בשבוע האחרון של יולי השנה חלו שיבושים קשים בהדפסת "ידיעות אחרונות" ובחלוקתו למנויים. מקצתם לא קיבלו את העיתון כלל, אחרים קיבלו אותו באיחור רב, והרימו קול צעקה. הגליונות לא הגיעו לנקודות החלוקה במועד, ומקצת המוספים לא צורפו אליהם.

מדי יום כמעט פירסמה הנהלת "ידיעות אחרונות" התנצלות בעמוד הראשי, וכאשר יושב הסכסוך פורסמה הודעה המסבירה כי "סכסוך העבודה ב'ידיעות אחרונות' נוצר על רקע הצורך בשילוב טכנולוגיה מתקדמת בתהליכי העבודה העיתונאית. תהליך זה כרוך בשינוי, לעתים כואב, אך הכרחי בדפוסי עבודה קיימים, והתאמתם לימים אלה... הנהלת העיתון הבטיחה לעובדי הייצור כי הכנסת המרכיבים החדשים תיעשה תוך שמירה על מעמדם והכנסתם".

ראשיתו של סכסוך העבודה במכתב ששיגר המשנה למנכ"ל העיתון, יעקב כפיר, למזכיר הארצי של עובדי הדפוס, דוד גלנוס, ב-24 ביוני, בעניין "ביטול הסכם קיבוצי מיוחד". הכוונה היתה להסכם שנחתם בשנת 1982 בין העיתון ובית-הדפוס שלו להסתדרות הכללית ואיגודי העובדים השונים – בדפוס, בכריכייה וכיוצא באלה.

עם השנים האשימה ההנהלה את העובדים כי הם אינם מגלים התחשבות והבנה לצורכי העיתון, הנתון בפיגור טכנולוגי, הם מונעים שימוש בטכנולוגיות החדשות ומקשים על העיתון לעמוד בתחרות עם יריביו. אלא שהעובדים דוחים זאת מכל וכל, ואומרים כי הטענה בדבר התנגדות העובדים למעבר לטכנולוגיה מודרנית היא שקרית ואינה אלא תירוץ להיפטר מהם ולהביא עובדים זולים יותר.

העובדים הטכניים – הדפוס והמנהלה – מאוגדים כולם, עד האחרון שבהם, באיגוד מקצועי, מה שמעניק להם כוח מיקוח גדול במיוחד. ולהוכחה, השיבושים עשו את שלהם. הנהלת "ידיעות אחרונות" משכה את מכתב ביטול ההסכם הקיבוצי, והצהירה כי "ברור לנו כי הבטחת עתיד העיתון והצלחתו הולכים יד ביד עם הבטחת עתידם של עובדי העיתון. וחייב להיות ברור לציבור העובדים, כי במידה ועתיד העיתון ייפגע תהיה לכך השלכה גם על עתידם ותנאי עבודתם בעיתון. השגת מטרה זו מחייבת שימוש נכון ויעיל במיטב הטכנולוגיות החדישות, בניהול נכון, יעיל וללא מגבלות". נציגי הוועד וההסתדרות נועדו עם המו"ל, ארנון (נוני) מוזס, וסוכם לפתוח במשא-ומתן לדיון בכל הנושאים שעל הפרק, מה שאיפשר את החזרת העבודה לתקנה.

עיתונאי "ידיעות אחרונות" לא הצטרפו לסכסוך של עובדי המנהלה והדפוס. יוסף ג'קסון ("ג'קסי"), יושב-ראש ועד העיתונאים, דוחה את נסיונם של עובדי הדפוס והמנהלה "לגרור אותנו לסכסוך, שיכול לסכן את הסכם השכר שחתמנו בדי עמל, כיוון שכאשר אנחנו היינו זקוקים לכם, מעולם לא נתתם לנו כתף. נוסף לזה, טכנולוגיה חדישה היא לטובת כולנו". באותה הזדמנות גם בא ג'קסון חשבון עם ההסתדרות, שלא סייעה לעיתונאים, אלא אדרבה, פגעה בהם קשות כאשר סגרה את העיתון "דבר".

מה שעובר בימים אלה על "ידיעות אחרונות" אינו אלא מהדורה חדשה, עדכנית, של תהליך שעברו כל העיתונים בישראל, והוא מלמד משהו עגום ביותר על התודעה המקצועית של העיתונאים, לעומת זו של עובדי המקצועות הטכניים למיניהם, ששנתם לא תנדוד אם העיתון לא יופיע, לעומת העיתונאים, שהצלחת העיתון הוא הצלחתם האישית. ואילו יעקב כפיר מסר בתגובה כי הסכסוך האחרון עם עובדי הדפוס כלל אינו קשור לנושא החוזים האישיים. הנהלת "ידיעות אחרונות" מדגישה את הצורך לעבור לטכנולוגיה מתקדמת וחוזרת וקובעת כי "ביטול ההסכם אינו פוגע בתחום החומרי של העובדים".

ראשית הסיפור בשנת 1984, עם הופעת העיתון "חדשות". המו"ל, עמוס שוקן, הידוע בהתנגדותו לחוזים הקיבוציים ובהעדפתו את החוזים האישיים, ניצל את הזדמנות הקמתו של עיתון חדש, משוחרר ממגבלות של הסכמי עבודה וועדים, ודאג ש-70 אחוזים מהעיתונאים יהיו בעלי חוזים אישיים, והשאר – פרילנסרים, המקבלים תשלום לכל כתבה. האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל קרא לחבריו שלא לשתף פעולה עם מי שפוגעים בעקרון ההתאגדות המקצועית. גם ההסתדרות התערבה ודרשה מההנהלה לחתום על הסכם קיבוצי, כמקובל בשאר העיתונים. הופעת הגיליון הראשון של "חדשות" לוותה בהפגנות סוערות, והמו"ל, עמוס שוקן, חולץ אך בקושי בידי שוטרים מידי פועלי הדפוס. גליונות העיתון הועברו להפצה בעזרת מסוק שנחת על גג בית הדפוס.

אלא שרוח הלחימה לא נמשכה לאורך ימים. עמוס שוקן המשיך בתהליך של העברת עובדים לחוזים אישיים גם בעיתונו הוותיק, "הארץ". בשלב מסוים גרר שוקן את העובדים לבית-הדין האזורי לעבודה, וזה פסק לטובת המו"ל וקבע כי אין בהסכמים הקיבוציים איסור לחתום על חוזים אישיים. ההתדיינות המשפטית הגיעה לבג"ץ, אך לכל אורך הדרך נחלו העובדים כשלונות. החוזים האישיים היו לעובדה.

איור: דניאלה לונדון

איור: דניאלה לונדון

זאב יפת, שעמד אז בראש ועד העיתונאים ב"הארץ", מודה: אנחנו עסקנו רק בנסיונות להגן על עצמנו בפני עמוס שוקן... הוא פנה לבית-המשפט לעבודה... הפנייה היתה משהו חריג ויוצא דופן. אנחנו נתקפנו תדהמה". וג'קסון קובע כי מראש היה צורך לסיים את הפרשה במשא-ומתן, בלא להידרש לערכאות משפטיות: "ההפסד המשפטי של זאב יפת היה התחלת הסוף של העיתונות המסודרת... ברגע שהשופט קבע קטיגורית שאפשר להעסיק עיתונאים בחוזה אישי, הוא שמט בעצם את הקרקע מתחת לארגון המקצועי שמבוסס על עיתונאים". ואכן, בראשית שנות התשעים הפסיק האיגוד הארצי של העיתונאים להיאבק נגד העסקת עובדים בחוזים אישיים, וכל העיתונים האחרים מיהרו ללכת בדרך זו.

האיש החתום על הודעת ביטול ההסכמים הקיבוציים ב"ידיעות אחרונות" – ביטול שבוטל בינתיים – הוא יעקב כפיר, המשנה למנכ"ל, דמות מפתח בתהליך כולו של מעבר העיתונאים לחוזים אישיים. בשנות השמונים הוא היה מנכ"ל "הארץ" וניהל מטעם ההנהלה את המשא-ומתן על החוזים האישיים. בשנת 1992, לאחר פרשת מקסוול ורכישת העיתון בידי נמרודי, קנתה קבוצת שוקן-ליברמן 25% מהבעלות על "מעריב", וכפיר עבר ל"מעריב". כאשר פרש שוקן לבסוף, נשאר כפיר במקומו החדש.

כפיר הביא את הניסיון העשיר של ניהול משא-ומתן עם עובדים והעברתם לחוזים אישיים. אמנם בבואו ל"מעריב" כבר מצא שם את מקצת האנשים בחוזים אישיים, אך אלה היו בעיקר קומץ כוכבים. עתה הואץ התהלך, הוכרז על תוכנית הבראה, והעיתונאים היו הראשונים שהסכימו לשינויים ולתוכנית פרישה מרצון. כפיר הוביל תוכנית שגרמה לפרישת עובדים מהרוטציה והדפוס, מועצת העובדים התפרקה למעשה, ואיבדה את יכולתה להשבית את העיתון. שוב נסללה הדרך להנהלה לרוץ קדימה. כל נסיונותיהם של חברי הוועד, ובראשם שרה פרידמן, לעצור את התהליך, סוכלו. "הזהרנו את העיתונאים, שקודם יינתנו חוזים אישיים גבוהים לאלה שיחתמו, ואחרי שכוחנו יפחת יורידו אותם לחצי. וכך בדיוק קרה". היום נותרו ב"מעריב" עיתונאים מעטים בלבד המועסקים על-פי הסכם קיבוצי, וב"הארץ" מספרם אינו עולה על 15.

בדצמבר 1993 עבר יעקב כפיר ל"ידיעות אחרונות", שנותר העיתון האחרון שכמחצית מעיתונאיו נהנים עד היום מקביעות (מדובר בכ-150 עיתונאים, עורכים, גרפיקאים וצלמים). ג'קסון מרעיף מחמאות על ההנהלה: "ההנהלה והבעלים שלנו הגונים באופן בסיסי, ולכן המצב שלנו שונה מזה שב'הארץ'. נוני מוזס אמר לי שהוא יכול לנהוג כמו הנהלת 'הארץ', אבל הוא לא רוצה שאנשים ירגישו מאוימים. לכן, הוא הציע לנסות למצוא מסגרת שתנציח את מעמדם של העיתונאים בהסכם קיבוצי, תוך אי-התעלמות מן המציאות, שתביא בסופו של דבר להישחקות הרוב בהסכם הזה". ואמנם, הסכם השכר האחרון שנחתם בין ההנהלה לוועד העיתונאים קובע כי עד 1.1.2001 יהיה רוב של עיתונאים קבועים בעיתון, אך לאחר המועד הזה – הכל פתוח.

עתה באו ועדי העובדים של הדפוס, הכריכייה והמנהלה, הבהירו להנהלה שהם אינם משלימים עם ביטול הסכמים קיבוציים, ונכון לשעה זו דומה שהם השיגו את מטרתם.

האומנם החוזים האישיים פוגעים כל-כך בציבור העיתונאים והעובדים האחרים, ומיטיבים כל-כך עם המעסיקים?

לאה פורת, חברה בוועד עיתונאי "הארץ" בתקופת המאבק בחוזים האישיים:
"עמוס שוקן חושב שיהיה לו יותר קל לנהל כך את העסק. ויהיו לו גם הכנסות יותר יפות. זה גם יעיל יותר, מבחינתו, כיוון שהוא יכול לקבל ולפטר אנשים לפי צרכיו, בלא להיות כפוף לחוקים של ועדים וארגונים מקצועיים".

פרופסור פרנסס רדאי, ראש הקתדרה לדיני עבודה באוניברסיטה העברית, מדגישה את ההבדל בכוח המיקוח של ארגון עובדים מול המעביד לעומת זה של העובד היחיד: "ההסכמים הקיבוציים מקטינים את הפער בהכנסות בין עובדים, ומבטיחים זכויות סוציאליות, שהרבה פעמים עובדים לא דואגים להן בעצמם. לגבי המשק בכללותו, תפיסת העולם הקפיטליסטית גורסת שטובתו של כל אחד במשק תלויה ב'שוק החופשי' וב'יד הנעלמת'. המשא-ומתן האינדיבידואלי הוא חלק מהשוק החופשי והליברליזם".

דוקטור יורם פרי מהחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית מוצא נקודות זכות במעבר לחוזים אישיים. פרי, שהיה אחד העורכים האחרונים של "דבר", אומר כי "ברגע שקיומו הכלכלי של העיתונאי אינו מובטח, הוא מתאמץ יותר, ורמתו עולה. אפשר גם לשפר את היעילות הכלכלית והעיתונאית של הארגון – מי שהוא זקן, כוכב שירד מגדולתו, אפשר לסלקו בקלות, ולהביא אנשים דינמים יותר". אבל היתרונות הללו מחווירים, לדעת פרי, מול החסרונות של השיטה החדשה: "שיטת החוזים האישיים נותנת עוצמה רבה יותר למו"ל. העיתונאי הופך להיות תלוי בו, ועל-ידי כך הוא שולט בו יותר. החירות הפנימית במקצוע העיתונות צריכה להיות רבה בנושאים כמו ביקורת עצמית, כלפי המו"ל, הבעלים או העורך. עיתונות עם צנזורה פנימית פחות טובה מזו עם צנזורה חיצונית, משום שהצנזורה החיצונית גלויה לעין, ואילו הפנימית – אנחנו אפילו לא יודעים על קיומה".

פרופסור דן כספי, מרצה לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, מזהה שני חסרונות נוספים בשיטת החוזים האישיים: "השיטה מרתיעה אנשים טובים מלהיכנס למקצוע. ברגע שאין קביעות ואין תנאים סבירים, האנשים הטובים חושבים פעמיים אם להיכנס לשם. בתקופה האחרונה יש האצה בתהליך הפמיניזציה של העיתונות. ללא שום נימה שוביניסטית, ברגע שגברים מהססים אם להיכנס למקצוע, התחום נפתח לפני השכבות החלשות יותר. הפמיניזציה של העיתונות אינה מעידה דווקא על פתיחות ועל נאורות מצד המעסיקים, אלא שהשכבות החלשות מוכנות לעבוד בתנאים פחות טובים. תופעה נוספת היא היחלשותם של האיגודים המקצועיים של העיתונאים – אגודת העיתונאים ומועצת העיתונות. מי שמועסק בחוזה קצר מועד אינו יכול להיות מאוגד באיגוד מקצועי, שדואג לא רק לתנאים הסוציאליים, אלא גם לסטנדרטים המקצועיים. מי שלא חבר באגודת העיתונאים אינו כפוף פורמלית גם לאתיקה העיתונאית". על צד הזכות מוצא כספי את צמצום השחיקה. "הדוגמה הטובה ביותר לכך היא רשת המקומונים של שוקן. שם עורך לא מאריך יותר משלוש שנים בממוצע. אני קורא לתופעה הזאת גל"ציזציה של התקשורת. התחלופה קבועה, מה שיוצר אפקט של 'דם חדש' ורענון על חשבון המסורת העיתונאית".

מוטי קירשנבאום, מנכ"ל רשות-השידור לשעבר וצרכן תקשורת מובהק, מקשר בין המעבר לחוזים אישיים להתחזקות מעמד "העיתונאים-כוכבים": "בעיתונות הכתובה יש 'עיתונאים-כוכבים' שבעולם תחרותי אין שום דרך להעסיק אותם על-פי הסכמים קולקטיביים", הוא אומר. הוא תולה את האצת המעבר לחוזים אישיים בדרישות הכספיות של "העיתונאים הכוכבים". "ברשות-השידור היתה אותה בעיה", הוא מספר, "העיתונאים הטובים היו מבוקשים בעיקר על-ידי הערוץ השני. היינו חייבים לפתוח את ההסכם עימם ולהחתימם בחוזים אישיים. התהליך הזה הוא בלתי נמנע גם בעיתונות הכתובה. יחד עם זאת, אותם 'כוכבים', כמו שמעון שיפר ב'ידיעות אחרונות' ויואל מרקוס ב'הארץ', היו עיתונאים רציניים מאוד עוד לפני תקופת החוזים האישיים. עיתונאי-כוכב מוכר עיתון, לכן הוא ראוי לתמורה".

עורך "מעריב" לשעבר, שלום רוזנפלד, רואה את המעבר לחוזים אישיים, בתקופה שבה מגמת פניה של תקשורת העיתונות היא לעבר מונופוליזציה וקרטליזציה, כחמור ביותר. "התופעה מוכרת בכל העולם ואיננה מיוחדת רק לנו", הוא מעיר. "רוב העיתונים הגדולים, פרט לבודדים, שייכים כיום לקונצרנים. אותם תאגידים מכסים לא רק את העיתונות הכתובה, אלא גם את האלקטרונית, על כל צורותיה. מכאן שעיתונאי שהתפטר, או מה שחמור מזה, שפוטר, יתקשה לקבל עבודה גם בערוץ התקשורת האלקטרונית שבבעלות אותו קונצרן. זה מצר עוד יותר את השוק של עיתונות חופשית ומסכן את הזרימה החופשית של מידע שהציבור זכאי לו".

רן איציק הוא סטודנט למשפטים

* * *

כמה ימים לפני פרוץ השביתה ב"ידיעות אחרונות" פורסמו בעיתונות הכלכלית ידיעות על מכירה אפשרית של מניותיהם של עודד מוזס ומרים נופך-מוזס בעיתון על-פי שווי חברה של 800 מיליון דולר.

"הרקע לעסקות אלה הוא ככל הנראה ההכנות לקראת איחוד הונה של החברה והנפקתה בשלב מאוחר יותר", כתב יום גביזון במדור הכלכלי של "הארץ" ב-22 ביולי.

וצביקה רובינס, כתב "גלובס" לענייני שוק ההון, קושר בין הפוטנציאל המסחרי הגלום בעיתון לבין מהפכת התקשורת שישראל עוברת. "לעיתון יש עוצמה אדירה כפלטפורמה שיווקית ומסחרית, המסוגל לקשר בין עסק ללקוח. כ-40-30 אחוזים מהכנסות העיתון הן מפרסום. ניתן לשכלל את המודל הפרסומי הנהוג כיום להערכת שווי עיתון, באמצעות פילוח של קהלי יעד, יצירת מאגרי נתונים על לקוחות וכדומה. פוטנציאל נוסף הוא יצירת חוג מנויים. בעל העיתון יכול לאפיין קהלים רחבים של מנויים וליצור מאגר נתונים. כל איש שיווק מבין שאת נתוני המאגר אפשר לתרגם לכסף.

"יש להתחשב גם בגידול בשוק האינטרנט. כל חברה הנכנסת לתחום הזה יודעת שעל מנת לשרוד עליה להגיע למסה קריטית של גולשים או לקוחות. המירוץ של הפורטלים (שערי כניסה) אחר ספקי תכנים מדגים את התחרות למשיכת הגולשים. מוסדות העיתונות המסורתיים יכולים 'למכור' את יכולתם כספקי תוכן ומידע מובילים למוסדרות האינטרנט, ומכאן השמים הם הגבול".

הנהלת "ידיעות אחרונות" העדיפה שלא להגיב על השאלה אם הסכסוך האחרון בין העובדים להנהלה נבע, בין השאר, מהשינויים הצפויים באחזקות העיתון.

גליון 22, ספטמבר 1999