חוקרי תקשורת כמו תיאודור וייט, המנתח את מערכות הבחירות בארצות-הברית, ודייוויד באטלר, המנתח את מערכות הבחירות בבריטניה, קובעים כי התקשורת לא מסתפקת בתיאור האירועים ובניתוחם האובייקטיבי בלבד, אלא פועלת בפוליטיקה באופן אקטיבי ודינמי ומשפיעה על עיצוב סדר היום, קביעת המדיניות של הממשל, ואפילו על התוצאות המדיניות. כזו היא גישת אנשי תקשורת כמו ג'ואן ניומן, לשעבר עורכת החוץ של העיתון "יו.אס טודיי", ג'ורג' ויל, חתן פרס פוליצר, וחוקרי תקשורת רבים, ביניהם דניס מקווייל ורונלד קרלינסטן.

עוצמת התקשורת, בעיקר האלקטרונית, והשפעתה כה רבות וקריטיות, עד כי מרבית הפוליטיקאים מכוונים עצמם אליה בהתייחסות: אם אני מופיע בטלוויזיה, אני לא רק חשוב, אלא גם קיים, וכל מה שאינו משודר בטלוויזיה לא רק איננו חשוב, אלא פשוט אינו קיים. אכן, התקשורת איננה מסקרת חדשות בלבד, היא עושה חדשות. משמעות הדבר כי היא צריכה ליטול אחריות רבה על פעילותה והתנהגותה. אולם מה אנו מקבלים? חד-צדדיות, ולא שיקוף מאוזן של המציאות; דיליטנטיות, ולא ניתוח תבוני ומעמיק של התופעות; רומנטיזציה של "נושאים סקסיים", שמוצגים בדרמטיות של תיאטרון, ולא בהתייחסות שקולה.

חוסר האחריות השיטתי של התקשורת, טוען ג'ורג' ויל, נובע מפרשת ווטרגייט, שהפכה מופת לעיתונאות "נכונה". כך נוטה התקשורת להגדיר את היחס הנורמלי והמקובל בינה ובין השלטון: תפקידה לפרסם הכל, ללא פחד וללא רתיעה. אולם ויל טוען כי הגיע הזמן להרהר בכובד ראש ביחס שבין זכות הציבור לדעת לבין הצורך של הציבור לדעת, ובעיקר מי מחליט וכיצד נקבעים הזכות או הצורך של הציבור לדעת.

לזאת התייחס הסופר דויד גרוסמן: "בברוטליות של התקשורת יש משהו שמעורר מיאוס. היא לא מדברת על החיים, אלא מתארת רק שיאים או תהומות. הטלוויזיה נראית כמו עלוני כיתה של תיכוניסטים... העיתונות הפכה לרשות שופטת... כל כתב לענייני רכילות או סוקר פאבים הוא עיתונאי... הכל אייטם, הכל רייטינג ופרסום".

החוקרים יוהן גאלטונג וד.ג. רוג חקרו את התייחסות התקשורת המערבית בחדשות חוץ. הם מצאו כי המאפיין העיקרי שלה הוא התפיסה החיובית או השלילית את התופעות בהתאם ל"קריטריון התדר": ככל שהמושא ובעליו תואמים יותר את התדר ותפיסות התקשורת, כך גדל הסיכוי שהיא תיתן להם אזכור אינטנסיבי וחיובי.

במאמר מערכת ב"ידיעות אחרונות" התייחס איתן הבר למעמד ישראל בתקשורת העולמית בכותרת: "תקשורת? עוינת": "מי שצופה בשידורי הטלוויזיה הבאים מישראל ומהשטחים... יגלה כי התקשורת הזרה אכן עוינת. הכתבים הזרים, בעיקר הטלוויזיה, שופכים אש וגופרית על מדינת ישראל... אם הכיתובים והקריינות ודברי ההסבר מקוממים, התמונות המוקרנות מן המסך ממש מרושעות... התמונות אמיתיות, העריכה הופכת את הקערה... לפעמים הפרנואיד צודק".

אך גם הבר יודע כי האובייקטיביות היא בעיני המתבונן, ורק חובה כי התקשורת תהיה הוגנת; בפריסה רחבה של הנושא על כל צדדיו ובמתן במה לדעות ועמדות שונות, לבטח בנושאים בעלי השפעה לאומית. אולם האם רק התקשורת הזרה עוינת? ומה עם התקשורת בישראל? האם היא הגונה? עד כמה היא אשמה במעמדה של ישראל בעולם? ומה היא מציגה ובאיזה אופן? וכיצד היא מעלה או מורידה נושאים שקובעים את סדר היום הפוליטי בישראל? ומהו קריטריון התדר שלה? אילו נושאים היא מעלה, ובאיזו עוצמת תהודה והתייחסות? ומהו סדר היום שלה? וכיצד היא מגדירה את "זכות הציבור לדעת"?

החוקר לאסוול הגדיר פוליטיקה כך: מי מקבל מה, מתי וכיצד. בהתאם לזאת נוכל לומר כי תקשורת היא מי אומר מה, באיזה ערוץ, למי ולמה מכוונת השפעת דבריו, כתהליך של היזון חוזר. אולם ניתוח התקשורת העיתונאית לסוגיה - האלקטרונית באמצעות הטלוויזיה, הכתובה באמצעות העיתונות והמשודרת באמצעות הרדיו - מוכיח את ההגדרה: אמור לי מה הנושא ומי אמרו, ואומר לך אם וכיצד היא תטפל בו.

כיצד התקשורת מעצבת את סדר היום הלאומי והפוליטי בישראל? הדבר פשוט מאוד: כל מה שצריך הוא לדבוק בנושא מסוים שהועלה, שנראה בר-ביקורת או בר-קידום, לעבד אותו, למחזר אותו, לראיין אנשים שונים ולהביא כתבות מהשטח ותגובות אנשי ציבור, והנה סדר יום חדש בנושא שהתקשורת החליטה כי הוא חשוב וקבעה כי אודותיו "זכות הציבור לדעת". אכן, בידיה הזכות והעוצמה להעלות ולהוריד נושאים, להעניק להם את התהודה הרצויה ולנתב אותם, בהתאם ל"קריטריון התדר", באופן ערכי, לחיוב או לשלילה.

איור: אורית עריף

 ▪ ▪ ▪

זהו המצב עם דברי השר לבטחון פנים, ד"ר עוזי לנדאו. אכן, קיימת מדינת צפון תל-אביב. ואכן, היא נהנתנית וחומרנית ומתמסרת להנאות החיים של העכשיו. ואכן, אנשיה מבקשים שקט בכל מחיר, כדי לשבת בבתי-הקפה ולנהל את חייהם ללא כל רעשי אלימות. ואכן, הם אלה אשר תמכו ולחצו וחיזקו את הבלון שנקרא "תהליך השלום", והיתה להם השפעה אדירה על מגמות עיצובו. אכן, קיים פער עמוק בין תפיסות, עמדות ומעמד הפריפריה, ריכוזי העולים, עיירות הפיתוח, פרברי הערים הגדולות והשכונות "הדרומיות" ובין משולש מדינת צפון תל-אביב, רחביה בירושלים ודניה והכרמל בחיפה. ואלה מדושני עונג, כלכלית וחברתית, מצביעים ברובם לשמאל של מרצ ושינוי (פרדוקס שקיים בעיקר בישראל), רוצים רק שקט ושלווה ומבקשים ליהנות מהחיים הטובים ללא הפרעות וללא רעשי אלימות ברקע.

אך השאלה בהחלט איננה זאת, וכלל לא רלבנטי אם צדק ד"ר לנדאו אם לאו, ואם צריך היה לומר את אשר אמר. השאלה החשובה היא מדוע החליטה התקשורת למחזר את הנושא ולמקד אותו, בימים קשים אלה של אסונות מבית וטרור ואלימות מכוונים מבחוץ? עם היד על הלב: אם היה אומר זאת אחד מיקיריה של התקשורת, ביילין או שריד, האם גם אז היה הנושא נטחן שוב ושוב?

▪ ▪ ▪

שני הסברים אפשריים להתנהגות התקשורת: האחד, אחריותה למתחולל בישראל כיום, עקב תמיכתה הנלהבת וחסרת המעצורים באופוריית אוסלו; והשני, התקשורת היא בעצם תל-אביב, ומוקד ההתייחסות שלה הוא המעמד הבינוני-גבוה. רוב העיתונאים משתייכים, כלכלית, חברתית ותרבותית, למעמד זה.

ההסבר הפוליטי. התקשורת בישראל - האלקטרונית, הכתובה והמשודרת - תמכה באופן נלהב בהסכמי אוסלו, שאותם כינתה "הסכם שלום". היא הפכה את חכמי אוסלו לידוענים שהכל חפצים ביקרם ,חסמה כל דעה ועמדה אחרות, זלזלה ופגעה בדובריהן, והדביקה להם תוויות של קיצונים שלא רואים את אור היקרות של שחר הזריחה. היא לא אפשרה להם זמן שידור ומדורי כתיבה, ובזמן המועט שהעניקה להם הפנתה לעברם שאלות קנטרניות ובלתי רלבנטיות והמחישה את עמדתה הברורה בהבעות ותנוחות גוף. מנגד, היא התמסרה באהבה רבה ליקיריה ורודי הציפורניים ועגולי המשקפיים, היפים והאמיצים, חכמי אוסלו. היא טיפחה וחיזקה את מערך הדימויים של השמאל כחיובי, שפוי, חכם, חושב, אינטליגנטי, תרבותי, מתון. כל מי שאיננו שייך לשמאל זכה לדימויים ההפוכים: מצ'חצ'ח פנאטי ועד מחרחר מלחמה.

ההסבר הכלכלי-חברתי. אמצעי התקשורת הם מוסד חברתי, אולם מעל לכל הם עסק כלכלי: כדי להגיע למירב הרווח, יש להגיע למירב התפוצה באמצעות מירב הפרסום. כלומר, הפרספקטיבה ומוקד ההתייחסות של התקשורת הם האליטה הכלכלית-חברתית-תרבותית. לכן הציבור הצופה, הקורא והמאזין מקבל את הסיווג הנושאי והתהודה שלו במינון ובפרספקטיבה של אותה אליטה. מכאן שלמיקום הגיאוגרפי של התקשורת ולמעמדם החברתי-כלכלי של אנשיה, לבטח הבכירים, נודעת השפעה רבה על עיצוב סדר היום והנושאים הנדונים.

בעיקר לא ראינו את התקשורת בוחנת מה היה חלקה בהשלטת האופוריה של אסון אוסלו. עד כמה היא התמסרה לו; עד כמה גדול היה חטאה בחסימה ממש של כל דיון וכל חשיבה אחרת. אכן, התמיכה המוחלטת והמתמסרת לאוסלו היא יום הכיפור הגדול של התקשורת. במובן זה עוזי לנדאו "אשם", כי התקשורת רוצה להסיט את הדיון מהנושאים האמיתיים, חלקה ותפקידה באסון אוסלו; הוא "אשם" משום שהיא מהווה חלק מהותי של החברה הנהנתנית של מדינת צפון תל-אביב.

בימים רגילים, בנושאים קשים וחמורים יותר, התקשורת עוברת לסדר היום, לא מתייחסת ולא ממחזרת אותם. ההחלטה כיצד לטפל בנושא ואיזו תהודה ערכית להעניק לו תלויה כולה בהחלטת התקשורת. כדברי המחקר של גאלטונג - הדימויים שלה הם הקובעים, והם מגדירים את "זכות הציבור לדעת" כזכות שלהם לקבוע מה הציבור צריך לדעת.

ד"ר דוד בוקעי הוא מזרחן, המרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה

גיליון 33, יולי 2001

תגובה: ורודי הציפורניים ועגולי המשקפיים

דוד שחם

בגיליון יולי 2001 נתפרסמה רשימתו של ד"ר דוד בוקעי, "יום הכיפורים של התקשורת". מחציתה הראשונה של הרשימה מוקדשת להרהורים כלליים על מהותה של התקשורת, שכדרך הרהורים כאלה קשה לומר משהו נגדם, כשם שקשה לרוב גם לומר משהו בעדם.

פירוט כל כשלי ההיגיון וכל סילופי העובדות שהצליח הכותב להכניס ברשימה קצרה יחסית יחייב רשימה ארוכה ממנה בהרבה.

"אכן, קיימת מדינת צפון תל-אביב", מבשר לנו הכותב בעקבות פליטת-הפה של עוזי לנדאו, "ואכן היא נהנתנית וחומרנית... ואכן אנשיה מבקשים שקט בכל מחיר, כדי לשבת בבתי-הקפה...", אבל "קיים פער עמוק בין תפישות, עמדות ומעמד הפריפריה, ריכוזי העולים, עיירות הפיתוח, פרברי הערים הגדולות והשכונות הדרומיות" ובין "משולש מדינת צפון תל-אביב, רחביה בירושלים ודניה בחיפה". ברור מכאן היטב שתושבי ה"משולש" הנודע לשמצה הזה הם מיעוט קטן בקרב תושבי מדינת ישראל, גם אם נחסיר את עשרים אחוזי ה"לא-נחשבים", הערבים. אבל חצי טור לאחר מכן מנסה הכותב להסביר מדוע התקשורת הישראלית - שאותה הציג בשורה של שאלות רטוריות כעוינת ובלתי הגונה - אשמה (לפחות חלקית) במעמדה של ישראל בעולם, "החליטה למחזר את הנושא (דבריו של עוזי לנדאו; ד"ש) ולמקד אותו, בימים קשים אלה של אסונות מבית וטרור ואלימות מכוונים מבחוץ". הוא גם מבקש מאיתנו להשיב "עם יד על הלב" לשאלה הרטורית (הוא חובב גדול של שאלות כאלו) "אם היה אומר זאת אחד מיקירה של התקשורת, ביילין או שריד, האם גם אז היה הנושא נטחן שוב ושוב?". ובכן, ההסבר שלו הוא לא רק פוליטי, כי אם גם כלכלי-חברתי: "אמצעי התקשורת הם מעל לכל עסק כלכלי: כדי להגיע למירב הרווח, יש להגיע למירב התפוצה...".

כפתור ופרח! הרי ברור כי ל"מירב התפוצה" לא ניתן להגיע אצל המיעוט הקטן של המתמסרים "להנאות החיים של עכשיו", הלא הם יושבי בתי-הקפה של צפון תל-אביב וכו' (הייתי ממליץ לו, אגב, לגשת קצת ל"פריפריה" ולראות איפה יושבים תושביה בשעות היום), כי אם אצל הרוב המכריע של התושבים, המתגוררים באזורים שאותם מנה הכותב כמנוגדים בתפישתם לנהנתנים מצפון תל-אביב. אין כאן מקום אפילו לשאלה רטורית.

קיצורי הדרך בלוגיקה של הכותב היו עשויים להיות משעשעים אילולא היו דומים כל-כך לדמגוגיה. הוא מביא שורה של טענות, שבלי שום נסיון הוכחה הן מעמידות פני עובדות: "לא ראינו את התקשורת בוחנת מה היה חלקה בהשלטת האופוריה של אסון אוסלו... גדול היה חטאה בחסימה ממש של כל דיון ושל כל חשיבה אחרת... התמיכה המוחלטת והמתמסרת לאוסלו היא יום כיפור הגדול של התקשורת... [ה]רוצה להסיט את הדיון מהנושאים האמיתיים, (שהם) חלקה ותפקידה באסון אוסלו". הנה, פעמיים בקטע קצר הוא משתמש בכינוי "אסון אוסלו" לא כהבעת דעה, כי אם כעובדה שגם אנחנו הקוראים כאילו מקבלים אותה. השאלה שיש לברר אינה אם אוסלו היא "אסון", כי אם רק מה חלקה של התקשורת באסון הזה, שהרי היא "התמסרה באהבה רבה ליקיריה ורודי הציפורניים ועגולי המשקפיים, היפים והאמיצים, חכמי אוסלו".

נפסח על הארוטיקה הזאת של ההתמסרות (המוזכרת פעמיים בהפרש של כמה שורות בלבד), וגם על האירוניה הרדודה שבביטוי "חכמי אוסלו", ונשים לב לכינוי "ורודי הציפורניים", שאם אינו סתם פליטת-פה, כוונתו מן הסתם לאלה שאינם עובדים עבודה שחורה. לא היתה לי החוויה האסתטית של ההסתכלות בציפורניו של המזרחן ד"ר בוקעי, אבל דומני שאוכל להניח בלי להסתכן הסתכנות-יתר שגם הן לא השחירו מעידור בשדות החוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. גם לא ידוע לי אם הוא מרכיב משקפיים ומה צורתם, אבל את הסטריאוטיפיזציה הזאת אנחנו מכירים היטב, שהרי היא קרובת משפחה לא רחוקה כל-כך של הסימנים הגופניים שנותנים גזענים במושאי הבוז והשנאה שלהם.

וכל זה בשעה שהקביעה היסודית שלו - שהתקשורת אחראית "למתחולל בישראל כיום", ובכלל זה, מן הסתם, גם ל"אסונות מבית ולטרור ולאלימות המכוונים מבחוץ", "עקב תמיכתה הנלהבת וחסרת המעצורים באופוריית אוסלו" - היא חסרת בסיס לחלוטין. גם בשנים שבהן נראה כי התקשורת תומכת בהסכם אוסלו, כדרך שברובה תמכה מאז ומעולם במדיניות הממשלה המכהנת, תמיכתה היתה רחוקה מ"נלהבת" והיא לא "חסמה כל דעה ועמדה אחרת", כטענתו. אינספור מאמרים נגד תהליך אוסלו הופיעו בעיתונות הכתובה, והם נכתבו לרוב בשפה הרבה יותר בוטה ואלימה והרבה יותר "נלהבת וחסרת מעצורים" ממאמריהם של תומכי אוסלו. איש לא הפריע לטוענים כי נגד האחראים להסכם אוסלו יהיה צורך בבוא המועד להגיש כתבי-אישום על בגידה במדינה. באריכות רבה שידרו לנו את כל ההפגנות השקטות והלא שקטות שנערכו כאן נגד אוסלו. הטלוויזיה נהגה מאז ומתמיד להזמין אחרי כל פיגוע דובר ממחנה המתנחלים, וזה היה מייחס את הפיגוע לתהליך השלום, כאילו דעתו יותר רלבנטית מדעת מישהו ממחנה "ורודי הציפורניים ועגולי המשקפיים", "יושבי בתי-הקפה של צפון תל-אביב" (כביטויים הנחמדים של ד"ר בוקעי), הסובר כי הפיגוע אינו תוצאה של תהליך השלום כי אם ניסיון לפגוע בו ולערער אותו, וקורבנותיו אינם "קורבנות השלום" כי אם קורבנות הכיבוש, המביא למלחמה הבלתי נפסקת. מכל מקום, לא זכור לי כמעט מקרה אחד שבו ביקשה התקשורת לאזן דבריו של מתנחל שהשתלח בהזדמנות כזו בתהליך המדיני בהבעת דעה נגדית.

טענותיו חסרות היושר של ד"ר בוקעי נגד התקשורת נשמעות היום נלעגות מתמיד. לדעתי המצב בדיוק הפוך. התקשורת גייסה את עצמה ברובה המכריע לתמוך בעמדת הממשלה המתנגדת לתהליך השלום שנפתח באוסלו, וקשה להבחין בחדשות בין עובדות לתעמולה. הדוגמאות התומכות באמירה זו הן רבות מספור, ויום-יום נוספות עליהן דוגמאות חדשות. אבל דבר זה חורג מן המסגרת הנוכחית.

הכותב הוא סופר ועיתונאי

גיליון 34, ספטמבר 2001