"לא מדובר פה בתיק רצח ולא בתיק אונס או באיזו זוועה נוראית אחרת, אלא בתיק של תקיפה, ובדיוק ככה התייחסנו לזה. לא השכבנו בלשים במארבים, לא הצבנו שמירה סביב אנשי תקשורת בכירים, לא הוקצו משאבים מיוחדים. את הרעש הגדול סביב הסיפור הזה עשתה רק התקשורת, לא המשטרה", אומר קצין בכיר המעורב בפרטי פרשת טופז.
כעת, עם מעצרם של חשודים בהכאת סמנכ"לית רשת שירה מרגלית, ועם מעצרו של איש הטלוויזיה דודו טופז בחשד שהזמין את תקיפתה, כמו גם את תקיפתם של מנכ"ל קשת אבי ניר וסוכן השחקנים בועז בן-ציון, ממהרים כלי התקשורת לעסוק בפרשה באופן שהוא לפעמים חסר כל פרופורציות, אולם רק לפני זמן מועט היה מי שהאשים דווקא את המשטרה בהתגייסות חסרת פרופורציה לטובת חקירת מקרי התקיפה, רק בגלל הפרופיל התקשורתי של המותקפים.
הצצה אל מאחורי הקלעים של החקירה מגלה כי הטענה הזו רחוקה מהאמת, וכי המשטרה ביצעה עבודה רגילה כמו בכל תיק תקיפה.
כך, למשל, החקירה נשארה במרחב ירקון ולא הועברה ליחידת הדגל במחוז תל-אביב, ליחידה המרכזית או לאחת היחידות הארציות. אם נכון היה שהמשטרה משקיעה מאמצים מיוחדים בפענוח הפרשה, הרי שמיד אחרי מעצרו של טופז היתה מתקיימת מסיבת עיתונאים במטרה לקטוף את הפירות התקשורתיים של הפענוח. מפקד מחוז תל-אביב החדש, ניצב שחר איילון, וכמוהו גם קצין אגף המודיעין והחקירות במרחב ירקון הממונה על החקירה, סגן-ניצב נמרוד דניאל, מכירים את התקשורת היטב ויודעים לרקוד את הטנגו של יחסי קצינים-עיתונאים. כך גם לא ראינו אנשי משטרה המנסים לנפח את הסיפור ולמצב אותו כהסלמה ביחסי העולם התחתון והתקשורת.
כיצד פיענחו החוקרים את זהות התוקפים?
למעשה החקירה התנהלה בעצלתיים, והתבססה בעיקר על אמצעים טכנולוגיים. במהלך הימים שבהם היה צו איסור הפרסום בתוקף חיכו החוקרים לנתונים: הם הוציאו צווים לבדיקה אילו מכשירי טלפון ניידים נמצאו ברדיוס של 20 מטר ממקום התקיפה האחרון, בעת התקיפה. כאשר הגיעו הנתונים היה על החוקרים לנפות את מספרי הטלפון השייכים לבעלי הבתים ולאנשים המתגוררים באזור. על החוקרים הקלה העובדה שמדובר בצהלה, שכונה שקטה ויחסית מבודדת בצפון תל-אביב, ועל כן ברגע התקיפה הנתון שהו במקום כמה עשרות בעלי טלפונים סלולריים בלבד.
אחרי הניפוי הראשון של בעלי הדירות והמכוניות, צצו ועלו שני מספרים חשודים. בדיקת זהות בעלי המכשירים הובילה לשני אנשים בעלי עבר של עבירות אלימות. על-פי מפת ההתקשרויות הסלולריות וחשבונות הבנק של החשודים, הגיעו החוקרים לשכנו של טופז, שהתאים מבחינת הפרופיל להיות המתווך בפרשה.
דניאל זנקו, שכנו של טופז ואחד החשודים בייזום תקיפתה של שירה מרגלית, היום בבית-המשפט (צילום: יוסי זליג)
בשלב זה לא העלו החוקרים בדעתם לקשור את שמו של טופז לעניין. רק כאשר הוצב שמו של טופז, כל חלקיו של הפאזל הסתדרו: הראיות הנסיבתיות, המניע, הראיות הטכנולוגיות ובדיקת חשבונות הבנק. למשטרה נותר לערוך מסדרי זיהוי כדי ששלושת המותקפים יזהו את חזותם או קולם של תוקפיהם. בהמשך ייערכו עימותים בין טופז לשכנו לחשודים בתקיפה, והמשטרה אף תוכל אולי לחסוך כמה מהמהלכים האלה אם אחד מהנחקרים פשוט יודה וימסור את שמותיהם של יתר המעורבים ויפליל אותם.
מי חשף את הקשר האפשרי של טופז לשרשרת התקיפות?
מודעות לכוחה של התקשורת ולהרס שחשיפה תקשורתית עלולה לגרום לחקירה היתה הסיבה שהניעה את מפקדי מרחב ירקון למהר להוציא צו איסור פרסום על פרטי חקירת התקיפה של מרגלית. בשבוע שעבר הם הופתעו כאשר התקשורת עצמה הפכה לכלי חקירה רב-עוצמה של הדלפות והצבת חשודים במרכז הבמה. התקשורת, ללא ידיעתה, התגייסה לטובת החקירה וקידמה אותה במהירות שיא עד למעצרו של דודו טופז.
משיחה עם מקורות הקשורים לחקירה עולה כי מי שהציבו את טופז כבר לפני למעלה משבוע כחשוד העיקרי לא היו השוטרים, אלא קורבנות התקיפה. בימים שבהם איתרה המשטרה את החשודים בביצוע הממשי של ההתקפה על מרגלית, שמו של דודו טופז היה אחד מבין שמות רבים של אנשים שייתכן וביקשו להזמין תקיפה שכזו, אולם בדרכה האטית של המשטרה תיכננו החוקרים לבצע עוד מהלכי חקירה ולנסות לאתר את המזמינים.
משיחות עם מקורבים של שלושת אנשי התקשורת שהותקפו עולה כי לאחר תקיפתה של מרגלית היה ברור שיש מכנה משותף בין התקיפות. ריבוי האס.אם.אסים ששלח טופז למרגלית, הסכסוך עם בועז בן-ציון והאיומים המרומזים כלפי אבי ניר הובילו לפחות שניים מבין שלושת המותקפים לסמן את טופז כחשוד העיקרי. ידוע כי בימים שבהם התעורר חשד זה, השמועה הגיעה לאוזניו של טופז, שפנה לגורם בערוץ 2 והכחיש את מעורבותו. אותו גורם הזמין את טופז להיבדק בפוליגרף, אולם ברגע שסירב הבדרן להצעה, התפשטה השמועה כמו אש בשדה קוצים.
העיתונאי דן מרגלית (מימין), אביה של שירה מרגלית, ומיקי, אחיו של דודו טופז, היום בבית-המשפט (צילום: יוסי זליג)
ראיה לכך שאין המדובר בתרגיל חקירה משטרתי של הצפת חשדות לקידום החקירה היא העובדה שאיש מכתבי הפלילים לא סיקר את דבר השמועה. היו אלה כתבי הרכילות והבידור שהקרדיט שלהם התנוסס מעל הכתבות שציטטו את שמו של טופז כחשוד העיקרי. בצוות החקירה במרחב ירקון נשענו לאחור והניחו לשמועה לעשות את שלה. ההנחה היתה שאם מדובר בשמועה נכונה, היא תוביל את החקירה קדימה, וזאת משום שטופז, בין אם הוא אשם ובין אם לאו, אינו עבריין מנוסה.
למה הכוונה? כאשר מתנהלת חקירה סמויה, חשיפה כזו עלולה לפגוע בה אנושות. אלא שבמקרה הזה, מאחר שלא מדובר בעבריינים "מקצועיים" ככל הנראה, עשו החשודים את כל הטעויות האפשרויות. בעולם העברייני, כאשר נודע שהמשטרה מחפשת מישהו או מצותתת לשיחותיו, עוקבת אחר מהלכיו ומתעדת את פגישותיו, העבריין "נעלם", מכבה את מכשירי הטלפון שלו ומפסיק להיפגש עם מעורבים. במקרים כאלה החקירה נפגעת, לעתים פגיעה כה אנושה עד שהתיק הופך לבלתי מפוענח במשך זמן רב.
כאשר מדובר באדם שלא חי בהווי של התחמקויות מהחוק, טבעי שיעשה מהלכים שיפגעו בו בהמשך החקירה ויתועדו כל העת על-ידי המשטרה. מלך הבידור הוא לא מלך העבריינים, ולכן כל שנותר למשטרה היה לנצח על מלאכת איסוף הראיות ולהפליל לאט-לאט את כל המעורבים בפרשה.
התוכנית "השתולים" נהנתה מן ההפקר
לדברי קצינים המקורבים לחקירה, הפרשה כולה החלה ככל הנראה כשיח שכנים. טופז שפך את מר לבו באוזני שכנו, וייתכן אף כי אמר לו שהיה מת לתת איזה אגרוף למי שלדעתו התנכל לו. מכאן הדברים התגלגלו בעוצמה. החשודים שבהם מדובר אינם "חיילים" שהגיעו מצוידים בסכינים ובאקדחים על אופנועים גנובים, אלא צמד תוקפים שכלי נשקם היה אגרופיהם (למעט במקרה תקיפתו של אבי ניר, שבו השתמשו גם באלות). בן-ציון ספג אגרוף בפניו, וכמוהו גם שירה מרגלית.
לאחר תקיפתו של ניר ניסו פרסומים רבים לקשור אותה לעולם התחתון ולשוק האפור, וקבעו כי מדובר ב"אזהרה". אלא שבקודים של העולם העברייני, תקיפה מסוג כזה אינה אזהרה אלא נקמה, ומעט ילדותית. זאת ועוד, על-פי כללי המשחק של העולם התחתון, אזהרות כאלו, אם אינן זוכות למענה בדמות "חזרה בתשובה" של המאוים, הרי שהן מסלימות עוד ועוד ולא נשארות בגדר אירוע חד-פעמי. גם אופי התקיפה לא דמה ל"אזהרות" טיפוסיות של העולם התחתון, הכוללות זריקת רימוני הלם או עשן, מטעני דמה מתחת למכוניות או יונים מתות ליד הדלת.
אגב ציפורים מתות: מי שגרף גל רייטינג והתעניינות תקשורתית מפרשת התקיפה של ניר היתה אורלי וילנאי, שהצביעה, כמו אחרים, על עבריינים מהשוק האפור שקשורים לאולם האירועים שעליו ערכה תחקיר בתוכניתה. היה מי שקשר את מקרה התקיפה ליונים המתות שנמצאו, על-פי הפרסומים, על מכוניתה של וילנאי. יש לציין כי בעת שהותקף ניר, התוכנית טרם עלתה לאוויר, אולם בזכות הקשר שעשה מי שעשה בין התוכנית ובין התקיפה, זכה דבר קיומה של תוכנית התחקירים החדשה לתהודה עצומה, באמתלה שהיא גורמת, כביכול, לעולם התחתון לפגוע בבכירי עולם התקשורת כדי להשתיק את אבירי חופש הביטוי.
כאשר מתברר שהעולם התחתון אינו מאיים על חופש הביטוי, הסיפור פחות מעניין. כאשר גורם עברייני לא נוקם את נקמתו בערוץ הכי נצפה בישראל, הסיפור מעניין אף פחות. ככל שמסתמן, הסיפור הזה נסב על סכסוך בבצה התקשורתית. אם לא היה מדובר בדודו טופז אלא בתחקירן מתוסכל שיוצא למסע נקם, ניתן לשער שהסיפור היה זוכה לכותרות קטנות בהרבה ולא כובש בסערה את סדר היום.
בסופו של יום, נראה שמדובר (אם אכן החשדות יתאמתו) בילד הנצחי, שכדרכם של ילדים שובבים, כשמשהו לא מוצא חן בעיניו, הוא מרביץ. אלא שטופז כבר ילד גדול, ונאלץ כעת להתמודד עם ההשלכות הפליליות של ההתנהגות המיוחסת לו.