אני מכבד את מעברה של שלי יחימוביץ' לפוליטיקה, למרות שעמדותי רחוקות מעמדותיה. למרות שהובילה מאבקים פוליטיים וחברתיים מכיסאה כמגישה בכירה ברדיו ובטלוויזיה, מעולם לא הסתירה יחימוביץ' את עמדותיה.

תמיד הצהירה כי היא יונה מדינית וכי לבה ועמדותיה החברתיות־כלכליות בשמאל (ואפילו בשמאל הרדיקלי). היא גם לא התביישה לספר כי הצביעה לחד"ש. כמעט כל מאזין וצופה סביר יכול היה להבין, כי היא נטועה עמוק בצד מסוים של המפה הפוליטית.

ואולם, דווקא בשל כך היא נהגה משנה זהירות בעבודתה. בדרך־כלל היא ידעה להיות מראיינת הוגנת והצליחה לתת מקום גם למי שדעותיהם שונות מדעותיה. את הראיון האחרון עם עמיר פרץ ואת משלוח ה-sms לפרץ ביום הבחירות – מהלכים בהחלט בעייתיים - אני מעדיף לראות כמעידה שאין בה כדי להשכיח קריירה ארוכה של עיתונאית מזוהה אך הגונה.

דווקא שלי יחימוביץ' ש"יצאה מן הארון", ומזוהה כל־כך פוליטית, היא הדוגמה ההפוכה למה שנחשף לעין כל חד מבט, בשולי השידור הציבורי. כוונתי לפריחתם המאוחרת של מלחכי הפנכה, ולזמן המסך הגדל והולך שמקבלים עיתונאי החצר של פוליטיקאים. אינני מדבר על עיתונאים המצליחים להפוך פוליטיקאי ל"מקור" לסקופים עיתונאיים שיש בהם ממש (מה שהפך למקובל ולגיטימי), אלא על עיתונאים שלעתים קרובות נראה שהם עובדים אצל הפוליטיקאים.

לעתים, זמן המסך הנוסף בא לידי ביטוי גם בעבודה נוספת, או בתוכנית נוספת (כלומר עוד פרסום ועוד חשיפה) שעיתונאי החצר מקבל, אף אם אינו דווקא מן המצטיינים בתחומו, לפי כל קנה־מידה אובייקטיבי.

אך מעבר לשם הרע שיוצא כך למקצוע העיתונאות, יש לעניין משמעות ציבורית חמורה הרבה יותר, וזו באה לידי ביטוי בעבודת הדוברות הבוטה, הנעשית במסווה של עיתונאות "אובייקטיבית", ואשר אף מקפידה להתהדר באצטלת "שידור ציבורי".

אותם עיתונאים־דוברים עושים רצון שולחיהם; הם תוקפים את יריביהם הפוליטיים ומלטפים את מי שאדוניהם חפצים ביקרם. לעתים נדמה למאזין או לצופה שחזרנו לשנות החמישים; לימי טדי קולק ויצחק נבון, אנשי לשכתו של בן־גוריון (אשר ברמה האישית זכורים כמובן לטוב), שנהגו להכתיב את הידיעות למהדורות החדשות בקול־ישראל של אז.

אלא שהמציאות היום גרועה יותר. קולק, לפחות, היה מכתיב את הידיעות; אבל היום יש מי שאיננו זקוק להכתבה יומיומית. הוא מריח את הכיוון של אדוניו, ורץ קדימה גם ללא הוראות מפורשות. לו היה הדבר נעשה בעיתון מפלגתי – הייתי מחריש, אך מאחר שמדובר בשידור הציבורי, ברשות־השידור, הממומנת בכפייה מכספי משלם המסים – אסור לשתוק עוד.

על ההגונים מבין העיתונאים בישראל לקום, להתנער מן התופעה המוציאה גם להם שם רע, ולגנות את העיתונאים ששירכו דרכם.

ראובן ריבלין הוא יו"ר הכנסת

גיליון 60, ינואר 2006