עידן טראמפ

"אם טראמפ יממש את מדיניות המדע שלו, לא נדע אפילו לחזות את מזג האוויר [...] הגישה של טראמפ למדע היא נוראית. לא ראיתי בחיי שום דבר שמתקרב לכך – כזה מאמץ למעוך כל מוסד מדעי לכל רוחב היריעה. אני לא חושב שזה יצליח. אני חושב שיש רפובליקנים בקונגרס שלא יפקירו את ה-‭.NIH‬ אולי הם לא יתמכו במשרד להגנת הסביבה (‭,(EPA‬ אבל קיצוץ של תקציבים למחקר רפואי? אני לא מאמין שזה יהיה כל-כך חמור כפי שהוא הצהיר. [...] כיום יושב במשרד להגנת הסביבה אדם שלא מאמין ששינוי האקלים נגרם על-ידי בני אדם או אולי אפילו לא נגרם על-ידי פחמן דו-חמצני. איש לא מונה לראשות המרכז לחקר הים. הם כנראה לא חושבים שזה שווה את הזמן שלהם" (גלי וינרב מראיינת את פרופ' פול פולקובסקי, "גלובס").

"כאמריקאית, שרואה את עצמה כחלק ממערכת פרוגרסיבית, ברור לי שטראמפ נבחר מסיבות דומות לאלה המאפשרות לנו להמשיך לאכול בשר. אנשים נוטים להשאיר את החשיבה הביקורתית שלהם מחוץ לדלת, לא להיות רציונליים ולהצביע נגד האינטרס של עצמם. כשאנחנו ממשיכים לאכול בשר, אנחנו ממשיכים לקיים מערכת דכאנית. אני טוענת שמצביעי טראמפ לא מבינים את המערכת הפסיכולוגית שהם נתונים בה, ולכן מצביעים למנהיג דכאן" (נטע אחיטוב מצטטת את מלאני ג'וי, מחברת "הפרה שבחדר: הפסיכולוגיה של אכילת בשר", "מוסף הארץ").

"ככל שחולף הזמן, ההצלחה האדירה של פייסבוק מציבה יותר ויותר סימני שאלה ואתגרים בפני הדמוקרטיות, החברות והכלכלות בכל העולם. בצד הדברים הנהדרים שפייסבוק עשתה ועושה, הגודל, הכוח, ההשפעה ובעיקר האחיזה האיתנה שלה בשוק שבו היא פועלת מהווים איום גובר והולך על הציבור.

"כיום אנחנו מתחילים להבין את חלקם, וככל שיחלוף הזמן כך יתחוורו לנו הסכנות שמציבה בפנינו פייסבוק. חלקן יהיו ברורות, חלקן יהיו מופשטות – אבל לא פחות מטרידות. [...] "שתי החברות [גוגל ופייסבוק] מבססות את מעמדן כמונופולים. ואלה מונופולים שלא ידענו מעולם: לא רק בגלל הגודל שלהן – מאות מיליארדי דולרים כל אחת וקצב ייצור מזומנים חסר תקדים, אלא בעיקר משום שאלה מונופולים שיש להם מידע על המשתמשים שלהם ועל הפעילות הכלכלית, הפוליטית והחברתית בעולם שלא היתה מעולם בידי שום גורם פרטי וגם לא ממשלתי" (גיא רולניק, "דה-מרקר").

"פוסט-אמת זה קדם-פשיזם. זו דינמיקה מסוכנת ביותר. המוסדות שיש לנו תלויים בהכרה שיש אמת בעולם, ואפילו אם לא כולנו יודעים את כל העובדות בכל רגע נתון, אנחנו יכולים לגלות אותן באופן משותף: הן קיימות. זה חלק מרכזי מהנאורות. זו אחת הסיבות לכך שהפשיזם הצליח כל-כך: הוא הכריז – 'שכחו מהעולם היומיומי העובדתי השטחי הזה'. הוא טען שהאמת ה'אמיתית' טמונה באחדות הגוף הלאומי, או בחיבור המיסטי בין המנהיג לעם. או שהאמת האמיתית היא הקונספירציה שאתם לא יכולים לראות, 'היהודים נגדנו'. טענות מהסוג הזה היו רבות עוצמה. והן היו תלויות ביכולת להיפטר מהמציאות העובדתית, זה משהו שכמעט אף אחד לא זוכר.

"לכן אנחנו לא מבינים שכשאנשים יוצאים נגד העובדתיות המטרה האמיתית היא הדמוקרטיה. זו הדרך הזולה והקלה ביותר להביא לשינוי משטר: אם אתה רוצה להפוך את אמריקה ללא-דמוקרטיה, קל הרבה יותר לשכנע את האמריקאים שאין אמת מאשר לפלוש לארצות-הברית ולמנות ממשלה משלך. וזה מה שקורה בפועל; חלק מזה הגיע מחוץ לארץ, וחלק מטראמפ בעצמו.

"[...] הרוסים שכללו את זה לכדי שלמות כסגנון ממשל כבר לפני חצי עשור, וניסו את זה באוקראינה. הם אמרו שהם פולשים לאוקראינה כי מדובר בנאצים. והרבה אנשים בישראל, בארצות-הברית ובאירופה היו מספיק תמימים כדי לא להבין שמאכילים אותם במציאות אלטרנטיבית. ועד שהבינו את זה, כבר היה מדובר בעניין מוגמר: רוסיה כבר פלשה לאוקראינה, סיפחה חלק מהטריטוריה שלה וכבשה חלק לא מבוטל מהשאר.

"[...] והדרך היחידה שבה תיתכן התנגדות, או לצורך העניין שיטה חוקתית, היא שתהיה קיימת אמת. [...] העיתונאים, האנשים שיוצאים החוצה ומנסים למצוא את האמת, נהפכים לסיכוי היחידי שלנו. כל מה שאנחנו יודעים על ממשל טראמפ בא מעיתונאים חוקרים, כי אנשי הממשל, מאז נבחר, לא אמרו שום דבר נכון על עצמם, רק הכחישו דברים נכונים שאחרים מצאו. אם ה'ניו-יורק טיימס' וה'וושינגטון פוסט' לא היו קיימים – זו הפנטזיה של סטיב בנון, משהו שהוא חולם עליו כל לילה – לא היינו יודעים כלום על העולם האמריקאי סביבנו. אני אולי מפריז קצת, כי יש גם כלי תקשורת אחרים, אבל הנקודה הבסיסית היא שהאנשים שחוקרים הם הגיבורים של 2017" (אורי פסובסקי מראיין את פרופ' טימותי סניידר, מוסף "כלכליסט").

"הראיות החדשות והדיון המתמשך על הקשר בין הורמונים ובריאות האשה לא זכו להבלטה בתקשורת הפופולרית. במטוטלת הזאת – בין נעורי נצח לבין סכנה קיומית – לא נמצא מקום לתפיסה מורכבת יותר של המציאות. העיתונאים הנדרשים לספק חומר מעניין, רצוי פרובוקטיבי ועדיף בזמן אמת, ונרתעים מלטפל במידע מורכב. וברשתות החברתיות, אורך המסר מכתיב תכנים קליטים, ובעיקר לא מנומקים. במציאות זו, הציבור הולך ומאבד את הקשר עם האמת.

"הארי פרנקפורט, פילוסוף מפרינסטון, פירסם ב-1986 מאמר שכותרתו, 'על הבולשיט', נראית היום, בימי ממשלו של הנשיא החדש בבית הלבן, כנבואה שמגשימה את עצמה. פרנקפורט מבחין בין שקר – אותו הגדיר כפעולה ממוקדת המכוונת לשתול אצל קהל היעד 'לא-אמת' – לבין 'בולשיט', אדישות לאמת ולעתים אף עוינות כלפיה. בעולם מורכב, תחרותי ונהנתני, ערכן של תכונות כמו נחישות ועקביות פוחת והולך. הפיתוי להיכנע לעינוגים בסיסיים כמו עדריות (להאמין למוסכם) ועצלנות פשוטה (הימנעות ממאמץ כשאין בצדו תמורה מובטחת) גדל והולך. ציבור גדול אוטם עצמו בפני ראיות חדשות ואינו בוחן באופן ביקורתי את אלה המוגשות לו. אנשים רבים מאמצים היגדים זמינים וקלים להשגה על המציאות לפני שעשו כל מאמץ לבדוק את אמיתותם.

"[...] אדישות לאמת מפקירה ציבור גדול בידיהם של מניפולטורים המעצבים מציאות חלופית, שמובילה רבים לפעול בניגוד לאינטרסים שלהם. ציניקנים אלה משעבדים את אמצעי התקשורת לצורכיהם ותוקפים בחמת זעם את שוחרי האמת, שמספרם הולך ומתמעט. בתרבות הבולשיט אין עוד דרישה לעקביות או לכידות רעיונית. השיח החברתי הופך לעקר, והאמון המשמש כתשתית לחברה שבה אנו חיים מתפורר. האיום על עצם קיומה של הציביליזציה המודרנית מתחזק והולך" (בנימין מוזס, "מוסף הארץ").

"אני לא חובבת גדולה של צדקנות. ואני לא מרגישה מילימטר מעל התכנים שהייתי אחראית להם. אנשים – יש לכם טלוויזיה – תבחרו מה לראות בה! והתפריט יכול לכלול גם את התוכניות הכי פופולריות, שמיועדות להיות שיחת כוס הקפה של המשרד ותו לא. וכשאני צופה בהן, זה אפילו לא גילטי פלז'ר – זה פלז'ר, נקודה" (יהודה נוריאל מראיין את רותי רודנר, לשעבר בכירה בזכיינית ערוץ 2 קשת).

יום השואה

העיתונים מציעים מאמרים וכתבות לקראת יום השואה, שיחול ביום שני. שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מקדיש את ההפניה הראשית ל"יומן מסע אישי" לפולין של הזמר עברי לידר ואמו ניצולת השואה (היכן ש"גילה מחדש את המשפחה שלו – ואת עצמו"). כתבת השער של המוסף המקביל של "ישראל היום", "שישבת", עוסקת ב"שינדלר ההולנדי", תעשיין חסיד אומות העולם שהציל את עובדיו היהודים מהשמדה בידי הנאצים.

שער המוסף השבועי של "מעריב" מוקדש גם הוא ליום השואה: "שינדלר הצ'כי" ו"אנה פרנק הפולנייה" (טוב שהעורכים לא מקדמים את הכתבות על השער עם הכותרת "שינדלר 2"). כתבת השער של מוסף "דיוקן" של העיתון הלאומי "מקור ראשון" היא על "גשר בין דור השואה לדור השני של התקומה". כתבת השער של מוסף "אתנחתא" של עיתון הימין הדתי "בשבע" מוקדשת גם היא ליום השואה, ועוסקת "קבוצת לומדים חדשה של בני הדור השני לשואה".

כתבת השער של "מוסף הארץ" עוסקת בציד חזירי בר ממסוק בארצות-הברית.

אחים תועים

גם "הפלס", עיתון הקנאים החרדי, מתייחס ליום השואה הממלכתי. בשער מוסף "לקראת שבת" נדפסת הפניה ל"סקירה היסטורית על התנגדותם של מרנן ורבנן עיני העדה זצ"ל לקביעת תענית ציבור וימי אבלות על חורבן יהדות אירופה". "בראשית השבוע הקרוב יצוין בקרב אחים תועים היום אותו קבעה המדינה ל'יום הזיכרון לשואה', בטקסים ומנהגים הלקוחים מחוקות הגויים", כותב י' שכטר. "למותר לציין כי ליהדות הנאמנה אין חלק ונחלה עם ציון יום זה, כמו גם עם ימי החגא הלאומיים האמורים להתקיים בשבוע שלאחריו.

"מלבד עובדת קביעתו של יום זה בימי חודש ניסן האסורים בהספד ובתענית, הרי גם עצם שמו ומהותו של יום זה לזרא הוא לאמונים על בעלי ההשקפה הטהורה, וכפי שהביע זאת בשעתו הסופר הרב ישראל שפיגל ז"ל: 'מימד הסילוף של 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' בולט כבר בשמו של היום, 'לשואה ולגבורה', כאשר הגבורה מתמקדת אך ורק במאורע השולי של 'מרד גטו ורשה', והוא גם הנותן טעם היחיד לתאריך שנבחר – זהו היום שבו פרץ אותו מרד כושל, שלא הציל מאומה אבל החיש את מותם של עוד אלפי יהודים, שאולי, אולי, הם, או לפחות חלק מהם, היו נשארים בחיים אלמלא אותה הרפתקה חסרת סיכוי...

"'קביעת זיכרון למאורע שולי לחלוטין בכל החורבן הקולוסאלי שהתרחש ביהדות אירופה, תוך כדי התעלמות מפרקי גבורה אמיתיים ומזהירים, שלגביהם אין גם צל צלו של פקפוק, גם זה מתוך מגמה ברורה לסלף היסטוריה ולטשטש לחלוטין יסודות רוחניים דומיננטיים, המהווים את תמצית לשד הקיום היהודי שאין דומה לו בתולדות העולם'".

ולסיכום

"המחקר מראה איך במצבים יוצאי דופן אנשים מתנהגים באופן רגיל, וכך הופכים את היוצא דופן לאפשרי" (טימותי סניידר, "כלכליסט").

הכותרות הראשיות

"ערב הבחירות, ירי בפריז עשוי להטות את הכף", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "טרור בפריז: שני שוטרים נרצחו בשאנז אליזה", נכתב בזו של "מעריב" לצד החותמת "עם סגירת הגיליון". "ערב הבחירות: פיגוע ירי בשאנז אליזה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" ("בועז ביסמוט, שליח 'ישראל היום' לפאריס, מדווח מהזירה"). "מחרתיים בחירות בצרפת: מקרון ולה-פן מובילים", נכתב בכותרת הראשית הלא מעודכנת של "מקור ראשון", עיתון של מוספים שמתעקש להוציא גם קונטרס חדשות.

רק ב"ידיעות אחרונות" הדיווח על הירי בצרפת נדחק מהכותרת הראשית בשביל ההזדמנות לגייס קונצנזוס לאומי לניגוחו של היריב העסקי השנוא: "ההורים השכולים לנתניהו: דורשים גינוי בקול ברור לפגיעה הקשה בנו", נכתב באותיות בגדלים משתנים על עמוד השער.

הטרדות מיניות

"פרשת ההטרדה המינית במכללה האקדמית רמת-גן: מה בדיוק אומר החוק ומה אומרים מקורבי הפרופסור", נכתב בכותרת על שער "גלובס". "אתמול נחשף ב'גלובס' כי פרופסור בכיר למשפטים מהמרכז האקדמי ברמת-גן הודח מעבודתו. זאת, לאחר שהמכללה מצאה כמוצדקת תלונה של סטודנטית שלו, לפיה הטריד אותה מינית בכך שקיים עמה יחסי מין בהסכמה, למרות יחסי המרות", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של חן מענית. "מומחי משפט: 'השאלה שתיבחן היא לא אם היתה או לא היתה הסכמה ליחסי המין, אלא אם היה ניצול של יחסי המרות. ביהמ"ש בוחן כל מקרה לפי נסיבותיו, בין היתר על סמך פערי הכוחות בין הצדדים – הפער המעמדי, פערי הגילאים וכו'".

"האוניברסיטאות והמכללות מהוות כר פורה להטרדות מיניות, והאקדמיה בישראל נגועה עמוק בבעיות של הטרדה מינית, כולל מצד חברי סגל בכירים", כותב מענית. "כך עלה מדו"חות שהמוסדות האקדמיים מחויבים להגיש לפי חוק מדי שנה. הדו"חות של שנת 2016 נחשפו לראשונה באתר 'וואלה', ומהם עלה כי מאות תלונות על הטרדות מיניות טופלו בשנת הלימודים תשע"ו במוסדות האקדמיים בישראל. כך, למשל, ‭ 38‬ תלונות התקבלו באוניברסיטה העברית בירושלים נגד סטודנטים, עובדים ומרצים. בין היתר הורחק מהאוניברסיטה איש סגל אקדמי בדימוס לאחר שכמה סטודנטיות התלוננו נגדו על הטרדות מילוליות ועל נגיעות בגופן".

"בארה"ב מתעוררת מחלוקת על המאבק במרצים מטרידים", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "הסופרת לורה קיפניס משווה בספר חדש בין המאבק באלימות מינית באוניברסיטאות בארה"ב לאינקוויזיציה", כותבת טלי קרופקין, "ומתריעה שהמהפכה דווקא מדכאת נשים. 'רוב המרצים חיים בפחד מכך שאירוע בכיתה יידרדר לאסון מקצועי', היא מתארת, ומוסיפה שהשיח מעודד צעירות להגדיר יחסי מין 'מבלבלים' כתקיפה מינית. הספר, שנקטל בכמה עיתונים, זוכה דווקא לתשבחות בקרב מבקרות, שתוהות גם הן אם המאבק בקמפוסים יצא מכלל שליטה".

עולמו של פלוצקר

סבר פלוצקר מצא את הסיבה ל"נסיגה בשוק המניות בתל-אביב": "היעלמות הבורסה מהנוף הפיננסי הישראלי היא בעיקרו של דבר תוצאה ממהלך חקיקה קיצוני, חסר תקדים, שחיסל את הכדאיות של הנפקת המניות לציבור ובכך חיסל גם את העניין בשוק המניות". "זהו שכרו של חוק הריכוזיות; הגידו ביי לבורסה", הוא מסכם אחרי שהוא מגיש את המניפסט שלו נגד החוק שמזיק לטייקונים.

פלוצקר הוא מי שכתב בעבר ש"יש לנו פחות מדי נוחי דנקנרים", שסבור שבישראל אין בעיית ריכוזיות, יוקר מחיה או אי-שוויון. אדם כזה הייתי מהסס לשאול מה השעה, לא כל שכן לקבל ממנו חוות דעת כלכלית. גם בדברים שהוא כותב היום, את החיבור למציאות מחליפות מניפולציות.

כבר עצם הנחת היסוד ממנה יוצא פלוצקר מופרכת – פלוצקר טוען שהבורסה "נעלמת" משום שמדדי המניות ב-2017 נמוכים מאלו של 2014. כשמישהו בוחר תאריכים אקראיים כדי להציג עלייה או ירידה בנתונים, צריך תמיד לחשוד בו. בורסה היא מעצם טבעה מחזורית. האם המדדים כיום נמוכים גם מאלו של 2015 או של 2013? האמת היא שזה לא באמת משנה. עצם ההתייחסות למדדי המניות כאל מדד למצבה של הבורסה מוזרה. המדד המתאים יותר היה נפח המסחר – לא מחירי המניות. מה לעשות שהנתון הזה דווקא חיובי, ולא יכול לשמש את פלוצקר לתזה האוליגרכית שלו.

הלאה: אפילו פלוצקר, אלוף הכחשת המציאות, לא יכול להתעלם מכך שהריבית הנמוכה במשך שנים, כמו גם הטבות מס, הון שחור מיהדות התפוצות וחסמים רגולטוריים בוועדות התכנון השונות הפכו את הנדל"ן לאפיק השקעה מועדף. אלא שבעולמו של פלוצקר, "משקיעים פנו לנדל"ן כי הבורסה חדלה להיות אלטרנטיבה להשקעה", וזה לא מפריע לפלוצקר שלשיטתו הבורסה חדלה להיות אלטרנטיבה להשקעה בגלל חוק הריכוזיות, שנחקק שנים ארוכות אחרי שעטת המשקיעים לנדל"ן ועליית המחירים העצומה. שנאמר: אין מוקדם ומאוחר בפלוצקר.

גם אם נתעלם מהנהירה לנדל"ן, האם אי-אפשר לחשוב על סיבות אחרות לירידה (אם אכן יש כזו) במדדי המניות? בעולמו של פלוצקר, לא קרו פשיטות הרגל של נוחי דנקנר, אליעזר פישמן ועוד ועוד טייקונים שחשפו לציבור הרחב את האופן השערורייתי שבו מתנהל עולם העסקים והבנקאות הישראלי – כולל כמובן עיתונאים מושחתים ששירתו אנשי עסקים כושלים ועזרו להם להסתיר במשך שנים הפסדים של מיליארדים.

אבל אצל פלוצקר, מה שמעניין באמת הוא לא פיצוח המוקשים הפזורים בטור, אלא למה לעזאזל הוא נכתב. מה נזכר עכשיו פלוצקר לכתוב על ירידה במדדי המניות מפסח 2014 ועל הנזק מחוק שנחקק ב-2013? וכל זה בשולי טור שמוקדש בכלל לראיון, תמוה בפני עצמו, עם ראש המשלחת של הצלב האדום בישראל (מה הקשר של פרשן כלכלי לצלב האדום? מדוע טור כלכלי מציג ראיון כזה? לפלוצקר הפתרונים).

ובכן, קוראיו המסורים של המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות" יתעניינו ודאי בכך שלחוק הריכוזיות אין רק השפעות אפשריות ותיאורטיות על שוק המניות, אלא גם השפעות ברורות ומוחשיות מאוד על האנשים החזקים בכלכלה הישראלית. למשל אדוארדו אלשטיין, מי שהשתלט על חורבות אי.די.בי שהשאיר דנקנר. חוק הריכוזיות אילץ את אלשטיין להיפרד מכלל-ביטוח – אחת האחזקות המשמעותיות ביותר בפירמידה של דנקנר, וכזו שאיפשרה חלק מההתנהלות הבעייתית שהביאה לבסוף לנזק האדיר שהוא גרם.

אלשטיין הצליח לדחות שוב ושוב את הגזירה, באמצעים שונים, אבל ממש לאחרונה נכשל סופית במאבק המשפטי בבית-המשפט העליון, והוא זקוק באופן נואש לשינוי חוק הריכוזיות. על כך פלוצקר לא כותב. פלוצקר לא כותב גם שכיום אלשטיין שולט על אי.די.בי עם יותר שכבות מאשר בזמנו של דנקנר, משום שהמחוקק נכנע בזמנו ללחץ מסיבי של לוביסטים שטענו שיש להחריג חברות זרות בספירת השכבות בפירמידה.

האם אלשטיין, או טייקונים אחרים שצפויים להיפגע מחוק הריכוזיות, מנסים כעת להפעיל עיתונאים כדי לנסות ולקעקע את החוק עצמו, או שפלוצקר התעורר השבוע והחליט לחבר תזה מופרכת, מוטלאת ומאולצת, ולפרסם אותה בעיתוי לא מוסבר? עם הקוראים הפתרונים.

הטוראים של "הארץ"

ניסן שור, האחראי על הפרוקובציה בתחום חיי היומיום ("מוסף הארץ"), משווה את התור בקופה של חנות בגדים למחסומים בשטחים ומתלונן על הפרובינציאליות הישראלית, הכיעור הישראלי, מבנה הגוף הישראלי ודתיים. נרי ליבנה, האחראית על הכתיבה על נרי ליבנה, מקדישה את הטור במוסף ליוסי קליין. הטור עוסק בשנאתה ליונים. אלון עידן, עורך מדור הדעות והאחראי על כתיבה גנרית ברוח תיאוריה וביקורת, מקדיש את הטור השבועי שלו במוסף לכתיבת טוקבקים לטוקבקים (גנריים). רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה ופרובוקטור ראשי, לועג לכתבי ערוץ 10 וכותב נגד יום השואה ונגד ישראל, החוגגת את הלאומנות והדתיות שלה ללא הפסק.

אמצע הדרך (שירה)

בשבוע שעבר הקדיש "הארץ" רשימה (יהודה ויזן) לספר השירים החדש של רוני סומק. היום כותב עליו אלי הירש במדור הספרות המצומק של "ידיעות אחרונות". שני הכותבים מזהים את היותו של סומק "משורר אמצע הדרך המושלם" (הירש), אולם מאלף להבחין באופן השונה שבו הם מתייחסים לכך.

"רוני סומק הוא מתחזה. מתחזה למשורר, מתחזה לאמן פלסטי, מתחזה לאיש רוח. כבר הרבה שנים שסומך, כלומר סומק, הולך ומתחזה – וככל מתחזה מקצועי, שמנוני ומשומן, הוא גם הולך ומתחזק, וקונה, בחלקוּת לשונו ובנועם הליכותיו, מושב לא לו בין אנשים טובים ממנו", כתב ויזן.

"[...] סומק עובד על אוטומט, ממחזר ללא הרף ובלי בושה, מפזר קלישאות וחיוכים לכל הילדים הרעבים, בדומה למחבר רבי-מכר המחלק הקדשות לאנשים זרים בסופו של ערב השקה. [...] סומק זה מה שקורה כשהולכים ללמוד בסדנאות כתיבה. כשמושיבים אנשים בחדר, מעניקים להם א'-ב'-ג' כלים או נוסחאות ונותנים להם לכתוב (לא לפני שמטפחים בהם את האשליה שכל אחד יכול לכתוב, ואם זה מהלב, אז זה גם בטח טוב).

"[...] זהו, אם כן, המנגנון השירי הפשוט שעומד לא פעם בבסיס שיריו של עמיחי, אם כי לעתים הוא מוסווה בהצלחה מרובה יותר. זהו מנגנון המעמיד דימוי בסיסי, מתנסה בו דרך ובאמצעות הז'רגון שלו ומסכם אותו במסקנה שטחית, שהיא כעין שורת מחץ – 'ראי אנחנו שניים מספרים', 'מתחברים', 'מתחסרים', 'הסימן משתנה', 'ידענו כפלים של אושר', 'העולם קו שבר', 'המכנה המשותף'. 'הנוסחה של עמיחי', אותה מטפורה מתגלגלת, היא למעשה תרגיל פואטי למתחילים, מעין תבנית צורנית שמסוגלת להכיל ולעכל כל תוכן ולהעניק לקורא תחושה שהוא אכן קורא 'שירה'.

"[...] סומק נמנה עם מייסדי מפלגת יש-עתיד, הוא ידידו הקרוב והוותיק של יו"ר המפלגה, מנחה הטלוויזיה בדימוס והחזיר הגדול מ'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול בהווה, יאיר לפיד, שהעיד לא פעם כי סומק הוא המנטור שלו. לו היה קהל הקוראים ער מעט יותר לקשר הגורדי שבין האתי לאסתטי, היתה נחסכת ממני הטרחה שבכתיבת רשימה זו, ויכול הייתי להסתפק בהצגת המשוואה הפשוטה הבאה: רוני סומק הוא יאיר לפיד של השירה".

ואילו הירש כותב: "רק משורר כל-ישראלי כמו סומק יכול לשלב בשיריו נקודות מבט שנהוג לייחס לשמאל הרדיקלי, ובה בעת להישאר יקיר המרכז והממסד על כל אגפיו, דמות חיובית וחינוכית שאינה מרגיזה איש, משורר אמצע הדרך המושלם. איך הוא עושה את זה? חשוב לומר שזאת לא רק שאלה פוליטית או סוציולוגית, אלא קודם כל שאלה פואטית. מה שמאפשר לסומק להיות משורר כל-ישראלי מובהק ומתעתע כל-כך – לא רק עיראקי-רומני אלא גם יהודי-ערבי או רדיקלי-ממורכז – הוא אספקט מיוחד בפואטיקה שלו.

"ברשימה על ספרו הקודם, 'כוח סוס', ניסיתי לתאר את האספקט הזה באמצעות דימוי יסוד שחביב על סומק: דימוי השירה לתפירה. וליתר דיוק: דימוי המשורר לתופרת, אבל תופרת מסוג מסוים מאוד, כזאת שלא מסתירה את קווי התפר של יצירות הטקסטיל שלה אלא מבליטה אותם, והופכת את צד שמאל של הבגד לצד ימין. כך בדיוק כותב סומק את שיריו: בוחר את המטאפורות הכי צבעוניות, תופר אותן זו לזו ודואג שהתפרים יהיו גלויים לעין. והכישרון המיוחד הזה, להבליט את התפרים, הוא גם זה שמאפשר לו לשלב בתוך פרסונת המשורר שלו את פניה הרבות של החברה הישראלית בלי לאבד את האחיזה בנקודת האמצע שלה, ובלי להשתגע או להיקרע".

אמצע הדרך (ספרות)

"יו נסבו הנורבגי הוא אחד מסופרי המתח המצליחים בעולם. למעשה, ייתכן מאוד שהוא סופר המתח המצליח ביותר בעולם מבין הסופרים החיים הכותבים בשפה שאינה אנגלית [...] ובכל זאת, יו נסבו אינו סופר מעניין", כותב דרור משעני בביקורת קטלנית על ספרו של נסבו (ומהללת על ספר של סימנון), במוסף "ספרים" של "הארץ".

"מה הטעם לכתוב את הדברים האלה? איזו תועלת יכולה לצמוח מכתיבת דברי ביקורת על סופר שספריו נמכרים במיליוני עותקים? כנראה יש להם, אם בכלל, רק הצדקה אחת: נסבו הוא מסוג הסופרים שמוציאים שם רע לבלש. הקוראים המסורים של הז'אנר יודעים שנסבו הוא לא סופר מרכזי בתולדותיו. הם לא זקוקים לרשימה הקצרה הזאת. אבל בקרב רוב קוראי העברית, העניין בז'אנר רק הולך ומתעורר בשנים האחרונות, ובשבילם, למען הקוראים שייכנסו מתישהו לחנות הספרים או לספרייה כדי לנסות את הז'אנר, ובפעם הראשונה יבקשו המלצה על ספר מתח – הרשימה הזאת נכתבת.

"[...] אז איזה סופר הוא נסבו? יכול להיות שאפשר לכנות אותו סופר 'קולנועי', אבל לא מפני שהוא כותב סצינות מעניינות מבחינה ויזואלית, אלא מפני שהוא כותב באמצעות דימויים הלקוחים מהקולנוע או מהטלוויזיה. למשל, תיאור המלון בבנגקוק שבו נמצאת גופת השגריר נכתב כאילו נגזר מתוך קטלוג משומש של סצינות קולנועיות: 'הארי הרים את עיניו אל שלט ניאון גדול שבישר ששם המוטל OLYMPUSSY. האות M היבהבה הבהוב לא יציב ואילו ה־L כבתה סופית' (עמ' 44).

"וגם בני האדם ברומן מתוארים כך. הנה למשל המפגש של הארי עם אלמנת השגריר (עמ' 78), בסצינה שאין בה התבוננות באבל או תשומת לב לרגשות של אשה שאיבדה את בן זוגה בנסיבות טרגיות. כך נפתח התיאור: 'היא הסירה את משקפי השמש, וכפי שהארי ניחש על-פי שיערה השחור כעורב ועורה הכהה, היו לה עיניים חומות. הן היו מלאות חיים, אך מעט אדומות. הצער או הדרינק של לפני הצהריים, חשב הארי. או שניהם. הוא ניחש שהיא באמצע שנות הארבעים לחייה אבל שמורה היטב. יפהפייה בגיל העמידה, דהויה משהו, ממעמד הביניים הגבוה. הוא ראה שכמותה בעבר' (עמ' 78).

"הבעיה היא שגם אנחנו ראינו. וכנראה ראינו אותה באותו סרט שבו ראינו את השלט המהבהב מעל בית-המלון, או את רוב 'הרעים' של הרומן, למשל אותו נבל סיני, 'הר של בשר ושרירים', שעליו אומר הולה, אולי ברגע נדיר של מודעות עצמית מצד נסבו, שהוא 'נראה כמו קריקטורה הוליוודית גרועה של נוכל'. וזה לגמרי מדויק. אתה קורא את הרומן ולאט-לאט מבין שהרומנים של נסבו הם בעצם מין סרט אקשן עם ז'אן-קלוד ואן-דאם או סטיבן סיגל שהתחפש לספר, או אם להשתמש בניסוח של הולה עצמו, קריקטורה הוליוודית גרועה של בלש".

ובהמשך: "מה יש ברומנים של נסבו? הרבה תיאורי אלימות, ידיים נחתכות, פטמות מלוקות, רמזים ל'סטיות מיניות', שנמצאות לכאורה מתחת לפני השטח ושאין להן קשר אמיתי לעלילה. ולמה הם מצליחים? אין לי מושג".

ענייני תקשורת

"הפלס". "במטרה לשתק את עולם התורה. הרדיפה מחריפה: הוארך מעצרו של שלוחא דרבנן עורך בטאון עולם התורה 'הפלס'" (הכותרת הראשית של "הפלס").

ביסמוט. לדיווח של בועז ביסמוט מפריז לא מצורף צילום של בועז ביסמוט בפריז.

אגמון. "מפקד גלי-צה"ל ירון דקל ביקש מהמגיש יעקב אגמון בן ה-88 להבין עד מתי הוא מתכוון לשדר את תוכניתו – ומשפחתו של מנכ"ל תיאטרון הבימה לשעבר זועמת. לטענתם זו 'דרך חלקלקה לפטר אותו'", נכתב ב-ynet לפני יומיים. היום מתפרסם ב"7 לילות" ראיון ("זוגי נדיר") עם אגמון וזוגתו גילה אלמגור ("מה חשבתי עליה פעם ראשונה? שהיא שווה").