הסופר האמריקאי ג'ונתן פרנזן כתב במסה "?Why bother" ("למה לטרוח?") שפרסם ב-1996 ב"הרפרס מגזין", על הכניעה של הדמיון למילוליות. הוא המחיש זאת באמצעות השוואה בין הקריאה שלו ברומן ("Desperate Characters") לבין צפייה בסרט שהוסרט על בסיסו. הכוכבת בסרט היא שירלי מקליין, ופרנזן מתאר איך מהיחס שלו אליה נעדרים רבדים רבים שקיימים ביחס שהיה לו לגיבורה בספר. כיוון שכך, הוא לא יוכל להזדהות איתה באופן מלא כפי שקרה לו בעת הקריאה (המשבר שמתואר בספר הזכיר בכל מיני מובנים משבר שחווה בחייו), משום שהמסך לעולם יחצוץ ביניהם והיא תיוותר באחרוּת שלה, או בהיותה, במידה כזאת או אחרת, שירלי מקליין.

פרנזן ניסח במסה את מה שתפס כרגע תרבותי משמעותי: הכניסה לעידן "הרודנות של המילולי". הסממן המרכזי שלו, לטענתו, היא הפיכת הטלוויזיה למדיום החשוב ביותר של ביקורת חברתית, במקום הרומן, על כל המשתמע מכך. הטלוויזיה, זה ברור, משאירה פחות מקום לדמיון, למופשט: היא נותנת פנים והבעות לתחושות, המחוות שהיא מראה תופסות מקום בחלל.

מאז פרסום המסה עברו אי אילו מים באסלה, ואפשר היום להסתכל על הטלוויזיה בסלחנות מסוימת (גם אם רק מסוימת), משום שאף על-פי כן ולמרות הכל, היא בכל זאת מדיום שבחלק מהזמן ממשיך לפנות לדמיון. את הרודנות האמיתית עשויה לגלם כיום דווקא יורשתה – הרשת.

פרנזן בעצמו מתאר את העריצות החדשה בספרו האחרון, "טוהר". הוא כותב שם שטוטליטריות אמיתית היא, לדוגמה, חוסר היכולת לחמוק מהרשת, או להתקיים בעולם באופן שאינו מתווך דרכה. זה פשוט לא ריאלי. לפחות לא בעולם המתועש. על כך אפשר להוסיף שבאינטרנט – ובמיוחד ברשתות החברתיות – התיעוד נפוץ הרבה יותר מאשר הייצוג, שנסמך על הדמיון, והתוצאה בהכללה היא מעין רשומון, ולא סיפור המועבר באמצעים סמליים.

שווה לחשוב על הטורים של מבקר הטלוויזיה של "הארץ", רוגל אלפר, בהקשר של היחסים שמנהל כל אחד מהמדיומים הללו – הרומן, הטלוויזיה והרשת – עם פעולת הדמיון. ראשית, אלפר כמעט שלא מתייחס למעט הרגעים שבהם הטלוויזיה עדיין מייצגת, עדיין פונה לדמיון (יש אף שיגידו, לא בלי להגזים, שהטלוויזיה היא-היא למעשה היורשת האמיתית של רומן הביקורת החברתית הדיקנסיאני, בזכות אי אילו סדרות מופת). מובן שבחירה כזאת מצד המבקר תורמת בתורה למחנק הקיים ממילא בשיח ביקורת תרבות – היא מסייעת בהשמדת תאי הדמיון המעטים שעדיין פעילים.

אבל חשוב מזה: הבחירה של אלפר להתריע פעם אחר פעם על דברים שנאמרו בטלוויזיה, בין אם על-ידי האנשים שעושים אותה ובין אם על-ידי המרואיינים בה, מוחקת את התפקוד שלה כמדיום. ומעבר לחשיבות היתר שבחירה כזאת מעניקה לתכנים שבמרבית המקרים הם בלתי מעניינים ובלתי חשובים, ומעבר לכך שהיא דנה אותנו להמשך ההתבוססות בלולאת ה"זה אמר ככה" ו"ההוא אמר ככה", יש לה אפקט נוסף.

לפני שאציין אותו, חשוב לי לומר שאני מבין את תחושת הדחיפות שחש מבקר המשוכנע שישראל היא דמוקרטיה בקריסה, או שהיא מבצעת פשעים עשרות שנים, ושזה הדבר שדחוף לדבר עליו; אבל באיזשהו אופן חמקמק, עדין, המחיקה של התיווך היא בגדר שיתוף פעולה עם הכוחות שמאפשרים אותה מלכתחילה. במקום לשרטט את המבנים החברתיים השקופים שבתוכם הם מתקיימים, אלפר מתנחל בהם בעצמו. במקום להראות את התווך – את המים, כמו במשל ההוא של דייוויד פוסטר ואלאס, חברו הטוב של פרנזן – הוא משתין בתוך הבריכה; מנפק עוד אמירות שהן חלק מהרעש שמאפשר להסוות את הבעיה הראשונית. את ה"הוא אמר ככה" ו"זה אמר ככה". ההוא נו, אלפר.