כאשר עבר אמנון לוי, מנחה "טוק שואו", לערוץ השני, הוא פתח את תוכניתו החדשה בראיון לווייני בשידור חי עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. נתניהו, מודע היטב לרזי הטלוויזיה וחשיבותה, מיהר לברך את לוי ואף התנבא בהומור חביב כי "התוכנית הזו עוד תגיע רחוק". כך בירך ראש הממשלה את המצטרף החדש לאריסטוקרטיה הטלוויזיונית בישראל, את הנסיך החדש באליטה התרבותית הישראלית.

"אצולת הרייטינג" היא האליטה החדשה ביותר בחברה הישראלית, אך גם החזקה ביותר. ההצטרפות אליה אינה על-פי מגילות יוחסין, דם כחול או נכסים ממשיים או רוחניים. אצולת הרייטינג נבחנת רק במדד הרייטינג, ומי שעומד בו מקבל אליה. היא כוללת בדרנים וכוכבניות, מנחים ודוגמניות, וקומץ פוליטיקאי טלוויזיה שהפכו לבדרנים. תוך שנים ספורות היא הצליחה לכופף את האליטות הוותיקות ולהרקידן לפי חלילה (תרתי משמע, אם נזכור את מנהיגינו שרים ומרקדים בתוכניות האירוח לפי תכתיבי המפיקים והמארחים שלהן).

כיוון שאליטה זו מוגדרת ונבחנת רק במונחי הרייטינג, הרי שהיא שוקדת לבצר את מעמדה זה בכל דרך. לשם כך אף נוצרת סולידריות פנימית של טיפוח הדדי (או בלשונם, "פרומואים" הדדיים): האחד מארח את השני בתוכניתו, האחר מציג את "התוכנית הבאה" בתוכניתו, ובכלל זה ראיון חטוף עם המנחה הבא ("או מה נראה בתוכניתך"). וכך קורה שהאליטה הקטנה מארחת ומתארחת אצל עצמה במעגל סגור. בשבוע אחד מארח דן שילון ביום שישי את גדי סוקניק, גיא פינס ואורנה בנאי (כולם מנחי טלוויזיה וחברי אצולת הרייטינג), רפי רשף מארח את עמנואל רוזן, ואילו אמנון לוי מארח את גאולה אבן ויגאל שילון. שימו לב לפועל "מארח": גלומה בו הבעלות המודגשת של האליטה על טריטוריה, על הסלון של החברה הישראלית. מי ש"מתארח" אצל שילון ועמיתיו הוא למעשה אורח במרבית חדרי הסלון בישראל, אך הבחירה באורחים ו"אירוחם" מופקדת בידי אליטה קטנה.

כמו בכל אליטה, ההצטרפות אליה קשה וההישרדות דורשת מאבק נוקשה. כשלונו של האחד במדד הרייטינג מקדם את האחר, ואצולת הרייטינג כוללת לא מעט "נובורישים רייטינגיים" שטיפסו על גופות אלה שקרסו במירוץ המדרוג. מי זוכר את מרגלית צנעני כחברת כבוד באצולה זו עד שתוכניתה התמוטטה? רבים וטובים אחרים, ובהם מירי שילון ומרב מיכאלי, נגעו בזוהר, אך אבק הכוכבים דהה ונשירתם מאצולת הרייטינג הפכה לפריט מכובד אצל אלה שנותרו חוגגים בפנים. במירוץ המטורף אחר הצופים מנסים זכייני הערוץ השני לצרף פנים חדשות וכוכבים חדשים. חלקם שורד תוכניות ספורות (הגברת שילון), וחלקם נוסק לשיאי צפייה שמשמעותם הצטרפות, לעתים ארעית, לאליטה החדשה. וכך בין חברי האצולה הטלוויזיונית התגבשו שתי קבוצות: מחד, ה"ותיקים" (טופז ועד יבין, מיחימוביץ' ועד חיימוביץ'), שמקומם בכותל המזרח של הקליקה מובטח כמו בקביעות הסתדרותית, ומאידך "העוברים ושבים": אלה הם המצטופפים הזמניים, כוכבים לעונת שידורים או סדרה שהצליחה. הם יאומצו בחום על-ידי ה"ותיקים" בכל תוכנית אירוח וראיונות, אך עם ירידת הפופולריות של התוכנית שהנחו את הסדרה שבה השתתפו – יידחקו בנוקשות אל מחוץ לאצולה וימצאו כי התחקירנים ועוזרי ההפקה מחקו אותם מרשימותיהם.

אליטה תרבותית וחברתית זו הצליחה, במהירות מרשימה, לדחוק אליטות מסורתיות או להכפיפן למרותה. אם פעם היו פוליטיקאים, מדענים או מפקדים צבאיים בצמרת החברתית של ישראל, הרי שאת מקומם תפסו השילונים, הבר-זוהרים והטופזים. חמורה מכל היא הצלחתה של האליטה החדשה להכניע למרותה את האליטות הוותיקות: הפוליטיקאים, קציני הצבא, קברניטי המשק והכלכלה אצים לתוכניות הטלוויזיה של אליטות הרייטינג כי רק כך יוכלו לשמור על מעמד מוכר ויוקרתי. לאחר עשר דקות במעגל של דן שילון מצליח מפקד חיל האוויר לזכות בחשיפה, מודעות ציבורית ויוקרה חברתית ששנים ארוכות של טיס קרבי וקרבות אוויר לא הקנו לו. ואצולת הרייטינג, לא אחת שיכורת כוח, מצליחה אף "להראות" לאליטות הוותיקות מי חזק יותר. ראש הממשלה נתניהו למד על כך כאשר העז להסתכסך עם שילון, ואשתו, שרה נתניהו, עם יעל דן. התקשורת עסקה רבות ב"פשרה" שבין הצדדים, אך לא במשמעות האמיתית של קריאת התיגר של אליטות הרייטינג של השלטון הישן.

במהרה למדו האליטות המסורתיות כי עליהן להיכנע לתכתיביה של אצולת הרייטינג. בייגה שוחט כשר האוצר הבין שעליו לחבוש תרבוש מצחיק, לרקוד ולשיר שירים "עכשוויים" ואף לשמוע בכובד ראש עצות כלכליות מפנינה רוזנבלום, וכל זאת בשידור חי. פוליטיקאים אחרים, ובהם ראש ממשלה ושרים בכירים, נאלצו, בשמחה מאולצת, לבעוט בכדורים, לבשל, לרקוד, להשתטות בתחרויות אוויליות (ובכלל זה משחקי "אמת ושקר") ו"להתדיין" ברצינות תהומית עם "אורחים" העונים לנוסחת האירוח המוצלח של "בן-טובים-שהיה-לקוקסינל-וזונה-שחזרה-בתשובה-ונאנסה-בצבא". גם אליטות תרבותיות אחרות, ובהן האמנותית והאקדמית, הוכנעו על-ידי אצולת הרייטינג. שחקנים, סופרים, מחזאים, פרופסורים וחוקרים למדו במהרה את כללי המשחק שהוכתבו להם. מי שלא מציית לנוסחת הרייטינג – לא יוזמן יותר. הם יודעים לשבת במעגלי התוכניות, לחכות לסימן, לפלוט את משפטיהם הקצרים, להיות "מקוריים אך מובנים" ולהשלים עם כך שמקומם אחרי הקוקסינל ולפני הדוגמנית האנורקטית.

חלילה התרבותי של אצולת הרייטינג משמיע את הנעימות המותאמות למכנה משותף נמוך, לבידור בכל מחיר, לרדידות של פוליטיקה שפלת מצח. אך מי שלא נכנע לה, מי שלא משתתף בה או משתף פעולה עימה – יורחק מהמעגל ויידחק לשוליים האפלוליים של האלמוניות. אפילו כוכביה של אצולה חדשה זו מכירים היטב בצורך להתחנף לקהלם, לחזר נואשות אחר הצופים ("הישארו איתנו, אחרי הפרסומות נראה לכם ראיון עם הנאנסת, אל תלכו לשום מקום"). מודעים לצורך המחליא בחיזור אחרי הטמטום הבידורי, מרבים אביריה של אליטה זו להבחין בין טעמם האישי לבין תפקודם המקצועי: "אילו ישבתי עכשיו בבית, ספק אם הייתי צופה בתוכנית. אינני צרכן אופייני של תרבות הטלוויזיה, אבל יש לי הבנה לקהל הרחב שצופה בה, ואת הקהל הזה אני רוצה וצריך לשרת" (דן שילון על תוכניתו, מתוך ספרו "בשידור חי").

דן שילון, בדבריו הקשים על תרבות הטלוויזיה בישראל, שהיא "כל הזמן בקו של הידרדרות – מפלס האלימות שלה וההתבהמות שלה עולה כל הזמן, ולא במעט", מוליך את האשמה אל החברה הישראלית כולה: "אתה מרגיש שאתה מוזנח על-ידי התרבות האלימה והבהמית שהולכת ומשתלטת על החברה הישראלית. הטלוויזיה היא רק ביטוי לזה. זה לא בגלל הטלוויזיה" ("הארץ", מוסף מיוחד, 18.9.98, עמ' 18). הכהן הגדול של תרבות הסלון הישראלי, "מלך הרייטינג" ומנתב סדר-היום הציבורי, טוען כי הטלוויזיה רק משקפת את החברה והתרבות שסביבה. בכך הוא מתנער מאחריותה של התקשורת לנתב את השיח החברתי, לעצב נורמות תרבותיות, לקדם את החברה ולא לטמטמה. "אני רק עושה את מה שאני צריך כדי לשרת את הקהל" הוא עלה תאנה נוח לערוותה של אצולת הרייטינג. אם הקהל הוא מטומטם, אלים, בור ונהנתן, הרי יספקו לו את מדורת ההבלים ועוד יקראו לו "קהל נפלא".

אליטות חברתיות מתחלפות, נחלשות ומתחזקות. אך לאליטה החדשה בישראל, לאליטה הרייטינגית, יש משמעות מיוחדת וכבדת משקל. היא מקרינה על סביבותיה ומטביעה חותם שלילי מאוד על החברה, התרבות, התקשורת והפוליטיקה בישראל. אין כמעט תחום בישראל שאליו לא הגיעו אצבעותיה השמנוניות של תרבות הרייטינג: התיאטרון שמרבה בהצגות "אקטואליה" העונות ליצר המציצנות נוסח עיתונות צהובה, האופרה והפילהרמונית שגילו את הצורך בחיזור אחרי קהל גם במחיר הורדת האיכות, האקדמיה שתירגמה השכלה גבוהה למכללות מיובאות ותארים קנויים, הספריות הציבוריות שאיבדו את צרכניהן, הוצאות הספרים שגילו כי רם אורן וג'ון גרישם הם מיטב היצירה הספרותית לפי צלצולי הקופות הרושמות, ואפילו בתי-הספר שגילו כי אין כמו קבוצת כדורסל טובה או הצבעת התלמידים בקלפי נסיונית בחצר בית-הספר כדי להגיע לפריים-טיים.

גיבוריה העכשוויים של אצולת הרייטינג מעצבים גם את אליטת העתיד: הילדים הישראלים, שצפייתם הממוצעת בטלוויזיה מגיעה לארבע שעות ביום, מרביתן בערוץ השני, מפנימים את הריבוד החברתי החדש. בסקרים שבהם נבדקים גיבוריהם (מי או מה תרצה/י להיות כשתגדל/י) הם רוצים להיות מיכל ינאי, סנדי בר, דודו טופז, טל ברמן, ארז טל, דן שילון, אורנה בנאי, רפי רשף. לא, הם לא רוצים להיות כמו נתניהו, ברק או מרדכי. הם גם לא רוצים להיות נחום ברנע או דוד ויצטום. הם למדו מהר מי היא האליטה האמיתית.

גבי וימן הוא פרופסור מן המניין בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה

גליון 21, יולי 1999