יונית לוי נראתה מודאגת. במבט נוקב עדכנה את צופי חדשות ערוץ 2 כי "באתרי האינטרנט של הימין הקיצוני מופצת בשעות האחרונות תמונה של ראש הממשלה לבוש במדי הצבא האדום בדמותו של סטאלין". בעודה מדברת מילאה הכרזה המכפישה את המרקע. בהמשך הערב התפרסמה באינטרנט גם תמונתו של היועץ המשפטי לממשלה חבוש כאפיה.
באתרי החדשות נכתב כי התמונות הופצו ברחבי הארץ, ואיש הימין הקיצוני ברוך מרזל הוא שעומד מאחורי המעשה. נימוקיו אף זכו לציטוטים נרחבים. למחרת נכתב בעיתונים, כי התמונות הודפסו באלפי עותקים והופצו בחוצות הערים הגדולות. מרזל וחבריו ודאי חייכו חיוך רחב: שוב הצליחו, כמעט בלי מאמץ, לגרום לתקשורת לקפץ ולרקוד לצלילי החליל שלהם. וזה לא ריקוד ואלס או סלואו, זה כבר טראנס.
ובכן: שתי התמונות פורסמו בפורום של אתר אינטרנט עצמאי אחד, התמונה של שרון במדי סטאלין אף הורדה ממנו זמן קצר אחר-כך. התמונות לא נתלו ולא הופצו בשום מקום בארץ – המשטרה חיפשה ולא מצאה – ולא נפתחה חקירה. למעשה, התפוצה העיקרית, אם לא הבלעדית, של הכרזות האלה היתה בכלי התקשורת המרכזיים.
גם כתובות הנאצה שמרוססות מעת לעת על קירות במרכזי הערים גורמות לתקשורת זעזוע עמוק בכל פעם מחדש. ככל שהכתובות חמורות יותר, כך חמורי סבר פרצופיהם של הכתבים והשדרים. עורכי החדשות בקול-ישראל אינם מצטטים במרבית המקרים את הכתובות במלואן, כדי לא להגדיל את תפוצתן, ומסתפקים בניסוח: "כתובות נאצה". כלי תקשורת אחרים מקפידים על כך פחות, ומצטטים כל מלה שנכתבת. האלמונים שמרססים את הכתובות המנאצות למדו עד כמה קלה היא הדרך אל מהדורות החדשות והם משתדלים להקצין בכל פעם את הקללות.
זה אולי יישמע נדוש, אבל יגאל עמיר לא ריסס, לא איים ולא הדפיס כרזות. מרססי הכתובות אינם חברי מחתרת שזוממים בחדרים אפלים לרצוח את ראש הממשלה. בכל המקרים שבהם עצרה המשטרה חשודים, התברר כי הם נערים משועממים שהלכו שבי אחרי אידיאולוגיות קיצוניות ונראו מרוצים מאוד מההמולה התקשורתית סביבם.
נפח הסיקור שמקבל הגרפיטי המאיים חורג מפרופורציה, אינו תואם את היקף פעילותם של אנשי הימין הקיצוני, ויותר מכך – משרת פעמים רבות את מטרתם: ליצור פרובוקציות ולהגיע לכותרות. גם פעילים של הימין הקיצוני אומרים בכנות, שלא לציטוט: התקשורת אוהבת להגזים.
כל זה לא בא לומר שצריך להתעלם; להפך. יש בהחלט לדווח על כתובות נאצה, איומים וכרזות הסתה, אך לא צריך לצטט אותן ואת דברי האחראים עליהן באובססיביות, במיוחד כש"תפוצתן הנרחבת" נגרמת על-ידי עצם הציטוט.
הדוברים הבולטים של הימין הקיצוני, ובראשם איתמר בן-גביר וברוך מרזל, מכירים את התקשורת היטב. הם יודעים בדיוק כיצד לגרום לה לזעזוע, ועוד לקבל אחר-כך זמן שידור. מה רע. התקשורת, מצדה, אוהבת להזדעזע בכל פעם מחדש.
רן בנימיני הוא כתב קול-ישראל
גיליון 55, מרץ 2005