לפעמים, מבלי שציפית לכך, ובלי שהתאמצת, אתה זוכה בקפסולת ידע אינסטנט המשלימה לך חור די מבייש בהשכלתך. כך למשל, אם התמזל מזלכם להקשיב לתוכניתו של אראל סג"ל בגל"צ, הייתם שומעים את המגיש-השותף המתחלף, רועי עידן, מסביר שהסוציאליזם הוא דת כמו שהיהדות היא דת.

הסוציאליזם מבוסס על העובדה שכל בני האדם נולדו שווים. היהדות מבוססת על קיומו של אלוהים. שתי הדתות טוענות שמדובר בעובדות מדעיות. בני אדם נולדו שווים – זו כמובן עובדה מדעית מופרכת. קיומו של אלוהים – עוד זקוק לבדיקה. כרגע אין הוכחות חותכות. נו, תגידו. לא היה שווה לפתוח גל"צ?

איפה מצא מר עידן את העובדה שטענת היסוד של הסוציאליזם היא שבני האדם נולדו שווים, רק אלוהים יודע. וברגע שיוכיחו לי את קיומו, אברר איתו ישירות. סוציאליזם, כמובן, יודע שבני האדם לא נולדו שווים, ולכן הוא שואף להקים מערכת כלכלית שתשיג שוויון ביניהם. ואת זה אני יודעת למרות שאני לא סוציאליסטית. אבל עידן כבר כתב "מ.ש.ל" בסיומה של התיאוריה שלו. אז מה אם היא מושתתת על עובדה שקרית?

בתוכנית אחרת תקפו אראל סג"ל, עם העזר כנגדו באותו יום, גלית דיסטל-אטבריאן, מרואיינת חילונית שטענה להדתה של מערכת החינוך. שני אנשי תקשורת מיומנים, עם שליטה מלאה על המיקרופון, התמודדו באומץ מול מרואיינת חסרת ניסיון בעמדת חולשה. לא כוחות, אבל אנחנו לא מחפשים צדק, רק עובדות נכונות, ואלו חסרו מאוד בוויכוח.

המראיינים סירבו להבין מה כל-כך נורא בשבעה מפגשי יהדות בשנה, פלוס שעתיים שבועיות של תורה, להחדרת הזהות היהודית. ואין להאשים את המרואיינת, שהיא כאמור חסרת ניסיון, שלא יכלה לשלוף מיד את העובדות האמיתיות: מערכת החינוך הממלכתית, גם החילונית, עוסקת – במפורש ומכללא – בפיתוח מתמיד של הזהות היהודית של ילדינו.

מדינת ישראל אינה מסתפקת במזוזת הענק הקבועה בשעריה. כמו כל יהודי כשר, היא מקפידה על מזוזה בכל חדר, קל וחומר בחדר הילדים. ולכן תוכנית הלימודים בישראל, גם בחינוך הממלכתי-חילוני, היא יהודית-ישראלית (כאשר גם הישראליות מושתתת על ערכי היהדות), תוכנית הלימודים מוכתבת בבלעדיות – כרונולוגית ותוכנית – על-ידי לוח השנה היהודי, והיא רוויה בערכי היהדות. אפשר להציג עמדה בעד או נגד. אפשר לטעון כי המדינה יהודית, וזו זכותה ואף חובתה. אי-אפשר להגיד שכל מה שיש במערכת החינוך החילונית לטובת הזהות היהודית הן שעתיים תורה (ועובדתית, יש כמובן הרבה יותר שעות לימודי יהדות רשמיים במערכת).

טור הדעה כבר כבש לעצמו מקום לגיטימי – שלא לומר עיקרי – בתוך עולם התקשורת. לעומת המידע העיתונאי המהימן, הדורש תחקיר, ידע תשתיתי ומשאבי זמן וכסף, ולקיחת אחריות על מהימנות החומרים, כמה פשוט וקל לייצר עמדה, לבטא אותה מעל הבמה הרלבנטית בלי שום צורך לתַקֵּף אותה בכל צורה. לכל אחד יש לחץ דם. נכון? לכל אחד גם יש דעה, צריך רק לדעת להתאים את העובדות לדעה, ותמיד – אבל תמיד – לבטא את הדעה כאילו היא עצמה עובדה.

אראל סג"ל ודרדסיו הנאמנים, המלווים אותו מהבוקר הצוהל בגל"צ עד לערב האופורי ב"פטריוטים", עסוקים בתיקון עולם (רק דרדס בכייני – הכלבלב המהנהן על הדשבורד של גברת נתניהו – מפר את השמחה מדי פעם ביללותיו). הם מגינים בלהט על חלשלושים ונדכאים כמו דונלד טראמפ, ביבי נתניהו ורבי עקיבא, כולם אנשים שסובלים קשות מדיכוי והשתקה. בשביל זה יש עיתונות חופשית, מונח מיושן מאוד, אך ייתכן שניתן להשיב לו את זוהרו. אמור מעתה: עיתונות חופשית היא החופש לעשות בעובדות כרצונך. אגב, פעם היה עורך שהגביל את החופש הזה. תודה לאל שגם המוסד הזה נעלם.