נתניהו מרגיש מצוקה נוכח הגילויים האחרונים בפרשת תיק 2000. אחת המנטרות שהוא מנסה למכור לציבור היא שאויביו מנסים להדיחו באמצעות חקירות משטרה מאחר ולא הצליחו לעשות זאת בבחירות. אחרי הח"כים ביטן ואמסלם, דגי הרקק, הזעיק לעזרתו את התותחים הכבדים. שמרון נעלם, ובמקומו קיבלנו את עו"ד ויינרוט, ששכח את עצתו לנשיא לשעבר ויצמן, ולאחרונה קיבלנו שחקן חיזוק בינלאומי בדמות עורך-הדין האמריקאי אלן דרשוביץ.

בשבוע שעבר, במהדורת החדשות של ערוץ 10, שודר ראיון שערכה תמר איש-שלום עם דרשוביץ, שהוצג כאחד מעורכי הדין המובילים בארצות-הברית וכמקורב לראש הממשלה. להלן תמליל הראיון (שנערך באנגלית):

תמר איש-שלום: "אתה חושב שקיימת אפשרות להגשת כתב אישום בחקירת הפגישות המוקלטות בין ראש הממשלה למו"ל 'ידיעות אחרונות'?".

דרשוביץ: "ממה ששמעתי וקראתי בנוגע לזה, זה נראה מרוחק מאוד מפעילות פלילית כלשהי. למיטב הבנתי, ראש הממשלה עצמו הקליט את השיחה הזאת, ואני לא מסוגל לתאר לעצמי שמישהו יקליט שיחה שעלולה להפליל אותו. מכל מה שקראתי, זה נשמע לי כמו שיחה בין אויבים פוליטיים ששוררת ביניהם יריבות כבר שנים רבות ושמישהו מנסה לתווך ביניהם ולהנמיך את הלהבות והמתחים.

"מה שמדאיג אותי אף יותר זה שהיו כל-כך הרבה הדלפות. ההדלפות השיטתיות והסלקטיביות שהמשטרה כנראה מעורבת בהן נשמעות לי כמו עבירה על החוק. זו דוגמה למה שאנחנו מכנים באמריקה מקארתיזם. המשטרה מדליפה חומרים וטוענת ש'סוף העולם הגיע', 'זה הדבר הכי גרוע שיש', 'זה חומר נפץ', 'תעמדו מתחת למשקוף כי תהיה רעידת אדמה', וכשאנחנו מגלים מה זה באמת, זה נראה כמו שיחה פוליטית טיפוסית בין אנשים שמנסים להנמיך את הלהבות".

תמר איש-שלום: "בוא נדבר על החקירה השנייה. אם סנטור אמריקאי היה מקבל מתנות במשך שנים בשווי מאות אלפי דולרים מאנשי עסקים בעמדות כוח, זה היה עובר בלי חקירה? ומהו ההבדל המשפטי בין שמפניה ורודה וסיגרים יוקרתיים לבין כסף מזומן?".

דרשוביץ: "דבר ראשון, באמריקה זה לא פשע שפוליטיקאי יקבל מתנות מחברים. זה הופך לפשע רק אם זו מידה כנגד מידה ברורה. אם תיתן לי סכום כסף כזה או מתנה כזאת אני מבטיח שאצביע לזה או אמנה אותך לתפקיד מסוים. חייבת להיות מידה כנגד מידה. אני יודע שהחוק בישראל קצת שונה, אבל הרעיון... בכל פעם שאני מבקר ראש ממשלה, אני מביא לו עותק של אחד הספרים שלי. אני מקווה שראש הממשלה יאהב את הספר שלי ואולי אפילו ימליץ עליו. כך מתייחסים לחברים. אבל הרעיון של להפוך את זה לחקירה פלילית הוא מאמץ לחתור תחת אופיין הדמוקרטי של הבחירות. אני מסכים עם הגישה של לשנות את החוק ולחכות עד שראש הממשלה מסיים את תפקידו ואז לפתוח בחקירה. זה הגיוני בעיני".

תמר איש-שלום: "לו ישראל היתה שומעת לעצות שלך, פוליטיקאי מושחת כמו אהוד אולמרט היה עלול להישאר ראש ממשלה בלי שימצו עמו את הדין. זה מה שאנחנו רוצים?".

דרשוביץ: "הוא בחר להתפטר בעצמו. זו היתה ההחלטה שלו. אלמלא התפטר, היה מספיק זמן לאחר הקדנציה שלו לחקור אותו, להגיש כתב אישום ובמקרה הצורך לתבוע אותו. אבל הרעיון של התערבות בבחירות דמוקרטיות... תראי, התחלתי להתנגד לזה כשרבין הודח מתפקידו כי לאשתו היה חשבון בנק קטן בארצות-הברית. אני חושב שישראל מגזימה בזה יותר מכל מדינה דמוקרטית אחרת שאני מכיר".

תמר איש-שלום: "האם זו היתה עמדתך בנוגע לנשיא ניקסון בשערוריית ווטרגייט?".

דרשוביץ: "זה שונה מאוד, כי במקרה של הנשיא ניקסון הוא הואשם באישום חמור מאוד של ניצול תפקידו נגד הביטחון הלאומי של ארצות-הברית. ושוב, הוא לא הואשם בפלילים. לא הוגש נגדו כתב אישום. ניקסון לא הורשע, הוא החליט להתפטר אחרי שהקונגרס בדק את העניין וגילה שהוא עשה שימוש פושע בביטחון הלאומי. תראי, אם אדם שהוא ראש ממשלה מואשם ברצח, באונס, או בבגידה במדינה, או בניצול חמור מאוד, זה דבר אחד. אבל כשאנחנו שואלים אם הוא קיבל שמפניה או סיגרים או אם הוקלטה שיחה שלו, זה תמיד עניין של מידה. חברים נותנים מתנות זה לזה, וזה דבר שהציבור צריך לדעת עליו, אם האדם מתמודד על ראשות הממשלה, ולהחליט.

"בימים הקרובים יש בארצות-הברית נשיא שעלול לפגוע בישראל וראש הממשלה צריך להיות מסוגל לעבוד 25 שעות ביממה, שמונה ימים בשבוע. הוא צריך לעבוד כל היום והלילה כדי להגן על אזרחי ישראל ולא להיות מודאג מהדברים הטפלים יחסית האלה, שהציבור יכול להסתמך עליהם כשהוא מתמודד בבחירות אבל לא צריכות להפוך לפשעים. כי ההתנהגות הזאת לא עונה להגדרה של פשע. פשוט לא".

* * *

דרשוביץ הוא רב אמן בסינגור. הוא משתמש בטכניקות שונות, הטלת ספק, בניית טיעונים מופרכים הנשמעים הגיוניים, הסטת הנושא, חצאי אמת, ובשימוש ב"עובדות" שגויות. דרשוביץ מודה שהוא "יודע שהחוק בישראל קצת שונה" מהחוק האמריקאי בעניין המתנות, אבל זה לא מפריע לו לחבור לביטן ולאמסלם ולהסביר לנו שהרעיון לקדם את פרשת המתנות לחקירה פלילית הוא מאמץ לחתור תחת אופיין הדמוקרטי של הבחירות.

דרשוביץ אינו ממצמץ כאשר הוא אומר ש"רבין הודח מתפקידו כי לאשתו היה חשבון בנק קטן בארצות-הברית". רבין לא הודח, הוא בחר להתפטר. והוא התפטר לא מראשות הממשלה אלא ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה בבחירות שעמדו להתקיים.

דרשוביץ אינו ממצמץ כאשר הוא אומר על אולמרט ש"הוא בחר להתפטר בעצמו. זו היתה ההחלטה שלו". הוא שוכח לציין שבמשך למעלה משנה במהלך כהונתו כראש ממשלה היה אולמרט נתון למספר חקירות פליליות, ושהוא התפטר מאחר ולא היתה לו ברירה אחרי האולטימטום שהציבו לו ציפי לבני ואהוד ברק, שותפיו הקואליציוניים.

אפשר לומר שדרשוביץ אינו בקיא בדינים בישראל ובפרשות רבין ואולמרט, אבל קשה מאוד לומר זאת על בקיאותו במערכת השפיטה בארצות-הברית ובפרשת ווטרגייט וניקסון.

הקונגרס האמריקאי יכול לפעול כבית-משפט. יש לו את הסמכות לקיים שימועים בוועדות ולזמן עדים. היכולת של הקונגרס לחייב עדים להתייצב בפני ועדותיו ולהעיד בשבועה, ולהעניש על זילות הקונגרס במקרה של סירוב לעדות ועדות שקר, הפכה את השימועים לאחד הכלים החשובים של עבודת הקונגרס. לקונגרס יש גם את הסמכות להדיח בעלי תפקידים ברשות המבצעת והשופטת, כולל את נשיא ארצות-הברית בהליך מיוחד.

בדבריו על ווטרגייט, ובעיקר על ניקסון, דרשוביץ מתעלה על עצמו כאשר הוא מסביר ובעצם מעוות את פרשת ניקסון. ניקסון התפטר כדי לקדם ולמנוע את הדחתו מכס הנשיאות. אכן, ניקסון לא הובא לפני בית-משפט רגיל, אבל הוא נשפט בפני הקונגרס, וחוקר מיוחד שמונה על-ידי התובע הכללי חקר את הפרשה.

כדאי להרחיב מעט על פרשה זו כיוון שהיא שופכת אור גם על הטענה של דרשוביץ ש"ראש הממשלה עצמו הקליט את השיחה הזאת ואני [דרשוביץ] לא מסוגל לתאר לעצמי שמישהו יקליט שיחה שעלולה להפליל אותו".

ב-7 בנובמבר 1972 זכה ניקסון בבחירות ברוב עצום, ונבחר לכהונה שנייה. שלושה חודשים לאחר מכן, בפברואר 1973, החליט הסנאט על הקמת ועדה מיוחדת לחקר פעילות הבחירה מחדש של הנשיא ניקסון. דיוני הוועדה החלו ב-17 במאי; השימועים שנערכו על-ידי הוועדה סוקרו ברשתות הטלוויזיה בין 17 במאי ל-7 באוגוסט; ההערכה היא כי 85% מן האזרחים האמריקאים שהיו בעלי טלוויזיה צפו לפחות בסיקור אחד של השימועים, ואלו גרמו לניקסון נזק פוליטי כבד.

במקביל החליט התובע הכללי החדש, אליוט ריצ'רדסון, למנות חוקר מיוחד לחקירת הפרשה. החוקר שמונה, ארצ'יבלד קוקס (Archibald Cox), החל בחקירתו בסוף אפריל 1973.

ועדת הסנאט החלה לשאול ישירות על חלקו של הנשיא ניקסון, "מה ידע הנשיא ומתי ידע זאת?". עוזרו של הנשיא נשאל והודה, באי-רצון, שאכן היתה מערכת שהקליטה את כל מה שנאמר בחדר הסגלגל. תגלית משמעותית זו שינתה לחלוטין את חקירת הפרשה. התובע המיוחד וחברי ועדת החקירה של הסנאט הוציאו צו שהורה על זימון הקלטות לבית-המשפט, בתקווה כי אלו יסייעו בהערכת חלקו של הנשיא בפרשה.  ניקסון ניסה לנצל את חסינותו וסירב לחשוף את הקְלטות השיחות שנערכו בחדר הסגלגל. הערכאות המשפטיות שדנו בסירובו של הנשיא לא קיבלו את עמדותיו, ובית-המשפט העליון פסק, פה אחד, כי טענותיו של ניקסון לחסינות ולצנזור ההקלטות חסרות תוקף חוקי, והוא חויב למסור את הקלטות לתובע.

במאי 1974 החלה הוועדה המשפטית של הסנאט לבדוק את תהליך הדחתו של הנשיא, ובית-הנבחרים החל לחקור את האשמת הנשיא בהתנהגות בלתי הולמת. ועדת המשפט של בית-הנבחרים החליטה ברוב של 27 מול 11 על הצגת הסעיף הראשון בהאשמות נגד הנשיא – מניעת צדק. הסעיף השני היה ניצול כוחו לרעה, והשלישי – זילות הקונגרס. כל שלושת הסעיפים התקבלו על-ידי הוועדה בסוף יולי 1974.

לאחר שסנאטורים רפובליקאים הודיעו לנשיא כי קיימים די קולות כדי להדיחו החליט הנשיא להתפטר. בנאום ששודר ברחבי המדינה ב-8 באוגוסט 1974 הכריז ניקסון על פרישתו מהנשיאות.

ולגבי הטענה ה"פסאודו לוגית" של דרשוביץ בדבר ההקלטות – "אני לא מסוגל לתאר לעצמי שמישהו יקליט שיחה שעלולה להפליל אותו" (ההקלטות נעשו על-ידי עוזרו של ראש הממשלה במשך כמה שיחות, ולא שיחה אחת) – הרי שהקלטות של ניקסון הן הוכחה ניצחת לכך שמישהו יכול להקליט שיחה שעלולה להפליל את עצמו, גם אם הוא ראש הממשלה וגם אם הוא נשיא ארצות-הברית.

ולבסוף, לגבי הטענה של דרשוביץ כאילו ניקסון החליט להתפטר אחרי שהקונגרס בדק את העניין וגילה שהוא עשה שימוש פושע בביטחון הלאומי – איך נאמר זאת בעדינות? טענה זו אינה חלק משלושת סעיפי ההאשמות נגד ניקסון – מניעת צדק, ניצול כוחו לרעה וזילות הקונגרס – שהתקבלו על-ידי ועדת המשפט של בית-הנבחרים בסוף יולי 1974.

ולבסוף, אפשר גם לטעון שראש ממשלת ישראל עשה שימוש פושע בביטחון הלאומי בפרשת מתווה הגז, ואני מקווה מאוד שלא יתגלה דבר דומה בפרשת תיסנקורפ, עם הצוללות והאוניות.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר