השנה, כך נראה, הולכת להיות שנה טובה לתקשורת הישראלית. אחרי שנות דור של כותרות הולכות ומתאדמות, שבהן התמקדה התחרות בין כלי התקשורת בחיפוש אחר המכנה המשותף הנמוך ביותר, נדמה כי קברניטי המדיה, בעיתונות ובטלוויזיה, שמו להם למטרה לעצור את ההידרדרות במדרון הצהוב.

הסימנים לשינוי כבר מנצים. מקטן לגדול, מוותיק לטירון, כולם מבינים שהגיע הזמן להתנער מהערכים הקלוקלים של "העיתונות הישנה", האמונה על רדיפת שערוריות ("עיתונות חוקרת") ודימויים וולגריים ("כלב השמירה"). דוגמאות לא חסרות: "אנו רוצים לזכות ברייטינג גבוה, לרתק צופים בתוכניות בידור, תרבות ודוקומנטריה, אבל בלי כותרות מרעישות ובלי סנסציה", חשף לאחרונה מוזי ורטהיים, יו"ר דירקטוריון "קשת", את הערכים העומדים בבסיס ההחלטות הניהוליות בחברה. "הגיע זמנם של עיתונים קצרים ותמציתיים המיועדים לצעירים שאין להם זמן לקרוא עיתונים יומיים מורכבים ועמוסים", הודיעו בחברת התקשורת "הירש מדיה" עם השקת עיתון הרכבת "ישראלי ניוז". בחברה הבינו כי לעם נמאס מהצהוב, מכתבות אינסופיות על פוליטיקה, כלכלה וביטחון, והכריזו כי העיתון היומי החדש שהם מתעתדים להוציא ישווק תחת הסיסמה "למי יש זמן לקרוא עיתון".

"אם הצלחתי להכניס בעיתון את חרדת הקודש מפני פגיעה מיותרת, עשיתי את שלי", גילה עורך "ידיעות אחרונות", רפי גינת, טפח מהאידיאולוגיה המקצועית שלו, בעקבות הסכסוך בינו ובין עורך "7 ימים" רודף הסנסציות. "כשאתה נמצא בעיתון, אתה מבין שאתה מחזיק תותח, לא צריך לדרוך עד הסוף, לא רוקדים על הדם ולא דורכים על גוויות. צריך לזכור את מידת החמלה", שטח גינת את משנתו. "גיא רולניק נבחר לאיש השיווק של 2005", חגג העיתון "דה מרקר" את חגו של עורכו הראשי, במסגרת אותה רוח שקטה המעדיפה מקצועיות עיתונאית על פני "רדיפה אחרי סיפורים".

המהפכה השקטה מהסה קולות רעים לא רק מעל דפי העיתון ומסכי הכסף, אלא פועלת גם מאחורי הקלעים של המקצוע. כך, לדוגמה, הגיעה המהפכה גם למועצת העיתונות, שהחליטה להתפרק כתוצאה מהשינויים המבורכים בשוק התקשורת. במציאות שבה אין אינטרסים סותרים, עת המו"לים והעורכים מסכימים כי "זכות הציבור לדעת" היא ערך אנכרוניסטי, וכי האמת היא שהציבור מעדיף לא לדעת, אין כבר צורך בשומרי חותם מזדקנים שינשפו בעורפה של העיתונות.

בד בבד, אחרוני העיתונאים החתומים על חוזה עבודה קיבוצי מגיעים להסכמי פרישה עם מעסיקיהם, וקרוב היום שבו יושלם תהליך הפיחות הזוחל במעמדם של העיתונאים – מעמד שהיה בעוכריה של העיתונות זמן כה רב, ושאיפשר לעיתונאים להתנהג כבני שחץ ולחפש מומים אצל נבחרי ציבור ופילנתרופים טובי לב. כשהסדרי עבודה ואיגודים מקצועיים הם רק סיוט רחוק, וכשהם חמושים באידיאולוגיה של "Do no Evil", יכולים כעת אילי התקשורת להתמסר למלאכת הבידור של עם ישראל.

לסיכום, סוף־סוף ותודה לאל הבינו בערוץ 2 שמצהוב לא ייצא להם טוב, ושאפשר לעשות טלוויזיה מצוינת גם עם טלנובלות וצביקה הדר, וב"ידיעות אחרונות" הבינו שמכותרות אדומות על שחיתויות ומחדלים לא ייבנה העולם. ואפילו ב"מעריב" תפסו עד כמה מגוחך לתלות על בניין העיתון שלט גדול ששואל "איפה הבושה", והחליפו אותו בשלט גדול אחר המכריז: "העם רוצה מזומן".

שוקי טאוסיג הוא עיתונאי

גיליון 61, מרץ 2006