ביום חמישי ה-12 בספטמבר כינס מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, ניצב אליק רון, מסיבת-עיתונאים והודיע על מעצר 43 ערבים ישראלים מאום-אלפחם, בעקבות חקירה משותפת לשירות הביטחון הכללי והמשטרה. רון קבע חד-משמעית: "זו ההתארגנות הלאומית הגדולה ביותר מאז שנות השמונים". הודעתם של רון ושל קצינים בכירים נוספים אשר השתתפו במסיבת-העיתונאים היתה פסקנית ודרמטית: מדובר בהתארגנויות לצורך פעילות לאומנית עוינת. הקצינים סיפרו כי כבר הוגשו כמה כתבי-אישום בפרשה וכי צווי איסור הפרסום שהוצאו עם תחילת החקירות הוסרו לבקשת המשטרה באותו היום. את הזימון למסיבת-העיתונאים קיבלו העיתונאים – מרביתם הכתבים האזוריים המסקרים את אזור הצפון – בהתראה של יום-יומיים, עת החליטה המשטרה כי תבקש את הסרת הצווים וכי הגיע זמן החשיפה.

במסיבת-העיתונאים גם הודיע ניצב רון כי הוא מקווה לחקור חבר-כנסת מסוים בחשד להסתה. כעבור כמה שעות הודיעה המשטרה כי מדובר בח"כ מוחמד ברכה, יו"ר חד"ש.

המשטרה מנתה את העבירות המיוחסות לחשודים: הצתות, סחר בנשק, אגירת אמצעי לחימה, התארגנות לפגוע במשתפי-פעולה והפצת כרוזים באותו עניין. הטון של המשטרה היה חמור ונחרץ: "חד-משמעית, הפעילות היא פעילות על רקע לאומני". העקבות, על-פי ניצב רון, הובילו בבירור להסתה של מנהיגי התנועה האסלאמית, בעיקר לפלג שבהנהגתו של השיח' ראאד סלאח, ראש עיריית אום-אלפחם. הודעת המשטרה וההד התקשורתי הרחב שזכתה לו העלו מחדש לסדר-היום הציבורי את הדיון המוכר בדבר שאלת נאמנותם של ערביי ישראל למדינה.

מרבית כלי התקשורת ישרו קו עם המשטרה, וזה עם זה, וכותרות העיתונים למחרת היו מבוהלות ומבהילות בהתאם. "השב"כ עצר 41 ערבים ישראלים", הודיע באותיות מבשרות שחורות "ידיעות אחרונות". לצמד העמודים הכפולים שהקדישו העיתון לסיפור ניתנה הכותרת הבאה: "התארגנות טרור בלב המדינה". מתחתיה הופיעו תמונותיהם של שבעה מהעצורים בפרשה מול צילום גדול של חלק מכלי הנשק שנתפסו בידי חוקרי המשטרה. העיתון אף הזדרז להציג דעת מומחה של כתבו רוני שקד, שהתריע, בין השאר, מפני סכנת ההקצנה של התנועה האסלאמית.

"מעריב" הקדיש אף הוא לעניין כותרת גדולה וציטט: "דאגה בשב"כ: התנועה האסלאמית תוביל לטרור". ליד כתבה שהרחיבה על הפרטים שנמסרו במסיבת-העיתונאים, הזדרז גם "מעריב" להדגיש את הסיכון הבטחוני-לאומני בפרשנות פרי עטו של יואב לימור, שהוא כתבו הצבאי ולא הפלילי או האזורי. הלוגו שהתנוסס מעל צמד העמודים של "מעריב" הציג תמונה של איש עטוי זקן וכאפייה, תחת השאלה, אשר בעצם כבר קיבלה תשובה: "טרור מבית?".

"הארץ", לעומת זאת, הקצה בעמודו הראשון מקום צנוע יחסית לסיפור ובחר להציב במרכזו דווקא את התעניינותה של המשטרה בח"כ ברכה. העיתון לא נסחף אחר הטונים הגבוהים של המשטרה הודות לעבודה טובה ואחראית של הכתב שרון גל. גל בדק בבית-המשפט המחוזי בחיפה, שם הוגשו כתבי-האישום נגד חלק מהמעורבים בפרשה. עיון בחלק מכתבי-האישום העמיד באור אחר את דברי המשטרה ולימד כי בעצם מדובר בתיקים פליליים. "המשטרה שמה אתמול דגש על העניין הלאומני", כתב גל למחרת, "אף שבכתבי-האישום עולה כי הקבוצה פעלה ממניעים פליליים. כתבי-האישום שבדק נגעו לסדרת הצתות שנעשו בנקמה על רצח שביצע כבר לפני שנה וחצי אדם החשוד בשיתוף פעולה עם ישראל.

בימים שלאחר מכן הפריך שרון גל, יחד עם עמיתו הכתב דוד רטנר, את מרבית טענות המשטרה במסיבת-העיתונאים. "באישומים נגד הערבים מאום-אלפחם המניע הלאומני כמעט לא מוזכר", כתב גל ב-14 בספטמבר.

מספר כתבי-האישום שהוגשו בפרשת ההצתות היה 11 ולא 12 כפי שמסרה המשטרה, וגם בכתבי-האישום שהוגשו נגד החברים בהתארגנות השנייה, החשודה בסחר בנשק, "קשה למצוא רמזים לפשעים על רקע לאומני...קריאה מסודרת של כתבי-האישום מעלה ספקות באשר לרושם שיצרה המשטרה – ועל כן גם לא מעט ספקות באשר לטון ולמהימנות הדיווח של קציניה", כתב. ב-17 בספטמבר חשף "הארץ" את המתיחות שנוצרה בין הפרקליטות לבין המשטרה סביב הפרשה, שכן בעוד המשטרה מגינה במרץ על עמדתה כי מדובר ברקע לאומני, הרי שפרקליטת מחוז חיפה, לילי בורישנסקי, אמרה כי "כתבי-האישום משקפים במדויק את מה שעלה בחקירה. לא היתה שום סיבה לא להגיש כתבי-אישום על עבירות נוספות, אם היו ראיות". מקורות אחרים בפרקליטות אף אמרו כי חזרו וקראו את כתבי-האישום, במטרה לנסות ולהבין על מה התבסס ניצב רון בדבריו, וקבעו כי "הדברים שנמסרו לכתבים בהחלט תמוהים".

חמור מכך: מבדיקה של "הארץ" עלה כי "בניגוד להודעת המשטרה, צווי איסור הפרסום על התארגנות הקבוצה שהציתה בתים ובתי-עסק הוסרו עוד לפני הגשת כתבי-האישום בבית-המשפט המחוזי בחיפה" (17 בספטמבר).

שליטת המשטרה על עיתוי הפרסום של פרשות מסוג זה באמצעות משחק בצווי איסור פרסום הוא בעייתי תמיד, אך במקרה זה נראה על פניו שהמשטרה נהגה שלא בתום לב. ייתכן שחלק מהתיקים האלה המתינו במגירות הפרקליטות, והמשטרה ביקשה למשוך את תשומת-לבה של התקשורת אליהם. כן נודע בדיעבד כי משפטם של שניים מבין תשעת החשודים בעבירות נשק כבר הסתיים, והם נדונו לארבע שנות מאסר בגין עבירותיהם. גם בהרשעתם לא מוזכר אלמנט לאומני. מעניין לשים לב לעובדה שצווי איסור הפרסום לגבי השניים היו בתוקף בעת מתן גזרי-הדין (9 באוגוסט), ועל-פי הפרקליטות הם עדיין בתוקף, ובכל זאת, שרון גל הביא ב-14 בספטמבר פרטים נרחבים מתוך כתבי-האישום וכן את גזרי-הדין שלהם, ללא קושי מיוחד. לא נודע מאז על פנייה לעיתונאי עצמו או ל"הארץ" בתלונה על הפרת צווי איסור הפרסום. מכל מקום, במשרד המשפטים מוגדרים 11 התיקים שנפתחו בפרשת ההצתות כפליליים. בראיון שקיים דוד רטנר עם סאמי ג'בארין, אחד ה"עצורים" בפרשה אשר מצא את תמונתו בעיתון, התברר כי הוא נמצא במעצר בית, ובכל מהלך חקירתו לא נשאל על קשרים עם התנועה האסלאמית.

למרות גילויי "הארץ", ששיוו ממדים פחות דרמטיים למידע שמסרה המשטרה לתקשורת, נמנעו כלי התקשורת האחרים לחזור עליהם, למעט יגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות", שבטורו ב-17 בספטמבר ביקר את התנהלותו של ניצב רון ואגב כך הזכיר כי "לא עבר יום והתגלע סכסוך אם העצורים לאומניים או שמא רק פליליים... הצגת החשיפה שבאה לפאר היתה לרועץ". גם ב. מיכאל כתב כעבור כמה ימים ב"ידיעות אחרונות": "ניצב רון ידע מן הסתם היטב מה נאמר בכתבי-האישום, ובכל זאת הוא הקפיד לא להלאות את קהלו פעור העיניים והצייתן בכל הפרטים המייגעים הללו. למה להרוס מסיבה כל-כך יפה עם העובדות?"

חבילה מסודרת וארוזה יפה בסרט נוצץ עם תווית "לאומני"

למה נהג ניצב רון כפי שנהג זו אולי שאלה טובה, אך חשוב מכך לשאול מדוע נהגה התקשורת כפי שנהגה, וקיבלה על-פי-רוב את החבילה המסודרת שהגיש לה רון כעובדה בלתי מעורערת. לעתים קיים קושי אובייקטיבי לאמת פרטים שמוסרים כוחות ביטחון כמו השב"כ, אבל במקרה זה, היכולת לבדוק את מהימנות המידע שמסרה המשטרה (שנסמכה גם על חוות-דעת שמקורן בשב"כ) היתה זמינה לכלל העיתונאים. אין זאת אלא שרוב הכתבים שסיקרו את מסיבת-העיתונאים של ניצב רון הושפעו בדיווחים מהדעות הקדומות שלהם על האוכלוסייה הערבית.

לעיתונות ולחברה היהודית היה נוח שניצב רון קיבץ עבורה כמה פרשיות פליליות, מהן אשר התרחשו לפני למעלה משנה, כרך אותן יחד מבחינה כרונולוגית בכך שביקש להסיר את צווי איסור הפרסום ולהודיע עליהן בבת-אחת, וגם כרך אותן יחד מבחינה תימטית, בכך שהגדירן כלאומניות. דבר דומה עשה השב"כ לקראת סוף אוגוסט, כאשר בתדריך לכתבים צבאיים ערבב מין בשאינו מינו, וכרך יחדיו את אוסמה בן-לאדן עם ערבים ישראלים שקשרו קשר עם ארגוני טרור פלסטינים.

שרון גל חש לא בנוח עם החבילה המסודרת מדי שהגישה המשטרה לעיתונאים, ומתוך ספקנות עיתונאית בריאה הגיע למסקנה כי "מה קל יותר מאשר לקבל חבילה מסודרת וארוזה יפה בסרט נוצץ עם התווית 'לאומני'? היה בהחלט מקום לבדוק את כתבי-האישום. גם אם הנתונים נראים ונשמעים הגיוניים, חובתו של כל עיתונאי היא לבדוק. כתב-אישום הוא המוצר האולטימטיבי של חקירה, ומכאן החובה לבדוק".

יותר מהתנהגות המשטרה מאוכזב גל מהתנהגות עמיתיו בתקשורת. "מצער, שאולי יש עדיין רבים בציבור החיים תחת הרושם שהיתה התארגנות טרור בלב המדינה, ומאוד חבל שכלי תקשורת שטעו או הוטעו, בגלל פרטים לא נכונים שקיבלו, לא אזרו אומץ לתקן את הטעות, גם כשכבר היה ברור כי הכל פלילי. האמת צריכה להיות חשובה יותר משיקולי אגו".

לאבי אשכנזי מ"מעריב" דעה שונה בתכלית: "ראשית, זה לא שאליק רון התעורר בוקר אחד וקרא לחבר'ה ואמר, 'בואו, יש סיפור טוב לעמוד הראשון של 'הארץ', 'ידיעות' או 'מעריב'. מרבית הכתבים באזור ידעו שמתנהלת חקירה בעניין לאומני שלא ניתן היה לפרסם בגלל צווים. אנו בדקנו את תוקפם של הצווים מפעם לפעם, כולל ביום שלפני מסיבת-העיתונאים, ולא הותר לנו לפרסם את הפרטים". "חוץ מזה", מסביר אשכנזי, "השב"כ אינו חוקר אירועים פליליים. מבדיקת 'מעריב' את כתבי-האישום ביום שלמחרת נמצא כי דווקא לא מעט מהם כללו סעיף 'חברות בארגון טרור' על-פי סעיף 4 בחוק ההגנה על-פי תקנות לשעת חירום. מן הרגע שמופעל סעיף זה, הרי שבפירוש מדובר במקרה לאומני. כמו כן, מתוך 24 כתבי-האישום שהוגשו בזמנם, מעצרם של 15 מן החשודים הוארך עד תום ההליכים. אמנם אין זה פסק-דין, אך מעצר עד תום ההליכים מצביע בדרך-כלל על כברת דרך מסוימת, רמת ודאות גבוהה ומסוכנות".

על כך משיב שרון גל: "הטענות כאילו בכתבי-האישום היו סעיפים לאומניים היא חסרת שחר. אפילו המשטרה לא הכחישה את הפרסום על היות כתבי-האישום פליליים ביסודם. יתרה מזאת, גם פרקליטות מחוז חיפה אישרה כי כתבי-האישום הם פליליים". אליק רון עצמו צוטט ב"הארץ" (17.9) כמי שאומר: "כל סיפורי המשת"פים וכל ההתארגנות היו על רקע לאומני", ו"זה לא מעניין אותי מה היה כתוב בכתבי-האישום".

הקו המפריד בין הפלילי ללאומני, כאשר מדובר בעבריין שאינו יהודי, הוא דק ובעייתי מאוד. מצד אחד יש רתיעה מקפיצה מהירה מדי למסקנות לאומניות, ומצד שני יש פחד מפני שאננות יפת נפש והדחקה של מה שעלולה להיות מציאות מסוכנת. אולי אין זה מתפקידה של המשטרה לגלות רגישות לתקינות פוליטית, אך גם אסור שתיראה כמי שמתנכלת בעקביות לקבוצה מסוימת. סביר להניח שמבחינה משפטית גם קשה מאוד להוכיח כי הצתות מסוימות נעשות דווקא על רקע חשד בשיתוף פעולה עם ישראל, ולא על רקע אישי, עסקי או פלילי גרידא. החברה והתקשורת נחלקות במידה רבה לשניים בעניינים אלו: חלק אחד נופל למלכודת הסטריאוטיפ, בעוד החלק השני מסיט את מבטו ממראה בלתי נעים לה.

לא ברור אם רון התכוון בכלל להעלות במסיבת-העיתונאים את עניין החקירה של ח"כ ברכה. לשאלתו של גל על דוגמאות להסתה בהקשר לתנועה האיסלאמית, סיפר רון כי המשטרה מקווה לפתוח בחקירה נגד חבר-כנסת מסוים, ולא מסר את שמו. מילא שברכה בכלל לא ח"כ מטעם התנועה האסלאמית, ומילא שנפל לחיקו בונוס פוליטי ותקשורתי בלתי מתוכנן, אבל המשטרה עשתה מעשה שלא ייעשה כשאִפשרה לחשוד ללמוד על דבר חקירתו מכלי התקשורת. התנהלות זו היא בלתי אתית ולא תקינה, קל וחומר כאשר מדובר בנבחר ציבור.

רון לא נהג כשורה מבחינת החוק ומבחינה אתית כאשר חשף כוונות לחקור את ברכה במסיבת-עיתונאים. אם מתנהלת חקירה סמויה, בוודאי לא צריך היה להתפאר בה. התנשאות כזו על חשוד בפוטנציה היא שימוש בוטה לרעה במידע. לא תקין שאדם ישמע מן התקשורת על כוונה לחוקרו.

החדשה האותנטית היחידה שהיתה לרון למסור במסיבת-העיתונאים היתה בעצם חקירתו הצפויה של ח"כ ברכה, וגם את זה לא רצה להגיד אלא ברמיזה. הנוסח העמום שבו בחר פתח מרוץ של חברי-כנסת ערבים אל כלי התקשורת – ספק כדי להתפאר שהם החשודים שבהם מדובר, וספק כדי להעמיד פני נעלבים. מקץ פחות משעה נשאל ח"כ דהאמשה בגלי-צה"ל אם הוא יודע למי כיוון אליק רון. תשובתו: "המשטרה צריכה לומר. לפי מה ששמעתי, אם הוא אמר איש התנועה האסלאמית, אז קרוב לוודאי אני, כי אני איש התנועה האסלאמית בכנסת. יש לי עוד חבר בתנועה האסלאמית בכנסת, אך הוא לא פגש את רון באירועים שבהם מדובר...". "אתה מתכונן לחוקרי המשטרה שיגיעו אליך", שאל ירון וילנסקי. "שיגיעו, לא יגיעו, לא מעניין אותי, לא מפריע לי". לא נקפו שעתיים, וח"כ עיסאם מח'ול הזדרז לאולפן 19:30 של הערוץ הראשון כדי להתגונן על דבר שלא עשה. כשנשאל אם התכוון רון אליו, השיב: "לא יודע למי התכוון, אך ללא ספק רון רגיל להאשים האשמות קולקטיביות נגד הערבים בכלל וחברי-כנסת בפרט, ומשאיר את זה עמום כדי לייצור אווירת מקרתיזם ליגה ז'. הוא שוטר מתוסכל, עוין לכל ערך דמוקרטי ואזרחי".

אורית לביא-נשיאל מתעקשת: "האם מתנהלת נגדך חקירה"?.
מחול: "לשיטתו של רון, הסתתי עובדי עיריות שהלינו שכרם במשך שלושה-ארבעה חודשים לצאת ולהפגין. הוא שלח שוטרים ואלות להכות בהם, שכן לא הפנים שהם חלק מן המדינה".

ח"כ גדעון עזרא, אשר באופן מפתיע התארח באותה תוכנית, אמר שטוב יעשה רון אם יחשוף במי מדובר, שכן "פרט למח'ול יש עוד מועמדים לתפקיד מעין זה".

צדק, אם כן, ח"כ עזרא כשאמר שיש מועמדים אחרים לתפקיד המפוקפק של הח"כ הנחקר. האם העובדה שאנשים נחפזים לרוץ להכחיש או להתגונן היא בבחינת על ראש הגנב וכו', או שמא היא מצביעה על תחושתם הבסיסית שעליהם להתגונן מפני הסתה? יש גם אפשרות שהמרוץ אחר הכותרות מעיד על תחרות בין הח"כים הערבים, המבקשים להבליט מול בוחריהם כל כתם שמטביעים בהם מוסדות המדינה. מעניין כי דווקא ברכה עצמו, שהתראיין למחרת בכלי התקשורת, לא הודה בדבר ודרש מן המשטרה שתציג את הראיות שיש לה לכאורה נגדו.

הכותרת הקדימה את זמנה

חדשות ערוץ 2 נפלו בפח, ויעקב אילון פתח ב-12.9 את המהדורה במלים הבאות: "שירות הביטחון הכללי והמשטרה עצרו בשלושת החודשים האחרונים עשרות מתושבי אום-אלפחם החשודים בהתארגנות לביצוע פעולות חבלניות בשטח ישראל. המשטרה רוצה לחקור גם חבר-כנסת ערבי ישראלי בחשד שהוא קשור. הנה דיווחו של כרמל לוצאטי". הכתב שדיווח על מסיבת-העיתונאים לא תיקן את אילון או את הרושם שנוצר במסיבת-העיתונאים כאילו העניינים קשורים זה בזה. רק למחרת תיקן ערוץ 2 את המעידה באופן עקיף, כשציין שהביקורת של הנהגת ערביי ישראל "מתמקדת במפקד המחוז הצפוני... שכרך אתמול את החקירה... עם מעצר עשרות חשודים בהתארגנות לאומית".

גם ההקשר שעשה אליק רון בין שתי ההתארגנויות באום-אלפחם לתנועה האסלאמית טעון עיון. "חד-משמעית, הפעילות היא על רקע לאומני, ומזוהה פה קשר ברור בין האנשים שנעצרו לתנועה האסלאמית, לפלג שבראשותו של השיח' ראאד סלאח", פסק במסיבת-העיתונאים. גלי-צה"ל הלכו בעקבותיו ודיווחו על "מעצר 33 חברי התנועה האסלאמית" (גל"צ, 12.9), ולמחרת ציטטו גורמים במחוז הצפוני ש"לא הופתעו בחודשים האחרונים מעשרות המעצרים של חברי התנועה האסלאמית". בכתבי האישום המרכיב הזה דווקא אינו מופיע. ולמה שיופיע? התנועה האסלאמית היא תנועה דתית וחברתית חוקית, אשר לה נציגים בכנסת ובמועצות המקומיות ובעיריות, בדומה מאוד לש"ס, למשל. להגיד שלרוב העצורים, או לרוב תושבי אום-אלפחם בכלל, יש קשר כלשהו לתנועה האסלאמית זה כמו להניח שלמרבית התושבים בשכונה ירושלמית מסוימת קשרים לש"ס. ובכלל, יש כמה נקודות דמיון מעניינות. ש"ס, שאף היא מטפחת התנכרות למוסדות השלטון ולסמלים המייצגים את המדינה וחותרת למצב של אוטונומיה תרבותית-דתית, העניקה גיבוי לא צפוי (או דווקא צפוי) לחברי-הכנסת הערבים בדיון של ועדת הכנסת במחצית ספטמבר, כאשר נציגיה הגנו במרץ על חופש הביטוי והחסינות של חברי-הכנסת הערבים כנגד מוסדות וסמלי המדינה, והכעיסו חברי-כנסת רבים אחרים.

ועדת המעקב של ערביי ישראל, מצדה, הפנימה את התועלת הפוליטית-אלקטורלית שבהודעת המשטרה על חקירת ח"כ ערבי, ובתום ישיבת חירום בכפר מנדא הודיעה כי "עשרות אלפי אנשים ילוו את ח"כ ברכה לחקירת המשטרה". מצלצל מוכר. מפכ"ל המשטרה וילק, מצדו, לא רצה להתעסק בקטנות: "בפירוש רוב האנשים הם המעגלים סביב התנועה האסלאמית. כעת אפשר להיכנס להגדרות, אם זה חברים או לא חברים – זה לא רלבנטי", אמר, אך בכל זאת סייג: "אני לא בא ואומר שהתנועה האסלאמית שלחה אותם, אבל הקשר חייב להדליק נורה אדומה" (רשת ב', 13.9). אז בבקשה, רבותי, תחליטו או שזה רלבנטי או שלא.

בדיעבד, נוכח העימות היהודי-ערבי בתוך גבולות ישראל והלחימה הישראלית-פלסטינית בשטחים, עלול הדיון הזה להיראות מגוחך ואף מעט צדקני. "פלילי, לאומני – מה זה משנה, תראו מה קרה", יאמרו רבים. הלחי הקולקטיבית של הציבור בארץ עדיין מצלצלת מעוצמת החבטה שחטפה בראשית השנה החדשה, ושאון השנאה והתסכול שפרצו החוצה מוסיף להדהד באוזנינו, כך שקשה לשמוע דקויות. "עובדה", אומר אבי אשכנזי, "שבמבחן התוצאה אליק רון צדק. לא רק שהתקשורת לא נגררה אחריו, אלא נראה אף שהיינו שאננים. במבחן התוצאה, זו נקודת קרדיט למחוז הצפוני".

אשכנזי אמר את הדברים בימים שבהם השתתפות ערביי ישראל במהומות היתה בשיאה. ההתוודעות בדיעבד אל אלימותם של ערבים ישראלים אינה משנה את העובדה שהמחוז הצפוני של המשטרה טעה, במקרה הטוב, כאשר זימן את התקשורת והציג בפניה תמונה לא מדויקת, בעיתוי שהסתבר רגיש ביותר. גם עתה לא ברור אם רון ייזכר כאיש שקרא "זאב, זאב", כנביא שקר כעוס ומכעיס, או כאיש אשר אירועי ראשית השנה הוכיחו לחלוטין את צדקת אבחנותיו והם מנקים אותו מכל חשד לנקמנות אישית ולתפיסות מוטות נגד הערבים או המוסלמים. צריך לזכור כי בעניין ההתארגנויות באום-אלפחם הוא לא דייק; בעניין ההקצנה והאסלאמיזציה של החברה הערבית בארץ, והסכנה הגלומה בכך – מסתבר כי צדק. הבעיה היא שאין זה מתפקידה של המשטרה לכנס מסיבות-עיתונאים כדי להתריע על מגמות חברתיות-דתיות; שתספר על כך בוועדות הכנסת או שתשאיר את העיסוק בתחום זה לאקדמיה.

במבט לאחור, המידע שמסרה המשטרה במסיבת-העיתונאים שרטט תמונה מעורפלת ולא מדויקת: פרשיות נחקרות – 2; מספר עצורים – בין 41 ל-43, תלוי את מי קוראים; מספר חברי התנועה האסלאמית הנחקרים – בין 0 ל-33. כתבי-אישום – 11 או 12 בפרשה אחת, בין 20 ל-24 בשתיהן יחד. פרטים רבים מדי מכדי שהציבור יעכל, והכל התחבר בתודעה לעיסה אחת גדולה.

בסופו של יום יישכחו הפרטים הקטנים, ומה שייזכר היא הכותרת "טרור בלב המדינה", שקיבלה, כעבור זמן קצר אך בהקשר אחר, את חותמת המציאות והפכה לעובדה. כמו כותרות אחרות שהיו נכונות במבחן התוצאה אך לא באותה נקודה בזמן, כך גם ההקצנה שעליה דיבר רון התבררה כנכונה, רק לא בהקשר לארבעים וכמה גברים מאום-אלפחם שאולי אינם אוהבי ישראל, אך גם אינם רבי-מחבלים. עובדה שהמתפרעים הסתדרו יפה גם בלעדיהם.

"ידיעות אחרונות" סירב לאפשר לכתבו להגיב על תפקודו בפרשה זו.

בת-שבע סובלמן-שמעון היא תחקירנית "לוס-אנג'לס טיימס" בישראל

גליון 29, נובמבר 2000