"חיי עיתונאי בעזה אינם חיים קלים", מסכמת בלשון המעטה תגריד אל-חודארי, כתבת ה"ניו-יורק טיימס" ברצועת עזה, את שגרת יומה ועבודתה. "מבחינה פסיכולוגית זה מתיש מאוד. שוב ושוב אני שומעת סיפורים על כאב, על הישרדות, על אנשים הזקוקים לטיפול רפואי. אני רוצה לסקר זאת, כמובן, אבל כמה פעמים אפשר? לא מעניין אותי לשמוע את הסיפורים הללו כל הזמן. כעיתונאית, ואני מדברת בשם העיתונאים בעזה, אנחנו עייפים".
אל-חודארי, שנולדה בעזה, משמשת כתבת ה"ניו-יורק טיימס" מאז 2001, ובעת מבצע "עופרת יצוקה" היתה בין העיתונאים הזרים היחידים שדיווחו מהרצועה עצמה. את חוויותיה האישיות וקשייה המקצועיים במהלך המבצע סיכמה ברשימה שפורסמה ב"קולומביה ג'ורנליזם ריוויו", ותרגומה התפרסם כאן. ביום חמישי האחרון, במסגרת מפגש שאירגן בתל-אביב מטה יוזמת ז'נבה, שוחחה עם עיתונאים ישראלים על המתרחש בעזה ועל אופי העבודה העיתונאית שם.
תגריד אל-חודארי, כתבת ה"ניו-יורק טיימס" בעזה, במפגש עם עיתונאים ישראלים בתל-אביב (צילום: "העין השביעית")
לדברי אל-חודארי, עליית חמאס לשלטון שינתה את החיים בעזה, אך לא שינתה כמעט דבר מבחינת עבודתה העיתונאית. אמנם היא מתקשה למשוך את כספי משכורתה מסניפי הבנק בעזה, הסובלים מבעיות נזילות קשות עקב המצור הישראלי; אמנם היא מרגישה לעתים כי היא "חיה בכלא"; אמנם היא מוצאת את עצמה מתביישת כשהיא מתלוננת על הקשיים לצאת מעזה כשיש ילדים שמעולם לא היו מחוץ לרצועה ואנשים הזקוקים באופן דחוף לטיפול רפואי ומתקשים לצאת כדי לקבלו; אך אל-חודארי מדגישה כי בכל הנוגע לעבודתה, היא אינה נתקלת במגבלות על חופש הביטוי.
"אני מקבלת הרבה מאוד כבוד מחמאס", אמרה לעיתונאים הישראלים שהגיעו למפגש. "עד כה ניתן לי חופש מוחלט לומר מה שארצה ואני מכסה כל מה שנראה לי כסיפור טוב. אפילו עם זהאר אפשר לדבר ואפשר להתווכח ואפשר לשאול כל שאלה. מעולם לא איימו עלי מצד חמאס, וזה לדעתי משום שהם זקוקים למישהו שיכסה אותם עבור עיתון בינלאומי". אל-חודארי מציינת אמנם כי לעתים חמאס מבקש ממנה לשנות את דיווחיה, אבל מדגישה כי היא מסרבת. "עלייך להיות עקשנית", אמרה לעיתונאים הישראלים שנפגשו עימה, "אם את בטוחה, ויש לך הכל און דה-רקורד, למה לשנות?".
יחד עם זאת, אל-חודארי אומרת כי היא לוקחת בחשבון כל העת את מידת העומק הרצויה בסיקור חמאס וקבוצות השוליים הקיצוניות דוגמת ג'אללאת, המזוהות עם אל-קעידה, העלולות לרצות לפגוע בה ולו מפני שהיא מייצגת עיתון כמו ה"ניו-יורק טיימס". המחשבה על כך, היא אומרת, טורדת את מנוחתה מדי פעם, והיא משתדלת להדחיקה.
אל-חודארי מודה כי בחשבון אחרון, עצם העובדה שהיא עובדת בכלי תקשורת בינלאומי מכובד מקלה על עבודתה. לו היתה מסקרת את עזה עבור כלי תקשורת עזתי, או כלי תקשורת ערבי שבסיסו מחוץ לרצועה, היה לה קשה הרבה יותר לעמוד על דעתה מול חמאס. לדבריה, כשעיתונאי ערבי מעוניין למתוח ביקורת על שלטון חמאס, בדרך כלל הדיווח יבוא מפי כתב של כלי התקשורת הנמצא מחוץ לעזה. "רבים [מבין העיתונאים הערבים] פוחדים למתוח ביקורת. הם לא רוצים שיפגעו במשפחתם או בהם עצמם, אז הם נמנעים", היא מסבירה.
מובן, מוסיפה אל-חודארי, שגם לו היתה עיתונאית ישראלית, כמו עמירה הס, היתה מתקשה לסקר באופן שוטף את הרצועה. לדברי אל-חודארי, בתקופה שבה שהתה הס ברצועה ודיווחה ממנה ל"הארץ", היה חמאס מודאג מאוד שאחד הפלגים הקיצוניים ברצועה ינסה לפגוע בה, ומשום כך שמר עליה בקפידה ובסופו של דבר הוציאה משטח הרצועה.
מתפללים במסגד אל-עמרי בעזה. תקופת הרמדאן, אוגוסט 2009 (צילום: פלאש 90)
בעוד שבמפגש עם העיתונאים הישראלים נשאלה אל-חודארי על יכולתה לבקר כראוי את חמאס, היא עצמה סיפרה שהיא נתקלת גם בביקורת מהצד הפלסטיני. ביום השני למבצע "עופרת יצוקה" עוררה עליה תרעומת לאחר שדיווחה על חיסולים שביצע חמאס בקרב משתפי-פעולה עם ישראל. היה מי שכינה אותה "ציונית", ועיתונאים פלסטינים נזפו בה על שהיא מדווחת על עימותים פנים-פלסטיניים. "עיתונאים [פלסטינים] התקשרו אלי ואמרו לי, 'איך יכולת לכסות סיפור כזה? זה לא קורה, עליך להתמקד במה שהישראלים עושים', אבל כעיתונאית אני מכסה כל מה שנראה לי ראוי לדיווח", אמרה. על הטענה כי אינה פטריוטית דיה ואינה מגויסת למען המטרה הפלסטינית אומרת אל-חודארי כי מי שמאשים אותה בכך "הוא משוגע". "הם צריכים להיות שמחים שאני זו שמכסה את עזה עבור ה'ניו-יורק טיימס', מישהו שמדבר את השפה, מישהו שמבין את המציאות על הקרקע", טוענת אל-חודארי.
המפגש בין אל-חודארי לעיתונאים הישראלים נועד לאפשר לאחרונים להבין מעט יותר את נקודת המבט של הצד האחר. כשהשיחה הגיעה לנושא הטעון של החייל השבוי בידי חמאס, גלעד שליט, הציגה אל-חודארי גישה שהיא תמונת ראי לזו של העיתונות הישראלית. "אני לא מתעניינת בסיפור של גלעד שליט", אמרה אל-חודארי. "מעולם אפילו לא שאלתי איפה הוא נמצא". כתבת ה"ניו-יורק טיימס" הסבירה כי כל בחינה שלה את הסיפור תהיה מיותרת ואף מזיקה. "אני יודעת שלא יגידו לי, וכעיתונאית עלייך להיות חכמה ולחשוב לאן זה יוביל אותך", אמרה. "אם תחקרי את הנושא, ותבררי איפה הוא נמצא, את מסכנת את חייך, וזה יזיק לך לכסות סיפורים אחרים. בסופו של דבר הסיפור אינו רק שליט, הסיפור שמעניין אותי הוא הסיפור הפוליטי הכללי, לא רק פרט אחד שיסכן אותי ויגרום לי לאבד הכל".
אל-חודארי, המתגוררת בצד המערבי והליברלי יחסית של העיר עזה, אומרת כי להבדיל מרבים מתושבי הרצועה, היא אינה מעוניינת לעזוב את עזה כדי לחיות במקום שקט וחופשי יותר. "אני רוצה להישאר כדי לראות מה יקרה עם חמאס, עם עזה", היא מסבירה. "הסיפור לא תם, וכעיתונאית את לא רוצה לסגת לפני שהסיפור תם".