בימים טרופים (וגם יש להודות – לא לגמרי נורמליים) אלו, השאלות הקרדינליות לעתיד האומה, שעליהן ייערכו או שלא ייערכו בחירות, הן שאלות כמו האם מגישת תוכנית חדשות תהיה אשתו השנייה של שר לשעבר מהליכוד, האם מנהל הערוץ שישדר את התוכנית יהיה אדם זה או אחר, והאם לשר זה או לשרה אחרת תהיה שליטה על תכניה של תוכנית בוקר שתשודר בערוץ.

כאשר בדברים אלו בעיקר מעסיקים את עצמם בלי לאות הן ראש הממשלה ועדת מלחכי פנכתו מצד אחד, ושרים נטולי עמוד שדרה מהצד האחר, עולה מאליה השאלה, מה מקורות האובססיה התקשורתית של ראש הממשלה? התשובה שאבקש להציע כאן אינה מתיימרת להקיף את מלוא ההסבר לתופעה, אולם היא קושרת במבט היסטורי את האובססיה הנוכחית לתפיסה המושרשת מימים ימימה, הן של התנועה הפוליטית שאליה משתייך ראש הממשלה והן אל בית הגידול הפרטי האישי שלו.

בהכללה (גסה כמובן) אנו מדברים לענייננו על שני סוגים של ציונות המתקיימים עוד מתחילתה של התנועה הציונית. האחת אליה משתייכת תנועת העבודה – מה שראש הממשלה קורא לו היום כסוג של קללה "שמאל" (או "סמול" אליבא דדורון רוזנבלום) – היא ציונות פרקטית, ציונות של מעשים. השנייה, שאליה משתייך ראש הממשלה, היא ציונות הצהרתית, ציונות של מלים. אני אבקש לטעון כי האובססיה של נתניהו נובעת בראש ובראשונה מהשתייכותו לציונות זו של דיבורים.

וכעת להיסטוריה של הבחנה זו. בקונגרס הציוני ה-17 אשר נערך בבזל בשנת 1931 באו לידי ביטוי חילוקי דעות תהומיים בין תנועת העבודה לבין הרביזיוניסטים בראשות זאב ז'בוטינסקי, אשר דרשו לצאת בהצהרה (ציונות של מלים...) כי מטרת התנועה הציונית היא הקמת מדינה יהודית משני צדי הירדן. לעומתם, תנועת העבודה בהנהגתם של חיים ויצמן ודוד בן-גוריון העדיפה להימנע מהצהרות סרק שאין מאחוריהן ממש ואשר רק יסבכו את המצב בישראל.

כתוצאה מכישלון זה פרשו הרביזיוניסטים מהתנועה הציונית. בקונגרס ה-18 שנערך ב-1933 בפראג זכתה תנועת העבודה לרוב גדול, אך למרות זאת בן-גוריון היה מעונין להגיע לאיזו הבנה והסכמה עם ז'בוטינסקי. וכך, בשנת 1934 נפגשו בן-גוריון וז'בוטינסקי במשך קרוב לחודש שלם בלונדון (פעולה שבן-גוריון ביצע בניגוד לעמדת רוב חבריו בהנהגה הציונית) על מנת לגשר על הפערים שבין שתי התנועות. למרבה הפלא, השניים ראו תוך זמן קצר כי הפערים ביניהם אינם כה גדולים כפי שסברו מלכתחילה.

או אז פנה ז'בוטינסקי לבן-גוריון ואמר לו (כך לפי מיכאל בר-זוהר בספר "בן-גוריון" חלק א', הוצאת עם-עובד): "אם אנחנו נשלים בינינו יהיה זה חג יהודי גדול, אבל חג זה יש לנצל לאיזה מפעל גרנדיוזי". במענה לכך הציע בן-גוריון מפעל התיישבותי גדול, ואילו ז'בוטינסקי ענה לו כי חשב על משהו אחר. על מה, שאל אותו בן-גוריון, והתשובה היתה "איזו פטיציה (עצומה) שעליה יחתמו כל היהודים".

כאשר התפלא בן-גוריון על ההצעה, שאין בה כמובן שום דבר מעשי אלא רק הכרזות ומלים ריקות, השיב לו על כך ז'בוטינסקי: "אתה אינך מבין את כוחה של המלה, למלה יש כוח עצום". על הדברים האלו כתב בן-גוריון לאחר מכן ביומנו כי שיחה קצרה זו, מתוך חודש ימים של דיונים, הבהירה לו בדיוק את ההבדל שבין תנועת העבודה לבין תנועתו של ז'בוטינסקי: אלו דוגלים במלים, ואילו הוא איש המעשים.

בדיוק באותה שנה, 1934 (לפי עדי ערמון, "הארץ"), כותב עיתונאי צעיר המשתייך לתנועתו של ז'בוטינסקי מאמר לעיתון "הירדן" ובו הוא מסביר מה העניין החשוב ביותר שצריך לעמוד בפני התנועה הציונית: "התנאי הראשון לנצחוננו הגמור מורכב משלושה גורמים: תעמולה, תעמולה ותעמולה". העיתונאי הוא בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה הנוכחי.

נזכיר, המדובר בתחילת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, תקופת הקמת כוח עברי לוחם בישראל ומפעלי התיישבות, ובכל זאת מה שמעסיק את תומכי וחברי התנועה הרביזיוניסטית בשלב זה של התנועה הציונית הוא, כלשונו של בנציון נתניהו, התעמולה. ניתן רק לדמיין היכן היינו אנו היום אילו במקום "הסמולנים" של אז היו "חובבי המלים" מנהיגים את התנועה הציונית. נראה שעדיין היינו מסתובבים בגולה, אבל עם "פטיציות" מנוסחות לעילא ולעילא.

אם נחזור לימינו אנו ולאובססיה הנוכחית, הרי שלמרבה הצער אפשר להשתמש בפתגם הידוע "אין חדש תחת השמש". ראש הממשלה הנוכחי, העומד בראש מדינה עצמאית וחזקה בת יותר מ-60 שנה, נשאר אובססיבי למלה הכתובה והמדוברת, בדיוק כמו בימי בית אבא משנת 1934.

וכאשר למלים ולדיבורים יש חשיבות גדולה משל המעשים, אזי אין ספק כי השאלה האם גאולה אבן תהיה מגישת חדשות או לא היא הרבה יותר משמעותית וחשובה מבעיות מעשיות כמו יוקר המחיה או הסכסוך.