הטלוויזיה, כמובן, היתה יכולה לשלוח הרבה כתבים אחרים לגני-התערוכה ב-2 ביוני, לסקר את מסיבת הפרידה העצובה של בנימין נתניהו ותומכיו לאחר הנפילה. אבל מי שנשלחה לשם היתה איילה חסון. שיבוץ טכני? צירוף מקרים? במכוון או במקרה, מול המצלמות, בשידור חי, נסגר מעגל. אם תרצו: משל פשטני על יחסי נתניהו והתקשורת בשלוש השנים האחרונות. הדחיפה, הנפילה, השידור הנמשך – כאילו תסריטאי עלום החליט לשרטט כך את תמונת הסיום במחזה אקטואלי על פוליטיקה ותקשורת, נורמות ואתיקה, שגיבוריו הם ראש ממשלה שנוי במחלוקת וכתבת טלוויזיה שאפתנית ונמרצת, שמנהלים דו-קרב חריף, כמעט אלים. בפרק האחרון יש דחיפות: המון נסער (האם לאנשים האלה התכוונה תיקי דיין?), דרמה בשידור חי. מישהו דוחף את הגיבורה. גבר אבירי מסייע לה.

המעגל נסגר. השיא הקודם של הדרמה היה בחשיפת מה שכונה "בר-און תמורת חברון" על-ידי חסון בשידור "מבט" ב-22 בינואר 97'. זה אולי לא היה תחקיר מן הסוג של מרדכי גילת ורונאל פישר, אבל היתה שם חשיפה: עם או בלי טונות של בטון יצוק, שירטטה אז חסון את החבורה הסובבת את ראש הממשלה, שבה מעורב איש ציבור הנאשם בפלילים במהלכים הרגישים של מינוי היועץ המשפטי לממשלה. אלכסונים אפלים של חצר ביזנטית משרטטים תמונה קודרת של האיש המנהל את המדינה, יחסו לשלטון החוק, לנורמות שלטון.

מי שמחפש חשבון נפש מצד התקשורת יכול לנבור עם קיסם ולחפש טעויות מקצועיות בדרך הטיפול בפרשה. עשינו זאת כבר אז. אבל את פרשת בר-און היטיב לסכם, זהיר כדרכו, היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין: "בסופו של דבר מילאה התקשורת תפקיד חיובי בחשיפת נושא קשה וכאוב... בכללותו נעשה שירות לאינטרס הציבורי, אם גם לא תוך עמידה על דיוק בפרטים". הפרטים, כמובן, חשובים: נתניהו יכול היה תמיד לנפנף בפרטים השגויים, גם כאשר בשירות אותו אינטרס ציבורי חשפו ערוצי טלוויזיה, עיתונים ותחנות רדיו עוד ועוד מן הדרך שבה התנהלו הדברים בחצרו.

בדמדומי קוסמותו, כאשר התבוסה כבר היתה כתובה על הקיר, מצא נתניהו רק עוד קש אחרון להיאחז בו: האיבה לתקשורת. "הם מ-פ-ח-דים, הם מ-פ-ח-דים", קריאת וודו קצובה, שהטילה אימה גם על תומכי נתניהו, שהבינו עד כמה האיש נואש. הוא חיפש בהתמדה מניעים סמויים בסדר-היום של העיתונות, דיבר על "הטיה שאין כמוה בשום מקום בעולם".

ובסוף, כשירד הבמה, נשתררה בבת אחת במערכת הפוליטית אווירה אחרת, מפויסת יותר (חוץ מטומי לפיד ובניזרי, כמובן). העיתונאים, מצדם, כבר כיוונו חצים לחדרי המלון המפוארים של אהוד ברק, אבל היה עוד קומץ (תמיד קומץ) שהאיבה של ביבי המשיכה לפעפע בו: מול המצלמה הם דחפו את איילה חסון.

היא נפלה לרגע, אחר-כך קמה. המצלמה לא חדלה לצלם. ביבי נופף לשלום לאוהדיו והלך הביתה. אילה חסון המשיכה לשדר.

גיליון 21, יולי 1999