קוראי "ידיעות אחרונות" שנטלו לידם את גיליון העיתון מיום חמישי, ה-16 בחודש זה, לא יכלו שלא לשים לב לקידום המכירות שיזם העיתון לקראת גיליון סוף השבוע של יום המחרת.
על שער העיתון הופיעה משבצת בולטת ובה תצלום ארכיוני, המציג אדם כפות בבגד ארוך ושחור ומטפחת לבנה המכסה את עיניו כשהוא מובל על ידי שני חיילים חמושים. תחת הכותרת "הצילומים שחשפו את הסוד העתיק" קבע כיתוב התצלום כי "בפעם הראשונה מוכיחות התמונות את מה שלא רצינו לדעת: חיסול של ערבי כפות על ידי לוחמים ישראלים, ככל הנראה בימי מלחמת העצמאות". לתצלום שבשער נוספה גם הפניה לידיעה בעניין שהופיעה בעמודי החדשות של אותו היום, וההבטחה המובלטת הבאה: "סדרת התמונות והסיפור המלא: מחר ב'מוסף לשבת'".
בעמוד 14 של העיתון, תחת הכותרת "שלדים בקופסת נעליים ישנה", חשפה ידיעה מאת גדעון מרון ועודד שלום עוד קצת פרטים מהסיפור. "האירוע התרחש ככל הנראה במהלך מלחמת השחרור", כתבו השניים, והוסיפו כי "התמונות שמתעדות אותו שכבו במשך עשרות שנים בקופסת נעליים ישנה, בבית פרטי, בין מאות תמונות משפחתיות. האדם שהחזיק בהן, קצין בכיר לשעבר בצבא, נפטר לאחרונה, ואף אחד לא שמע ממנו באלו נסיבות צולמו". תצלום נוסף מתוך הסדרה הודפס בצמוד לידיעה, ובו נראה קרבן ההוצאה להורג לפני שעיניו כוסו במטפחת.
האירוע כולו תועד, כתבו מרון ושלום, ברצף של תצלומים: מהרגע בו הקורבן משוחח עם החיילים, דרך כיוון נשק לעברו וכלה בתצלום הסיום המראה "גופה ושלולית דם". בידיעה הודגש כי "זו הפעם הראשונה, ככל הידוע, שבה מתפרסמות תמונות של הוצאה להורג של ערבי בידי לוחמים ישראלים", ובסופה שוב הובטח באופן בולט כי קוראי העיתון יוכלו לראות את "הסיפור המלא וסדרת הצילומים – ביום שישי ב'מוסף לשבת'".
אך מי שקנה למחרת את העיתון מתוך ציפייה ללמוד את מלוא הפרטים על המקרה הופתע לגלות כי הסיפור לא ראה אור. ב"מוסף לשבת" לא פורסם דבר בעניין, ואילו בתחתית טור הצד של עמוד 11 בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" פורסמה ההבהרה הבאה: "בעקבות הפרסום אתמול על צילומים מימי מלחמת העצמאות שבהם נראים לוחמים ישראלים הורגים ערבי, הגיע למערכת 'ידיעות אחרונות' מידע רב מאזרחים על אודות האירוע. אנו בודקים את המידע, ולפיכך הפרסום המלא של הסיפור נדחה למועד אחר". עד עתה המועד הזה לא הגיע.
יש לציין כי בידיעה שפורסמה ביום חמישי כתבו מרון ושלום כי "המסע בעקבות התמונות, שיתפרסם מחר ב'מוסף לשבת' של 'ידיעות אחרונות', הוביל אותנו לעשרות לוחמי פלמ"ח והגנה, אנשי שירות הידיעות (ש"י), היסטוריונים ואנתרופולוגים, שפרשו בפנינו פרק אפל בהיסטוריה של המאבק היהודי-ערבי לפני ותוך כדי הקמת המדינה. פרק שרק קצה קצהו תועד בצילומים כמו אלה שייחשפו מחר במלואם". מכאן, שהטענה כאילו דחיית הפרסום נובעת ממידע שהגיע מאזרחים נראית מעט תמוהה.
לפי פרסום ב-nrg, היו אלו דווקא פניות מצד "גורמים בעלי זיקה ממשלתית וביטחונית" שהביאו להחלטה של מו"ל העיתון, נוני מוזס, שלא לפרסם את הכתבה. לפי פרסום ב"הארץ", התריעו גורמים במערכת הביטחון כי הפרסום עשוי להצית את המזרח התיכון, ומשום כך בוטלה הכתבה. באתר News1 של העיתונאי יואב יצחק נטען כי "ידיעות אחרונות" עבר על חוקי הצנזורה כיוון שלא הגיש את הכתבה לעיונה בטרם הפרסום.
מי שלא הופתע, לטענתו, מאי-פרסום התצלומים של ההוצאה להורג, הוא העיתונאי רן אדליסט. "הופתעתי מהתעוזה של 'ידיעות' לעשות את זה, אבל לא הופתעתי מזה שביום שישי זה לא הופיע. אני מכיר פחות או יותר את הדינמיקה ואת המכניזם של מערכות לחצים מהסוג הזה", אומר אדליסט, שחווה על בשרו לחצים דומים לפני כשנה וחצי, בעקבות הקרנת הסרט שהכין לערוץ 1 - "רוח שקד".
בסרטו של אדליסט, צוטטו לבטיהם של חברים לסיירת שקד בעקבות פעולה שביצעו במהלך מלחמת 67', תחת פיקודו של בנימין (פואד) בן אליעזר. על פי עדויות, חיילי הסיירת הרגו אז כ-250 חיילים מצרים, לאחר שאלה ברחו משדה הקרב. בעקבות השידור הראשון של הסרט, נטען בעיתונות המצרית כי עולה ממנו שהישראלים רצחו שבויים מצריים, טענה שהציתה פולמוס ופגעה ביחסים בין ישראל למצרים. השר בן אליעזר ביטל ביקור מתוכנן במצרים, ובכיר בחמאס אף טען כי הקרנת הסרט עיכבה את שחרור החייל השבוי, גלעד שליט.
בשל הסערה בוטל השידור החוזר של הסרט, ועד היום הוא לא הוקרן שנית. לדברי אדליסט, רשות השידור אף סירבה להעביר עותקים מהסרט לרשתות טלוויזיה זרות ולצלב האדום, שביקש אף הוא לבחון את העדויות המופיעות בו. "ברמה הממלכתית אני מבין אותם", אמר השבוע אדליסט, "אף אחד לא רצה להכעיס את המצרים".
לדברי ההיסטוריון בני מוריס, שכתב רבות על מלחמת העצמאות ומעשי הזוועה שנלוו לה, צילומים של הוצאה להורג, במיוחד של יהודים בערבים מתקופת 1948, הן דבר נדיר. "אני לא זוכר שראיתי אי פעם תמונות כאלה", הוא אומר. יחד עם זאת, לדבריו עדויות לא מצולמות קיימות וידועות זה מכבר.
מוריס: "יש דברים כתובים על מעשי טבח, חלק מהם נסתרים, זאת אומרת משרד הביטחון דאג להסתיר אותם, אבל חלק גלויים - אם מטעות ואם מהיסח דעת. יש, למשל, דו"ח של רב-סמל מסוים מסוף אוקטובר 48', שהפלוגה שלו ביצעה הוצאה להורג של תריסר שבויים, ואיכשהו בצנזורה של ארכיון צה"ל לא שמו לב לזה והם פתחו את זה".
אם כך, מדוע לדעתך הופעל לחץ, אם אכן הופעל, למנוע את הפרסום ב"ידיעות אחרונות"?
"יש בישראל מסורת של לסגור את שערי האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו, ורוב הדברים שקשורים לעניינים האלה היום הם מהסוג הזה, כי הרוב פורסם כבר. למשל, הרג השבויים המצריים ב-67' וגם ב-73', כבר פורסם בעבר בכמה גלגולים. אבל יש בעיה בהקשר של אפשרות לפגיעה ביחסים עם מדינות שכנות. יש זמנים שדברים נעשים יותר רגישים ויתכן שכשמדובר בפלסטינים, קיימת רגישות כאשר אתה דן איתם בכל מיני נושאים, כולל פליטים ופיצויים וכולי מ-48'".
מוריס מספר כי הוא עצמו אינו נוהג להעביר חומרים שכאלה לעיון הצנזורה בטרם פרסומם. לדעתו, "אין זה מעניינה של הצנזורה". מוריס מסביר כי יש להבדיל בין הצנזורה הצבאית, המוטלת על עיתונאים, לבין הצנזורה הפנימית שמפעילים משרד הביטחון וגנזך המדינה, אשר רשאים להותיר פרטים מסוימים חסויים מחמת נזק אפשרי לביטחון המדינה, נזק ליחסי החוץ שלה או פגיעה באדם מסוים. במקרים של עדויות למעשי טבח מן העבר הרחוק, אין לדעת מוריס כל צורך לערב את הצנזורה הצבאית.
העיתונאי וההיסטוריון תום שגב, לעומת זאת, גורס כי במקרה זה ראוי היה להעביר את הידיעה לאישור הצנזורה. "זה גבולי", הוא אומר, "אבל עקרונית כן, כיוון שזה עוסק בפעולה צבאית של צה"ל. שונה היה המצב אילו שלושה מושבניקים היו יוצאים ומסרסים את מוחמד", הוא אומר ביחס למקרה מפורסם אחר של התעללות יהודים בערבי. אנשי הצנזורה הצבאית אינם נוהגים להתייחס להחלטות ספציפיות שקיבלו או שהיו אמורים לקבל, אך באופן עקרוני מטפלים גם בידיעות היסטוריות מסוג זה, שכן לא התאריך חשוב אלא מהות הנושא.
גם לדברי שגב, קיימות עדויות רבות לפשעי מלחמה שבוצעו על ידי יהודים במהלך מלחמות ישראל. "מידע יש בלי סוף", כהגדרתו. יחד עם זאת, שגב מוסיף כי מבחינת התקשורת יש עניין מיוחד בחומרים ויזואליים: "רק הדברים המצולמים הם שנחשבים, כמו למשל במקרה מוחמד א-דורה. יש מאות ילדים שנהרגו בשטחים, אבל בגלל שהוא צולם אז יש מאמץ כזה כדי להוכיח שזה זויף".
בכל הנוגע להוצאות להורג לא חסרות עדויות, טוען שגב ומשום כך, לדעתו, יתכן וכל הרעש שביקש ליצור הפרסום המקדים היה מיותר. "עיתונים בכלל, ו'ידיעות אחרונות' מתמחה בזה, משחזרים כל מיני פרשיות היסטוריות שכבר סופרו, אבל הדור הצעיר של העורכים מגלה אותן מחדש", אומר שגב ומביא לדוגמא את כתבתו של רונן ברגמן מתחילת 2007, על כך שטדי קולק הסגיר אנשי אצ"ל לבריטים. "טדי קולק נשאל על כך בחייו בערך אחת לחצי שנה ואחת לחצי שנה היה אומר 'אני עשיתי את זה ואני אעשה את זה שוב'. כך מגלים מחדש כל פעם גם את פרשת לבון, את פרשת קסטנר עכשיו גילו, אפילו את פרשת דנקנר ובן-אמוץ פתאום גילו מחדש".
מצד אחר, ישנו גם מי שמטיל על עצמו צנזורה עצמית מטעמים פטריוטיים, על אף שלכד בעדשתו רגעים דרמטיים במיוחד. הצלם בנו רותנברג, מבכירי הצלמים בתחילת ימיה של מדינת ישראל, תפס בזמן אמת חלק מהמעשים השנויים במחלוקת שביצע צה"ל בשנת 48', ביניהם גירוש של ערבים מכפריהם.
לדבריו, צילם מאות ואלפי צילומים, אך חלק מהם נמנע מלפרסם. "אני צילמתי את הכול", אומר רותנברג, "בהרגשה שאני רושם היסטוריה, אבל ידעתי שמבחינה לאומית ישראלית לא כדאי לפרסם את כל הצילומים. משום שגם צילמתי כל מני דברים לא סימפטיים, כמו גירוש של ערבים, איך ששמים אותם על אוטו משא וצילומים של הכפרים הנטושים. החלטתי מראש את הצילומים האלה לא לפרסם, אלא לשמור אותם בארכיון שלי". גם היום צילומים אלה שמורים בארכיון של רותנברג, ורק חלק מהם פורסם לאחרונה בתערוכה מצילומיו, וזאת, לדבריו, משום שהוא כבר לא בעליהם.
גדעון מרון ועודד שלום סירבו להתייחס למקרה.
אביב הברון, עורך "מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", סירב אף הוא למסור תגובה.