפים יותר או פחות, להגנת הארגון שבראשו עמדו. "ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר, חבר-כנסת מטעם הליכוד ויו"ר ועדת חוץ וביטחון, סירב להשתתף", כותבת אתי אברמוב בפיסקה המסיימת את הידיעה הבלעדית שלה, "דוברו מסר: 'אינני מצליח להשיג אותו'".

מסך של אובך

"אזור הדמדומים", מדורם של גדעון לוי ואלכס ליבק ב"הארץ", מתמקד הפעם באירוע שהתרחש לפני שבוע. כוחות של כמה עשרות שוטרים ישראלים פשטו על בית-החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. זמן קצר קודם לכן הגיע לבית-החולים מוחמד אבו-גאנם, שנפצע אנושות במהומות שפרצו באותו היום בעיר. ד"ר רפיק חוסייני, מנהל בית-החולים, מתאר בפני לוי וקוראי "הארץ" את הסיטואציה המוזרה שבה נתקל.

כוחות מג"ב נכנסו לבית-החולים ועשו את דרכם לחדרי הניתוח. הם חיפשו את אבו-גאנם, וכשהתברר להם שהוא לא שם, הורו לד"ר חוסייני להוביל אותם לחדר המתים. בדרך לחדר המתים פיזרו כמה עשרות בני אדם שהגיעו כדי לתרום מדמם לפצועים. רק לאחר הגעתם של קציני משטרה התפזרו כוחות מג"ב, תוך יידוי רימוני הלם ורימוני גז. השוטרים איתרו את המיטה עם אבו-גאנם הגוסס כשזו עשתה את דרכה מחדר המיון לחדר הניתוח, ומנעו ממנה להמשיך. החלה מהומה. חבריו של אבו-גאנם, שבינתיים ככל הנראה מת מפצעיו, החליטו להבריח את גופתו מהמתחם מחשש שהישראלים ישתלטו עליה. בקושי רב העבירו את הגופה אל מעבר לחומה העוטפת את האזור, ומשם לבית-הקברות. "הכל בגלל מדיניות הסרסור בגופות, שמנהל השר לבטחון פנים גלעד ארדן, גיבור מהומות הר הבית", כותב לוי.

פלסטינים מבריחים את גופתו של מוחמד אבו-גאנם מבית-החולים

מעברה השני של כפולת העמודים שבה מתפרסם המדור של לוי וליבק מופיעה הבוקר רשימה מאת עמירה הס, שביקרה השבוע בכפר כובר. זה הכפר שממנו יצא בשבוע שעבר עומר אל-עבד להתנחלות חלמיש, שם רצח את בני משפחת סולומון.

גם נחום ברנע ביקר שם השבוע. ברנע יודע לספר כי "ביום בהיר רואים מבתי הכפר את תל-אביב, אבל שלשום עמד באוויר מסך של אובך, שצבע את המגדלים של תל-אביב בכחול ותלש אותם מהקרקע". נראה כי הביקור של ברנע בכפר לא כלל כל מגע עם תושביו. מכל מקום, אם שוחח עם מישהו מהם אין לכך זכר ברשימתו. לעמדות של דובר צה"ל ביחס לכפר דווקא נמצא מקום ברשימתו. "בצה"ל גאים בתגובה המהירה", כותב ברנע לקוראי "ידיעות אחרונות", ומפרט: "כוח צבאי יצא אל הכפר באותו לילה, שעות אחדות לאחר הרצח, החרים כספים ששולמו לפעילי טרור – כ-300 אלף שקל; החרים את המכונות בבית-דפוס מקומי; החרים גרוטאות רכב; סרק את הכפר בחיפושים אחר אמל"ח וביצע מעצרים של בני משפחה ומסיתים".

מהביקור של הס בכפר כובר אפשר להבין מה עומד מאחורי ההודעה של דובר צה"ל. עיקר הרשימה מוקדש לעבאס ברגותי, שחטף מכות מחיילים כשעמד על מרפסת ביתו. "הייתי בשורטס", הוא אומר. "הם תפסו אותי והתחילו להרביץ לי. הם הפילו אותי לארץ, עם הפנים לרצפת הבטון. אחד מהחיילים כרע ודרך על גבי, השני היכה בראשי. מזה החבורה שעל המצח. חייל שלישי עמד בצד ברובה מכוון ושמר. אמרתי בערבית, 'יש לי ילדים קטנים ואשה, אני בבית שלי, מה אתם רוצים ממני', וזה שהיה על גבי החל להכות אותי ברובה ולדבר בעברית. מנימת דבריו הסקתי שהוא מקלל".

עבאס הוא הבעלים של אותו בית-דפוס מקומי שמוזכר בהודעת דובר צה"ל ובטור של ברנע. לפי גרסתו, כלל לא מדובר בבית-דפוס אלא בבית-מלאכה לעיצוב שלטים. במקצועו הוא מורה לגיאוגרפיה, ולצורך הגדלת ההכנסה הוא מעצב אותיות תלת-ממד לשלטי דרכים של חברות מסחריות. "החיילים פשטו על בית-המלאכה, החרימו 'ציוד שיש לכל נגר', שברו את מחשב המקינטוש, לקחו את הדיסק הקשיח, החרימו קומפרסור ומרססי צבע", כותבת הס. "האתר של דובר צה"ל בערבית התגאה שאותר בית-דפוס שהפיץ דברי הסתה. כהוכחה צולם שרטוט של מתחם אל-אקצא שניתן לעבאס כדי שיכסה אותו בגלזורה. אבל הלוח נשאר שלם בבית-המלאכה ההפוך וההרוס, ולא הוחרם".

בעמוד 22 של "הארץ", ליד תוצאות הגרלת הפיס, מתפרסם מדור חדש יחסית, המדווח מדי יום על השעות שבהן היה חשמל לתושבי רצועת עזה. זהו מדור נפלא. עיתונות מפוארת. מידע בלעדי (כי אף כלי תקשורת אחר לא מתעניין בו), בלי ניתוחים, בלי פרשנויות. רק נתונים. יקרא הישראלי ויידע. אתמול לתושבי דיר אל-בלח היו ארבע שעות חשמל, בשעות 14:00–18:00. לתושבי שכונת תל אל-הווא בעזה היו לפחות שש שעות, בשעות 7:00–1:00, ושוב ב-19:00–21:00, ואולי גם לאחר מכן (בשעה 21:00 נמסרו הנתונים לעיתון), לתושבי בית-להייא היה חשמל ב-15:00–19:00.

"ומה עם החשמל?", נשאלת ילנה חמידה, במקור מהעיר פולטבה שבאוקראינה, שחיה בעזה עם בן זוגה הפלסטיני ומשפחתם. חמידה משוחחת עם ליזה רוזובסקי מ"מוסף הארץ" לצורך כתבה על נשים רוסיות ואוקראיניות כמותה, שגרות כיום בעזה עם משפחותיהן הפלסטיניות. אחרי שחמידה מתארת את התלאות שעברה בדרך ואת הקליטה הקשה בקרב בני משפחתו של בן זוגה שואלת אותה רוזובסקי, "ומה עם החשמל?". "אפשר לחיות בלי חשמל", היא משיבה. "פעם היה קשה, עכשיו זה בסדר. אני לא רוצה לחזור לאוקראינה. גם שם יש מלחמה, ולי יש ילדים, אני דואגת להם".

טניה קלוב, רוסייה שהגיעה גם היא לעזה בעקבות בן זוגה, מתייחסת להיעדר החשמל בהומור: "יש לנו חשמל ארבע שעות ביום. זה כמו נופש 'הכל כלול'. לכבס, לגהץ – אני מנסה להספיק הכל בארבע השעות האלה".

"אם לשפוט לפי כמה מהנשים ששוחחתי איתן", כותבת רוזובסקי, "משבר החשמל נשמע כמו משהו שאפשר להסתגל אליו – עניין של הרגל ומיומנות. אמנם אי-אפשר להחזיק בבית אוכל שמתקלקל מהר ועל מיזוג אוויר אין מה לדבר, אבל בעיית הגבולות הסגורים והיעדר האפשרות לראות את קרוביהן שנותרו מעבר לים מטרידה אותן הרבה יותר".

מדור המציג מדי יום את שעות החשמל בעזה הוא מיזם עיתונאי קל יחסית להפקה. קשה יותר להפיק מדור המציג מדי יום את היעדר האפשרות של תושבי הרצועה לראות את קרוביהם.

אינתיפאדת הצוללות

מומלץ לקרוא את כתבתו של אסף אוני במגזין "G" של "גלובס" על עסקיו הבינלאומיים של מיקי גנור, הוא עד המדינה בפרשת כלי השיט ("הצוללות"). אוני טרח ובדק את הדוח"ות הפומביים והמסמכים המודלפים מהחברות של גנור, ובאמצעותן הוא מוביל את קוראיו במסע ביורוקרטי מרתק.

המסע מתחיל בחברה אוסטרית שנמצאת בבעלות משותפת לגנור ולאיש עסקים מקומי. השניים תיארו אותה בעבר כחברה בעלת נכסים במאות מיליוני אירו ברחבי אירופה, אך באותה התקופה ממש הצהירה החברה באופן רשמי על הון עצמי של כמה אלפי אירו בלבד. מחברה זו מגיע אוני לחברה אחרת, הרשומה בקפריסין, שככל הנראה דרכה החזיק גנור במניות החברה האוסטרית (עד לימים האחרונים היה גנור קונסול של כבוד בקפריסין).

אותה חברה קפריסאית, מציין אוני, מוזכרת גם ב"מסמכי פנמה", שתיעדו חברות שבהן נעשה שימוש להעברת כספים למקלטי מס. לחברה הקפריסאית, נכתב עוד בכתבה של אוני, שני דירקטורים בלבד, אחד מהם משמש דירקטור ב-883 חברות והשני ב-176 חברות. החברה עצמה נמצאת בבעלות חברה קפריסאית אחרת, שמחזיקה במקביל גם בחברה מאיי הבתולה ומיוצגת על-ידי משרד עורכי-דין באוקראינה. אם הגעתם עד כאן תשמחו לדעת שבהמשך מגיע אוני לחברה שווייצרית, גם היא ככל הנראה בבעלות גנור, שהוקמה בשנת 2005 אך עד מהרה פשטה את הרגל אחרי שהשקיעה את כספיה בתרמית פירמידה בקפריסין.

בעמודי החדשות של "גלובס", במדור חדש לסיכום השבוע מהזווית המשפטית, מפקפק חן מענית בגרסתו של בנימין נתניהו כי לא ידע דבר על המעורבות של עו"ד דוד שמרון בפרשת הצוללות. "בשלב זה הציבור, וכנראה גם המשטרה, לא יכולים לדעת אם שמרון דובר אמת בנוגע לאי-הידיעה של נתניהו, או משקר. אולי גם לא נדע לעולם", כותב מענית. "מה שאנחנו בוודאות יודעים הוא שעו"ד שמרון הוא אחד מהאנשים הקרובים ביותר לבנימין נתניהו על פני האדמה, שהוא היה יועצו ושהוא גם בן-דודו. עוד ידוע שנתניהו עסק רבות, מטבע הדברים, בעסקאות לרכישת הצוללות וכלי השיט, שבהן היה מעורב גם שמרון. תשפטו בעצמכם".

מענית הוא לא היחיד שמפקפק באי-הידיעה של נתניהו. כתבת השער במוסף "שישבת" של "ישראל היום" היא ראיון שערכה נעמה לנסקי עם אריה אלדד לרגל הוצאת ספר פרי עטו. "מאוכזב מנתניהו", נכתב בכותרת המשנה בשער העיתון. "הנרפות שלנו מוציאה אותי מדעתי" היא הציטוט של אלדד שנבחר לכותרת. כותרת המשנה נפתחת בציטוט "הסרת המגנומטרים בהר הבית היתה מעשה כניעה מביש".

בגוף הטקסט, ביחס לפרשת הצוללות, מצוטט אלדד כמי שאומר: "קשה לי מאוד להאמין שנתניהו לא ידע כלום". גם לגבי תיק המתנות מסקנתו אינה לטובת ראש הממשלה: "מי שמתייחס בקלות ראש לקבלת מתנות מחברים וממקורבים, בין אם שמפניה ובין אם תכשיטים, טועה טעות מרה. אומרים, 'מה, על סיגרים נפיל ראש ממשלה?' בעיני, אם מדובר בעבירה פלילית, ודאי שכן. אלה בדיוק הדברים הקטנים שאסור לנו להבליג עליהם אם אנחנו רוצים באמת להילחם בשחיתות".

"תומכיו של אבו-מאזן בציבור הישראלי קוראים להשתוללות האסלאמית סביב הר הבית 'אינתיפאדת הצוללות'", כותב לורד ב"ישראל היום". "במוצאי שבת שלאחר הטבח בחלמיש הם התכנסו שוב לשגרת ההפגנות שלהם נגד היועץ המשפטי כאילו כלום לא קרה". זה כמובן תיאור מעוות הן של המפגינים והן של מה שקרה במוצאי שבת האחרונה בפתח-תקווה, אבל לא זה העיקר. העיקר הוא הטענה של לורד שאין קשר (מושחת מצדו של נתניהו) בין ההסלמה בירושלים לחקירות של ראש הממשלה, טענה שלה מסכים גם הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל.

"נתניהו לא הצית את ירושלים והשטחים כדי לחמוק מהחקירות. זו שטות שעסקני שמאל מפיצים כדי לשלהב את קהלם", כותב הבוקר הראל. "אבל השבוע היה נדמה שהצורך ללהטט בין כל-כך הרבה זירות, בצלן הכבד של החקירות המשטרתיות הרבות, גובה ממנו מחיר, מכרסם בקור רוחו ומשפיע על שיקול דעתו".

בשולי החדשות

ב"ישראל היום"(!) מתפרסמת ידיעה, שנייה תוך יומיים, על הפגנה של תושבי הכפר ביר-הדאג' נגד פינויו. גדי גולן מדווח כי מאות בדואים הפגינו אתמול בבאר-שבע נגד הכוונה להרוס בתים ביישוב, ומביא ציטוטים מעיקרי הדוברים.

הדאגה לכספי הציבור

גיא רולניק מקדיש את טורו ב"דה-מרקר" לסדרי העדיפויות הקלוקלים של התקשורת, ומביא כדוגמה נושאים שחלפו בשבועיים האחרונים מתחת לרדאר התקשורתי בשל פרשת המגנומטרים בכניסה להר הבית. הנושא הראשון הוא נתונים שפורסמו על הפנסיות התקציביות במערכת הביטחון. נושא זה עומד גם במוקד הכותרת הראשית של "גלובס", המפנה לטור מאת אלי ציפורי (ציפורי, עד לאחרונה סגן העורך של העיתון ועורך עמודי החדשות, הוזז מתפקידו ומאז משקיע את זמנו בכתיבה. טורו, "גילוי נאות", רואה אור כעת כמה פעמים בשבוע, לא רק בגיליון יום חמישי של "גלובס". הסגנון נותר על כנו, עם כוונונים קלים. מגוף ראשון רבים עבר ציפורי לכתוב בגוף ראשון יחיד).

אם בכל הקשור לפנסיה התקציבית של אנשי מערכת הביטחון רולניק וציפורי יכולים למצוא קרקע משותפת, בהמשך הטור רולניק פונה לאחד מסלעי המחלוקת הרבים שניצבים בינו לבין פרשן "גלובס": מונופול הגז. תא"ל במיל' אבריאל בר-יוסף, מזכיר רולניק, לא רק חשוד בקבלת שוחד בפרשת הצוללות. הוא גם היה המשנה ליו"ר המועצה לביטחון לאומי ומועמדו של ראש הממשלה לכהן כיו"ר המועצה.

המועצה הזו, מוסיף רולניק, הגישה חוות דעת בנוגע למתווה הגז ששירתה היטב את המונופול. "יש לקוות שחגיגת המגנומטרים והיעדרה של תשומת לב תקשורתית לא ימנעו מהחוקרים לנסות למצוא את החוטים המחברים בין הצוללות של תיסנקרופ לספינות החדשות של החברה, שאמורות לשמור על קידוחי הגז הימיים, לבין ועדת צמח שנענתה לדרישת טייקוני הגז לייצא חלק ניכר ממנו, לבין מתווה הגז שמעביר מיליארדים של רווחים מהציבור הרחב והמפוזר לקומץ חברות", הוא כותב.

ציפורי הוא רק אחד מהפרשנים הכלכליים שחלוקים על רולניק בנושא מונופול הגז. "אני מתפלא על עמיתי, נחמיה שטרסלר, מ'הארץ'", כותב סבר פלוצקר במדורו שב"ממון" של "ידיעות אחרונות". "למרות עשרות שנים של עבודה עיתונאית מצוינת הוא לא שם לב מהו, נכון ל-2017, השרץ האולטימטיבי של קוראי עיתונו. מהו השטן האופנתי האחרון שאליו אסור להתקרב. עכשיו הוא כבר יודע. לא הכיבוש הוא השרץ, לא המומנטום החרדי-לאומני, לא המדיניות המנציחה את העוני ואפילו לא ביבי. כל אלו נושאים לגיטימיים לוויכוח. השרץ בה' הידיעה, המדור האחרון של הגיהנום, הוא מתווה הגז".

ב"דה-מרקר" מתפרסם גם ראיון של סגן העורך רותם שטרקמן עם עוזי ארד, לשעבר ראש המועצה הלאומית לביטחון באחת מממשלות נתניהו. "אתה חושב שפרשת הצוללות מחוברת לענייני הגז?", שואל המראיין, וארד עונה: "גם. למשל, בר-יוסף [המשנה לראש המל"ל וחשוד בפרשת הצוללות] מעורב בפעילויות הנוגעות לשני המכלולים האלה".

בהמשך אומר ארד על סוגיית הגז הטבעי ומתווה הגז: "ראיתי את עוצמת האינטרסים ואת מה שעתיד להתרחש, וראיתי את מה שאבי גבאי כשר להגנת הסביבה עתיד לאפיין כשחיתות, וראיתי בצבוץ של הדברים שבאים מכיוונם של כל מי שיש לו אינטרסים. כי בתחום הזה הכסף הוא כסף גדול וכאשר מדובר בכסף הגדול, גדול גם האינטרס לעוות תהליכים. [...] לא אתפלא אם למניין תיקי החקירה הפתוחים שנתניהו מעורב בהם יתווסף תיק שיעסוק במתווה הגז ובבעייתיות שבתהליך קבלת ההחלטות לגביו".

בחלק אחר של טורו מדברר פלוצקר את הבנקים, ומביא את הגרסה שהם צפויים להציג בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית לסוגיית מתן האשראי לטייקונים. במערכת הבנקאית, הוא כותב ומצטט בכיר שששוח עמו, "נהגו בעשור האחרון בחובותיו של אליעזר פישמן בדרך נכונה, שביטאה קודם כל את הדאגה לכספי הציבור". יפה, אפשר לסגור את הוועדה. לפי פלוצקר/הבנקים, המערכת לא רק שלא העניקה בשנים האחרונות את האשראי שניתן לפישמן ואחרים, אלא צמצמה אותו בעשרות אחוזים. "זה בהחלט לא היה עשור אבוד, זה היה עשור של טיפול אינטנסיבי ואחראי", מצטט פלוצקר "בכיר לשעבר בבנק ישראל".

"האם תמליץ לבנקאים לשתף פעולה עם הוועדה?", שואל ב"מעריב" יהודה שרוני את עורך-הדין רם כספי. "על הוועדה להודיע כבר כעת שהיא תסיק מסקנות והמלצות רק במישור הציבורי וחלילה שלא תסיק מסקנות אישיות", מבהיר עו"ד כספי. "אם לא תתחייב לכך, היא לא תזכה לשיתוף הפעולה החיוני לעבודת הוועדה, ואמליץ להם שלא להופיע". מוזר. עו"ד כספי, שמקורב עד למאוד לכמה מראשי הבנקים, בוודאי יודע שבעשור האחרון הם נהגו בדרך נכונה, שביטאה קודם כל את הדאגה לכספי ציבור. אם כך הדבר, לא ברור מניין החשש ממסקנות אישיות.

עושים לביתם

מוסף "מעריב" מוביל הבוקר בפרסום תוכן שנראה מערכתי אף כי בפועל הוא פרסומי. מלבד המדור הקבוע "בשיתוף" מפעל הפיס, שמוקדש הפעם לשדרות, והמדור הקבוע "בשיתוף" אסם, שמוקדש הפעם לפירות, מופיע גם מדור בשם "מפת הדרכים", המוקדש לפסטיבל בית-גוברין. המדור נראה כהודעה לעיתונות מטעם הפסטיבל. גם שורת הקרדיט לכותבת, מיטל שרעבי, מעוצבת בדומה לשורת הקרדיט במדור הפרסומי של מפעל הפיס, אולם בשונה ממנו למדור "מפת הדרכים" אין כל גילוי חצי נאות על "שיתוף פעולה" כזה או אחר.

ענייני תקשורת

במוסף "G" של "גלובס" מתפרסם ראיון שערכו רנן נצר ויונתן כיתאין עם מפקד גלי-צה"ל היוצא ירון דקל. בראיון מעלים השניים את הסוגיות הרלבנטיות בפני דקל (הקיצוצים והפיטורים, ההשפעה הפוליטית, תרבות הניהול הפוגענית והיחסים עם "ידיעות אחרונות", בין היתר) אולם אינם מקשים עליו גם כשתשובותיו חמקניות.

במוסף "מעריב" מספקת כרמית ספיר-ויץ תמונת מצב לא מחמיאה של תאגיד השידור הציבורי. "תקלות, תלונות, הפסדים כספיים, מאבקים פנימיים ושידורים חוזרים", כמאמר כותרת המשנה.

במוסף "כלכליסט" מדווח ארי ליבסקר על השקת מיזם חדש לאימות עובדות בשם "משרוקית". המיזם, בהובלת בועז רקוץ', נועד לתת לציבור נתונים שיפרקו לגורמים ספינים של פוליטיקאים. "קהל היעד שלנו הוא החברה הישראלית כולה, סליחה על הפומפוזיות. אבל המשתמשים העיקריים צריכים להיות דוברים, כתבים, עורכים, יועצים פרלמנטריים ואזרחים שהם צרכני חדשות 'כבדים'", אומר רקוץ'. "השאיפה שלנו היא לא לשנות את הרגלי צריכת החדשות ולא ליצור כלי תקשורת, אלא להלביש שכבה דקה נוספת של עובדות ונתונים על גבי הרגלי הצריכה הקיימים של החרדי בבית-שמש או הדודה בחיפה".

ב"הארץ" משוחח ניר גונטז' עם התזונאית הקלינית ד"ר אולגה רז, בעקבות הפרסום באתר "העין השביעית" על הקמפיין המטעה לאכילת בשר הודו.