התוכנית ה-94 של "קול העין" מוקדשת כולה לכנס מועדון העיתונאים הבינלאומי בירושלים, שנערך לאחרונה במשכנות שאננים. בתוכנית, שמגישים הפעם אורן פרסיקו ונמרוד הלברטל, משובצים ראיונות שקיים פרסיקו עם שלושה ממשתתפי הכנס: רוברט מאהוני, סמנכ"ל הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ); ירוסלב וולודרצ'יק, יו"ר מועדון העיתונים הפולני ומזכ"ל האגודה הבינלאומית של מועדוני עיתונים; ואלכסנדרה גובסקיה, עיתונאית עצמאית ומתאמת הפעולות במועדון העיתונאים של בלארוס.

את התוכנית פותח הראיון עם מאהוני, סמנכ"ל הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ), שהגיע לירושלים לאחר ביקור במקסיקו, אחת המדינות הקטלניות ביותר לעיתונאים. מאהוני מספר בפתח הראיון על ההתמודדות עם השיטה העתיקה ביותר לצנזורה – חיסול העיתונאים. "עיתונות לא יכולה לפעול, אלא אם כן היא חלק מחברה מתפקדת", אומר מאהוני, ונותן כדוגמה את שהתרחש ברוסיה. לאחר התפרקות ברית-המועצות חל שגשוג בתקשורת, אולם מאז שפוטין תפס את השלטון המצב הידרדר והעיתונות העצמאית נעלמה כמעט לחלוטין.

על רקע זה טוען מאהוני כי הטכנולוגיה העכשווית מאפשרת מצד אחד לציבורים רחבים, שבעבר לא יכלו להתבטא, "לבצע מעשים עיתונאיים", אולם מצד אחר אותם אנשים הופכים גם לפגיעים. במקסיקו, למשל, הורגים לא רק עיתונאים אלא גם בעלי חשבונות ברשתות חברתיות שמפרסמים דברי ביקורת. אותם אזרחים, שבעידן המודרני הפכו למעין עיתונאים, פגיעים במיוחד כיוון שהם פועלים בלא מטריית ההגנה של כלי תקשורת ממוסד.

עבור מי שבכל זאת מחליט לפעול כעיתונאי באזור סכסוך, למאהוני יש כמה המלצות, הן בהיבט הפיזי והן בהיבט של שמירה על המידע. "מה שמאחד את שני ההיבטים", הוא אומר, "הם מחקר ותכנון מראש". במלים אחרות, לא להיכנס לאזור סכסוך בלי תוכנית ברורה ליציאה, בלי לבדוק מראש מהם הסיכונים ואיך ניתן להישמר מפניהם.

בהיבט הדיגיטלי, מוסיף מאהוני, יש "לשמור על היגיינה של ביטחון מידע, כמו לצחצח את השיניים מדי יום". מאהוני ממליץ על סיסמאות חזקות, הצפנת מידע וכלים שהופכים את המשתמש לאנונימי, כמו Tor. "כל אלה עצות מאוד בסיסיות", מדגיש מאהוני, "כיוון שהיום כבר לא ניתן להבטיח חיסיון למקורות ולכן יש לפעול ככל הניתן כדי להגן עליהם". לדבריו, חברות הטכנולוגיה חייבות לעשות מאמץ ולפשט את אפליקציות ההצפנה והאנונימיות, כדי לסייע לעיתונאים.

אדוארד סנודן טען כי עיתונאים צריכים לפעול כדי להגביל באופן חוקי את הריגול אחריהם, שכן הצפנה היא חסרת תועלת אל מול יכולות הפריצה של מדינות. מה דעתך?

"הוא צודק. אם מדינה רוצה לתפוס את המידע שלך, היא תצליח. ה-NSA בארצות-הברית או רשויות המודיעין בישראל יצליחו לעשות זאת. ובסופו של דבר, אם לא יצליחו לפרוץ את המחסום הם ייקחו לך את הטלפון וייקחו אותך ויכו אותך עד שיוציאו ממך את המידע. בוא לא ניתמם. אבל לא צריך להקל עליהם".

מאהוני אומר כי הארגון שבו הוא עובד, CPJ, אכן פועל גם ברמה המדינית מול פרלמנטים ומקבלי החלטות כדי להקשות על היכולת לרגל אחר עיתונאים ולהפוך את התהליך למפוקח יותר, אולם מלבד ארגוני ביון של מדינות ישנם עוד גורמים שיכולים לנסות לפרוץ למאגרי מידע של עיתונאים, וכלי הצפנה יכולים להקשות עליהם.

איך מחליטים בוועד להגנה על עיתונאים מיהו עיתונאי, מי ראוי להגנה ומי לא? הרי יש גם כלי תקשורת שפועלים בשירות ארגוני טרור.

"זו שאלה שאנו מתמודדים איתה מדי יום. תוויות והגדרות לאו דווקא מועילות לדיון".

רוברט מאהוני, 9.5.2017 (צילום: מיכל פתאל)

לדברי מאהוני, כיוון שכיום כל אדם יכול להפוך למפרסם של מידע או דעות, ב-CPJ מתמקדים לא באופן שבו אנשים מגדירים את עצמם, אלא במעשיהם. "אנחנו בודקים האם יש דפוס פעולה של איסוף מידע ופרסומו", הוא אומר, ומדגיש כי הגבול בין פעיל לעיתונאי נעשה מטושטש, וכל אחד מסמן אותו במקום אחר. כשמלחמת האזרחים פרצה בסוריה, הוא נותן דוגמה, ואדם יצא לרחוב ותיעד פיצוץ שאירע ואת השלכותיו, המעשה הבודד לא הפך אותו לעיתונאי. אולם אם הוא מתמיד בכך, ומתעד ומפיץ את הנעשה במלחמה לאורך זמן, הוא ייחשב לעיתונאי גם אם ביומיום הוא סטודנט לחקלאות. אם ייעצר או יוכה בשל מעשיו העיתונאיים, CPJ ייצא להגנתו.

בספר השנתי של CPJ, שיצא לאור לאחרונה, חתום מאהוני על פרק שעוסק ברצח עיתונאים, ובו הוא מזכיר בין היתר גם את ההוצאות להורג של עיתונאים בידי דאע"ש. בתשובה לשאלה כיצד מתייחסים לאנשים שעובדים בכלי התקשורת של ארגון המדינה האסלאמית הוא משיב כי התקשורת הדאע"שית קרובה יותר לתעמולה.

"שוב אנו עוסקים בהגדרות", הוא אומר, ומזכיר את השופט שטען כי אינו יכול להגדיר פורנוגרפיה אך הוא יודע לזהות אותה כשהוא נתקל בה. "המצב דומה עם כלי התקשורת שקשורים לשחקנים לא-מדינתיים שמייצרים מה שאני מכנה תעמולה. אם זה 'אל מנאר' בדרום לבנון או 'דאבק' בסוריה, עבורי אין שם מעשים עיתונאיים אלא תעמולה, הילול האלימות או השמדת הצד האחר. אנחנו מחפשים מעשים עיתונאיים, כלומר פרשנות מבוססת מידע או איסוף פעיל של עובדות".

בשנת 2012, במהלך מבצע "עמוד ענן", פגע טיל צה"לי ברכב שבו נסעו שני עיתונאים, מחמוד אל-קומי וחוסאם סלמה. השניים, שעבדו בערוץ אל-אקצא הקשור לחמאס, נהרגו במקום. מדינת ישראל מעולם לא הסבירה מדוע פגעה במכוון ברכב שבו נסעו שני העיתונאים. ב-CPJ החליטו להגדיר את השניים כעיתונאים שנהרגו במהלך תפקידם, אך בישראל התנגדו לכך וטענו כי עובדי ערוץ טלוויזיה הקשור לארגון טרור הם טרוריסטים בפני עצמם.

כשמאהוני מבקש להסביר מה ההבדל בין "אל מנאר" של חיזבאללה ל"אל אקצא" של חמאס הוא טוען כי כשהזכיר את "אל מנאר" התכוון למקרה שבו הארגון מתכנן פעילות צבאית ומצרף אליה עיתונאים כדי שיתעדו אותה, ובהמשך ישתמשו בתיעוד למטרות תעמולה. במקרה כזה, לא מדובר בעיתונאות, הוא אומר.

"הדגש הוא על המעשה, לא על התווית", שב וטוען מאהוני. "עלינו לנקוט בגישה של שכל ישר. אם זה נראה כמו אדם שנהרג בגלל שביקש לאסוף מידע, אז הם ייכללו ברשימת העיתונאים שנהרגו. אני מנסה להתרחק מהרעיון שיש תוויות שמגדירות כלי תקשורת. אם אדם מנסה לעשות עיתונות, גם אם הוא עובד עבור ארגון שלדעתך הוא ארגון תעמולה, יש מקום לחקור את המקרה".

אתר האינטרנט של תחנת אל-אקצא בזמן מבצע עמוד ענן (צילום מסך)

המרואיין השני בתוכנית הוא ירוסלב וולודרצ'יק, יו"ר מועדון העיתונים הפולני ומזכ"ל האגודה הבינלאומית של מועדוני עיתונים, שמספר על האופן שבו נלחם המועדון שבראשו הוא עומד בהצעת חוק שנועדה להגביל את חופש העיתונות של הכתבים והצלמים בפולין.

בשלהי השנה שעברה, מספר וולודרצ'יק, הציע יו"ר בית-הנבחרים בבית התחתון של הפרלמנט הפולני לסגור את בית הפרלמנט כולו לגישת עיתונאים, ובמקום זאת לפתוח "מרכז תקשורת" בצמוד לבית הפרלמנט. כך, לפי הצעת החוק, העיתונאים יוכלו לפנות אל חברי פרלמנט ולתעד אותם רק אם אלה יבחרו להגיע למרכז התקשורת.

משמאל: ירוסלב וולודרצ'יק, יו"ר מועדון העיתונים הפולני, ופרם סאמי, האחראי על דירוג חופש העיתונות בעיתונאים-ללא-גבולות. 9.5.2017 (צילום: מיכל פתאל)

"מועדון העיתונים שיגר מכתב ליו"ר בית-הנבחרים, עליו היו חתומים למעלה מעשרים כלי תקשורת, ובו הבענו את התנגדותנו להצעת החוק. כמובן שלא קיבלנו שום תגובה מהיו"ר", אומר וולודרצ'יק, "וב-16 בדצמבר יצאנו במחאה נרחבת בהרבה, בהשתתפות למעלה מארבעים כלי תקשורת. הכרזנו בכל התקשורת הפולנית, למעט התקשורת הציבורית, על 'יום ללא פוליטיקאים'. לא היו תמונות של פוליטיקאים בתקשורת, רק מומחים וכתבים".

וולודרצ'יק טוען כי היה פשוט באופן יחסי לאחד את כל התקשורת למחאה כיוון שמועדון העיתונאים נתפס בפולין כגוף א-פוליטי, מה גם שהפעולה נועדה למחות על חסימת מידע בפני הציבור, לא בפני התקשורת. "הגישה למידע היא זכות של החברה, לא של העיתונות", הוא מדגיש.

שעות בודדות לאחר שפרצה המחאה התקשורתית, קפצה האופוזיציה על ההזדמנות, כבשה את רצפת בית-הנבחרים ומנעה בפועל קיום דיונים בפרלמנט. "זהו מהלך פרדוקסלי", אומר וולודרצ'יק, "כיוון שאותה אופוזיציה היתה בממשלה רק לפני שנתיים ואז לא התייחסו יפה כל-כך לעיתונאים. אנחנו תמיד חושדים במקרים שבהם פוליטיקאים תומכים בעיתונאים, היינו מעדיפים שייתנו לנו לעבוד והם יתמקדו בעבודתם, אבל המחאה שלהם נמשכה כשישה שבועות".

בעקבות מחאת האופוזיציה, יו"ר בית-הנבחרים העליון בפולין זימן לפגישה את וולודרצ'יק יחד עם העורכים הראשיים של למעלה מארבעים כלי תקשורת פולניים והבטיח להם להציג הצעת חוק מתוקנת לאחר חופשת חג המולד. בתחילת ינואר לא הוצגה כל הצעת חוק חדשה, ובפועל הממשלה נסוגה מהצעת החוק שלה. "זו היתה הפעם הראשונה שהממשלה הזו נסוגה", אומר וולדורצ'יק בגאווה.

מחאה נגד התערבות ממשלתית בעיתונות, מול אולפני השידור הציבורי בוורשה, ינואר 2016 (צילום מסך)

חרף ההישג, וולודרצ'יק מתאר סביבה עוינת למדי לתקשורת בפולין, המצריכה מעקב מתמיד. כך, לדוגמה, לאחרונה החליט הפרלמנט להגדיר מחדש את צלמי העיתונות כ"עובדים טכניים". כרגע אין לסיווג הזה משמעות, הוא אומר, אבל אולי בעתיד הבידול הזה יביא לפגיעה בחופש של הצלמים לפעול בבית-הנבחרים. לדבריו, "כשאינך יכול לנצח במלחמה, משתמשים במה שאנחנו מכנים 'שיטת הסלאמי'. בכל פעם פורסים עוד פרוסה, ומנסים להגביל תחום אחר בפרלמנט, אבל אנחנו עוקבים אחר המהלך כך שאיני חושש".

הזכרת שהתקשורת הציבורית בפולין לא הצטרפה למחאה.

"לא פנינו אליהם בכלל, כיוון שהבנו באיזה מצב הם. יש שם הרבה עיתונאים הגונים ועצמאיים בתקשורת הציבורית, אבל ההנהלה פוליטית".

לדברי וולודרצ'יק, אין מדובר בחידוש. באופן מסורתי בפולין יו"ר רשות השידור הפולנית הוא פוליטיקאי שממונה על-ידי הממשלה המכהנת, ופועל להשפיע על תוכן השידורים כדי שיתאימו למדיניות הממשלה. "אני לא אוהב את המצב הזה", הוא אומר, "אבל מאז התמוטטות הקומוניזם לפני 25 שנה כמעט תמיד היה פוליטיקאי בראש התקשורת הציבורית, כך שזה לא משהו שמאפיין רק את הממשלה הנוכחית. עלינו לשנות את השיטה כך שההשפעה של פוליטיקאים על השידור הציבורי תהיה קטנה ככל האפשר.

"הממשלה הקודמת, שתמכה במחאה שלנו ומעמידה פנים כאילו היא תומכת בחופש העיתונות, כשהנציג שלהם היה יו"ר השידור הציבורי הוא פיטר 400 עיתונאים. באופן רשמי הסיבה היתה מיקור חוץ כדי לצמצם את ההוצאות, אבל באופן מקרי כל מי שלא תמך בממשלה היה ברשימה. הייתי קורא לזה מצב פתולוגי – ההשפעה הפוליטית נמשכת. אני מבין את הפוליטיקאים, שאוהבים להשפיע על התקשורת, אבל אסור לחברה ולעיתונאים ולארגוני העיתונאים לשכוח שפוליטיקאים צריכים להיות צרכני תקשורת, ושרק עיתונות עצמאית יכולה להבטיח לחברה שנדע איזו החלטה לעשות ביום הבחירות. בלי מידע אמין ועיתונות מקצועית נהיה חירשים ועיוורים ביום הבחירות. בלי עיתונות אין דמוקרטיה".

לסיום משודר ראיון עם אלכסנדרה גובסקיה, עיתונאית עצמאית ומתאמת הפעולות במועדון העיתונאים של בלארוס, שמספרת על ההידרדרות האחרונה בחופש העיתונות במדינה מאז שהחלו שם מחאות לפני חודשים אחדים.

אלכסנדרה גובסקיה, 9.5.2017 (צילום: מיכל פתאל)

"המצב של החברה האזרחית והקהילה העיתונאית העצמאית בבלארוס יודע עליות ומורדות", אומרת גובסקיה. לדבריה, כשאלכסנדר לוקשנקו תפס את השלטון בשנת 1994 הוא ביקש לחדש קשרים עם מדינות אירופיות אחרות ולכן נמנע מלפגוע בעיתונאים, אולם מאז השתנתה המגמה. בפברואר האחרון חלה הרעה, כשמחאה עממית פרצה ברחבי המדינה. "כשעיתונאים סיקרו בהרחבה את הנושא, הם נעצרו ונקנסו, וזכויותיהם של למעלה ממאה עיתונאים ובלוגרים שהעבירו בשידור חי את האירועים נפגעו".

מה יכול מועדון עיתונאים לעשות במצב שכזה?

"מועדון העיתונאים שלנו החל את דרכו בוורשה, פולין, בשנת 2013, כשהמצב בבלארוס לא היה טוב. הוא עבר לבלארוס וכרגע יש לנו מבנה במינסק. כרגע המשימה שלנו היא להכין כלים לדיאלוג עתידי. זה כמו מרתון ארוך, אנחנו מנסים לתמוך בעיתונאים וללמד את הערכים של עיתונות עצמאית, אבל היכולת שלנו מוגבלת. המשימה שלנו אינה להגן ישירות על עיתונאים אלא לעבוד, צעד אחר צעד, עם גורמים רשמיים, דיפלומטיים ועמותות, ולספק להם כלים".

האם אתם כעת בסכנת סגירה, לאור ההידרדרות האחרונה?

"אנחנו משתדלים לשמור על עמדה ניטרלית, כיוון שכמובן שישנם סיכונים ולא ברור לנו כמה זמן נוכל להמשיך לפעול כפי שאנו פועלים. כשפתחנו תערוכת צילומים ב-3 במאי, יום חופש העיתונות הבינלאומי, אני הייתי אחראית על האירוע ולא ידעתי האם שירותי הביטחון יבואו ויסגרו את המקום לחלוטין. אנחנו לא חשים סיכון ישיר או איום באלימות, אבל אנחנו מנסים שלא לעצבן, בעיקר את המשטרה ואת שירותי הביטחון". גובסקיה מציינת כי שירותי הביטחון בבלארוס שמרו על השם הסובייטי KGB, מה שמוסיף הילה של אימה לפעולותיהם.

מלבד עבודתה במועדון העיתונאים במינסק, גובסקיה עובדת כעיתונאית פרילנסרית. העובדה שאינה בעלת משרה קבועה, היא מספרת, משפיעה באופן דרמטי על היכולת שלה לבצע את עבודתה. היא אינה מוכרת על-ידי המדינה כעיתונאית ועבודתה ככזו נחשבת כ"תחביב", על כל המשתמע מכך.

כך, לדוגמה, היא אינה יכולה לפנות לגורמים רשמיים בבקשות תגובה עיתונאיות. היא יכולה, לכל היותר, לפנות בבקשות לגורמים כאזרחית, מבלי לציין כי בכוונתה לפרסם ידיעה בנושא. "חשוב מאוד שלא לעבור את הגבול, כך שהמאמרים שלי עוסקים יותר בחברה האזרחית, בתרבות ובנושאים חברתיים", אומרת גובסקיה. "אני מודעת לחלוטין לעובדה שאיני יכולה לעבוד על תחקיר בנושאי שחיתות".

לא רק העיתונות המודפסת והמשודרת נתונה לפיקוח הדוק בבלארוס, מוסיפה גובסקיה. לממשלה יש מונופול על תשתית האינטרנט במדינה, ולכן היא יכולה לחסום את הגישה לאתרים שמפרסמים דיווחים שאינם נוחים לה. חסימות שכאלה מתרחשות בעיקר בתקופות שלפני בחירות. "יש לנו את משרד המידע, שיכול לתת שתי אזהרות לכלי תקשורת ולאחר מכן לחסום את הגישה אליו בלי כל פיקוח שיפוטי. בתחילת כל שנה משרד המידע שולח מכתבי אזהרה ראשונים לכלי התקשורת המקוונים העצמאיים מדי, ומאותו הרגע, במערכות של כלי התקשורת הללו יושבים העיתונאים מפוחדים וחוששים מפני המכתב השני, שעלול להוביל לחסימה".

כשאת עובדת במועדון העיתונאים, את חושבת על העתיד ומכינה את הקרקע לימים טובים יותר. במלים אחרות, את אופטימית?

"כן, הייתי אומרת שאני מאוד אופטימית. יש הרבה צעירים שחוזרים לבלארוס ומחפשים הזדמנות לעבוד במדינה. יש לנו סיפוק גדול מלעבוד קשה ולראות את התוצאות, ולהאמין שהעבודה שלנו משנה איכשהו את העתיד. נכון שהמצב מאוד בלתי צפוי, אבל אני מקווה שיהיה די כוח, גם מצד הממשלה, לבנות ביחד דו-שיח משותף".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.