התגובות לפשרת התאגיד של נתניהו וכחלון הן נייר לקמוס. כדאי לבחון איתו אקסיומה שמלווה בשנים האחרונות את הסיקור של יחסי נתניהו והתקשורת: המוסכמה שלפיה נתניהו הורס ומשעבד את התקשורת החופשית בישראל. כך היה סביב ואחרי הקמת "ישראל היום", כך היה בזמן משבר החובות של ערוץ 10, כך היה בסוגיית פיצול ערוץ 2, כך היה עם הפטריוטיזציה של ערוץ 20, וכך גם ביחס למאבקו של נתניהו בתאגיד השידור הישראלי.
אבל אם זה המצב, כיצד זה שכל כלי התקשורת המרכזיים, למעט "ישראל היום", סיקרו במהלך השבוע החולף את סירוס התאגיד בקול אחד – קול שקובע כי נתניהו הורס ומשעבד את התקשורת החופשית בישראל? אם נתניהו הכניע את התקשורת החופשית, איך זה שהיא ממשיכה לכתוב נגדו באופן עקבי, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה?
הנה נבחן את הסוגיות שבגינן הוכתר נתניהו לקיסר התקשורת: "ישראל היום" לא מצליח להיות כלי תקשורת משפיע באמת – כפי שטענו בהזדמנויות שונות ומתועדות בנימין ושרה נתניהו עצמם. גם ערוץ 20 הוא אאוטלט זניח. ערוץ 10 קיבל חסינות רגולטורית ואחר-כך גם רישיון – מממשלת נתניהו. ממשלת נתניהו היא זו שדחתה ומיסמסה את פיצול ערוץ 2. את התאגיד שנתניהו מנהל נגדו מלחמת חורמה הקימה ממשלת נתניהו.
אם ננטרל את חולשתה הכללית של התקשורת הישראלית בשל המשבר הכלכלי העמוק שבו היא נתונה והשחיתות המסורתית שחדורה בה, לא נמצא עקבות מרשימים למלחמתו של נתניהו בעיתונות. בעיקר התפארויות שווא ונסיונות נפל.
האמת היא שהשקר הזה משרת באותה מידה את התקשורת ואת נתניהו. הוא מספק לנתניהו קלף אלקטורלי מנצח בכך שהוא יוצר עבורו אויב מושלם: התשקורת. אויב שתגובותיו תמיד צפויות, תמיד מחזקות את ה"בייס" המפורסם. דחליל שמאפשר לו ליישם באופן מושלם את טקטיקת הפירוד וזריעת השנאה האופיינית לו, הצובעת כל מציאות מורכבת בצבעים פשטניים של שמאל-ימין.
תואר מחריב התקשורת עוזר לנתניהו גם בכך שהוא מחזק את תדמית הבלתי מנוצח שהצליח לנכס לעצמו. הפרשנים הכתירו אותו כגאון פוליטי אחרי הניצחון הלא מזהיר בבחירות האחרונות, שבהן הצליח רק בשל העברת קולות בתוך מחנה הימין, והם קושרים לו את כתר מכניע התקשורת למרות כשלונותיו הגלויים בתחום זה. גם כעת, למרות שההתנהלות הפראית שלו בעניין התאגיד גורמת לו נזקים תדמיתיים ברורים, כלי התקשורת מתחרים ביניהם בסופרלטיבים לעוצמת הניצחון שלו על כחלון.
עמודים 2–3 ב"הארץ", יום שישי האחרון
הנה מה שכתב יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", בעומק טורו בעמוד 3 של גליון יום שישי: "לומר שנתניהו הגיח משלולית הבוץ הזו כמנצח, זה קוצר ראות. רוב גדול בציבור הביע בסקרים את דעתו על התנהלותו בזמן הזה. לא האמינו לו, חשבו שהוא משקר, שהוא פועל ממניעים זרים, שגאולה אבן-סער (שהידיעה על מינויה הרסה לו ולשרה את הביקור בסין) ראויה לתפקידה וכן הלאה. שלא לדבר על המערכת הפוליטית, שרבים מבכיריה אומרים שדי, די כבר עם הדבר הזה".
אבל כותרת הטור קובעת דווקא כי "במאבקו האובססיבי נגד התקשורת החופשית, נתניהו שוב השיג את מה שהוא רוצה", ובעמוד 2 קובע מאמר המערכת של העיתון כי נתניהו ניצח את כחלון בנוקאאוט, וקורא – לא פחות – לסגור את השידור הציבורי כליל. הנה מאמר מערכת של "הארץ" שנתניהו היה יכול לחתום עליו.
הדילים המלוכלכים שלא הגיעו לחדשות
אבל לא רק נתניהו – גם התקשורת יוצאת נשכרת מהשקר שלפיו נתניהו עושה בה כבשלו. כי אם התקשורת היא בעצם גדוד פרטיזנים הירואי מול עריץ מפחיד, אפשר לסלוח לה על השטחיות, הרשלנות, הצהבהבות וההזנחה העקבית של החשוב והמטריד. ויותר מזה: הטוטם של ביבי הנורא מסתיר מהציבור את כל הדמויות האחרות, הפוליטיקאים ואנשי העסקים, שעושים עסקים מלוכלכים עם כמעט כל התקשורת כמעט כל יום.
נכון, נתניהו הרוויח ביושר את תדמיתו כאטילה ההוני של חופש הביטוי. לא מדובר רק בתיעוב לעיתונות ביקורתית, אלא בהתנגדות לביקורת כלשהי. מעשיו, ומאז הבחירות האחרונות גם הצהרותיו המפורשות, מעידים שהוא בז לתפיסה של איזונים ובלמים או של שומרי סף, בין אם מדובר בכנסת, ברגולציה או בעיתונות. ביבי 2017 הוא נציג נאמן של עידן הפוסט-אמת, מופת לציניות בלתי נתפסת ושקרן סדרתי.
קלטות ביבי-נוני חשפו כיצד נתניהו מוכן למכור מאחז תקשורתי אחד בשביל לקבוע יתדות באחר, אבל הן חשפו גם כיצד המו"ל החזק בישראל מוכן להפוך את הקו המערכתי של קבוצת התקשורת ב-180 מעלות, ובטוח שהנורמות של העיתונאים שעובדים אצלו יכילו את זה. ערוץ 2, שמקיים פאנלים על התערבות נתניהו בתקשורת, מקיים בעצמו מגעים עם נתניהו ומשרת את סדר היום התקשורתי שלו. בן כספית, שמצווח על נתניהו ב"מעריב", עשה קריירה אצל העבריינים עופר נמרודי ונוחי דנקנר, ושירת את הפוליטיקאי המושחת אהוד אולמרט ואת הפוליטיקאי שלא הוגש נגדו כתב אישום אביגדור ליברמן.
נתניהו לא המציא את הדילים המלוכלכים עם התקשורת. ההון-שלטון-עיתון פרח כאן יפה מאוד גם לפניו, ומשגשג גם בתקופתו, לצדדיו, מלפניו ומאחוריו. למעשה, הדיל המסריח שנכשל בין נתניהו למוזס מעיד בעיקר על נרפותו של נתניהו בכל הקשור לגניבת סוסים עם העיתונות. קלטות ביבי-נוני זועקות משחיתות מלוכלכת, אבל כל מי שיודע יודע ששיחות מהסוג הזה מתקיימות בין נוני מוזס, ומו"לים אחרים, לבין שלל פוליטיקאים ובעלי הון שאינם עונים לשם ביבי, בנימין או נתניהו.
מישהו באמת חושב שלא מתנהלות שיחות ונרקמים מגעים בין נפתלי בנט, למשל, או יאיר לפיד, או ציפי לבני, או אביגדור ליברמן, או אריה דרעי, או פוליטיקאים אחרים, לבין מוזס או שלוחיו ונציגיו? ולא רק פוליטיקאים, אלא גם בנקאים, עורכי-דין, רואי חשבון ופרסומאים בכירים, ושאר משקשקי שקשוקות. האם את החצר הביזנטית שצמחה סביב יצחק רבין, שהביאה לנו את ההרשעה הראשונה בהפרת אמונים ואת רני רהב, הצמיח נתניהו?
האם את אהוד אולמרט, שידע לאיים ולתבוע עיתונאים ביד אחת וביד השנייה להחזיק חצרות עיתונאיות נאמנות ומושחתות כמוהו, האם גם אותו המציא נתניהו? האם נתניהו המציא את פורום החווה, שרדה בתקשורת ורתם אותה לצרכיו כמו שרן ברץ וניר חפץ לא יצליחו לעשות גם אם חייהם יהיו תלויים בכך?
ואם יסולק נתניהו מהמפה הפוליטית, ויבוא במקומו יאיר לפיד כזה או אחר, או נפתלי בנט כזה או אחר, או בוז'י הרצוג כזה או אחר, האם אז לא נראה יותר מלחמה בתקשורת החופשית? שקשוקות עם בעלי הון? הסלוגן "רק לא ביבי" הוא הרסני ומזיק בדיוק כשם שהוא לא נכון. והוא גם מחזק את ביבי. הסיסמה הנכונה צריכה להיות רק לא שחיתות, רק לא ציניות, רק לא אינטרסים זרים. לא מימין ולא משמאל. בין אם מי שמיישם אותם הוא סוכן מכירות של רהיטים בעל אישיות גבולית ובין אם יהיה זה מגיש תוכניות אירוח שעלה לגדולה.