הכירו את הפיתוח החדש מבית מעבדות גיא פינס: הדוגנאים. דוגמנים־עיתונאים. אחרי שבמרוצת המחצית השנייה של שנות התשעים פרחה תופעת הדוגמגישות, זוכה התופעה לאבולוציה: דוגמנים ושחקנים כדודי מליץ ורז מאירמן הופכים לכתבים בתוכניות בידור בטלוויזיה וגרוע מכך – בעיתונות הכתובה, בעוד שמאות בוגרי מגמות תקשורת נמקים בעבודות כמו דיילות אוויר. כך, למשל, אפשר למצוא עתה את הדוגמן דודי בלסר מככב ככתב ב"ידיעות אחרונות", ואת אסי עזר, שהתפרסם כמגיש בתוכנית נוער אווילית, מדלג תוך חודשים מעטים לעמדת כתב מגזין במוסף "סופשבוע" וממלא כפולות עמודים. זאת בשעה שכתבים מהשורה צריכים לצבור ניסיון בגובה הר עד שתינתן בידיהם כפולת מגזין בודדת. חוסר הכשרתו ניכר, כתבותיו גרועות ונושאיהן קלים מנוצה: אושיה בקהילת הסאדו־מאזו, דוגמן תחתונים בן 17, המתמודדת הערבייה בתוכנית "הדוגמניות" וראיון עם השחקן הפלסטיני קייס נאשף, המקדיש כעמוד לנושא היותו סמל מין.
הדוגנאים, שדרכם בתקשורת נוסקת כתוצאה מטיפוח קשרים עם מושאי סיקורם, הם חסרי יכולת עיתונאית – תיאורטית או מעשית. הם אינם בקיאים בעבודת התחקיר, יסודות הכתבה או תורת הראיון, מעולם לא נברו בארכיונים או לכלכו ידיהם בעבודה עיתונאית שחורה.
בהנחה שאלה יתקדמו ויגיעו לתפקידים בכירים יותר, זוהי מגמה חמורה לעיתונות. כשיגיעו אל פתחם עניינים כבדי משקל, הם יעמדו מולם בעיניים בוהות ויימנעו מלטפל בהם. כך יעוצב סדר־יום תקשורתי שרובו ככולו ענייני בידור, אופנה והבל. איזו אוטופיה לבעלי ההון ואיזה אסון לציבור. כלב השמירה עוקר מרצון את ניביו ומחליפם בשיניים מחרסינה – כאלו שמבריקות למרחוק, אבל אינן מסוגלות לפצח דבר.
ניב ליליאן הוא עורך אתר ביקורת התרבות והחברה "נביאים אחרונים"
גיליון 61, מרץ 2006