בסיומו של ויכוח שהתנהל מעל דפי "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" אפשר לבשר שהספר של ספי רכלבסקי, "חמורו של משיח", עומד לראות אור בימים הקרובים בהוצאת "ידיעות אחרונות". זאת אם לא יחול פיצוץ של הרגע האחרון במשא ומתן המתנהל בין פרקליטי שני הצדדים. עורך-דינו של רכלבסקי, גלעד שר, אומר כי אם דבר לא ישתנה עד אז, ייצא הספר ללא כל עריכה נוספת וללא כל תיקונים, למעט שתיים-שלוש מילות הבהרה על פני 500 עמודיו. עורך-הדין של הוצאת "ידיעות אחרונות", מיבי מוזר, אומר כי ההבהרות יהיו לפי הצורך, "אולי שתיים-שלוש מלות הבהרה, אולי ארבע-חמש. צריך עדיין לבדוק איפה בדיוק צריכות להיכנס ההבהרות". כל הנוגעים בדבר סירבו לפרט מה תהיינה מלות ההבהרה אבל אפשר להניח שהן יאמרו שקביעות אחדות, למשל האמירה שלפיה החרדים רואים בחילונים אנשים גרועים מהנאצים, הן הערכותיו של המחבר ולא ציטטות מפי רבנים או דוברים ידועי שם בעולם החרדי.
עד שהושגה הסכמה על הוצאתו לאור של הספר, התחולל סביבו מחול שדים משונה שבו אותן אליטות המכונות "חילוניות/ליברליות/נאורות" התגייסו לצעוק "געוואלד" בקול חזק אפילו יותר ממה שהמחנה הדתי רגיל לצעוק בדרך-כלל. צעקו, ואחר-כך רצו לבדוק על מה קמה הצעקה.
תקציר הפרקים הקודמים: ב-12.6.98 התפרסמה במוסף ה"ארץ" כתבה של דליה קרפל על הספר "חמורו של משיח", שכתב ספי רכלבסקי. רכלבסקי, אינטלקטואל צעיר ומבטיח, מתאר בספרו תהליכים משיחיים מבהילים המתרחשים בקרב היהדות הדתית-לאומית, מבלי שהציבור החילוני בארץ ער להם. הכתבה תוכננה להיות כתבת מקדמון רגילה וכך גם כתבה אותה קרפל, אלא שברגע האחרון היא קיבלה תפנית בלתי צפויה, כשהוצאת "ידיעות אחרונות" החליטה שלא לצאת עם הספר במועד המתוכנן - שבוע הספר.
במוסף "הארץ" העריכו שמאחורי ההחלטה לעכב את הוצאת הספר מסתתרת שערורייה גדולה, ולכן יצאו בכותרת הזועקת: "פסוקי השטן של ספי רכלבסקי". ההסבר הקצר ניתן בכותרת המשנה: "האם מישהו נבהל מהדתיים? האם גם לנו יש רושדי?". בפתיח הובאה תגובה קצרה של מנכ"ל הוצאת "ידיעות אחרונות", דב אייכנוולד, שהכחיש את החשד ואמר כי הוצאת הספר התעכבה מסיבות טכניות. ההסבר לא נשמע משכנע לאנשי מוסף "הארץ". עיכוב הספר ברגע האחרון היה בעיניהם עדות מספקת לכך שמדובר בצנזורה בהשפעת לחץ הדתיים.
חודש אחר-כך פרסמו אנשי עמותת "עם חופשי", הנלחמים בכפייה הדתית, עצומה גדולה הקוראת לפרסומו המיידי של "חמורו של משיח" משום ש"אין מקום לעצירתם של ספרים בישראל. אין מקום לצנזורה בארץ". על העצומה היו חתומים אינטלקטואלים, אנשי רוח, סופרים ואמנים ידועים, ביניהם דוד גרוסמן, שמואל הספרי, פרופ' מיכאל הר-סגור, נתן זך, ארנן יקותיאלי (מנכ"ל העמותה), יהודה עמיחי, דן צלקה, יורם קניוק, פרופ' גרשון שקד, עו"ד יוסי פריצקי (ראש הצוות המשפטי של העמותה) ועוד רבים אחרים.
עד כאן נראתה השתלשלות העניינים קוהרנטית וברורה פחות או יותר: הוצאת "ידיעות אחרונות" מהססת להוציא ספר שעלול לעורר את חמת הדתיים (רכלבסקי גם רמז באופן אישי נגד אייכנוולד, כשהזכיר בראיון שנתן בגל"צ כי מנכ"ל ההוצאה עצמו הוא חובש כיפה), המחנה החילוני מתגייס למאבק נגד הכפייה הדתית ובעד חופש הביטוי, וציבור הקוראים עוקב בעניין אחר ההתפתחויות. אלא שאז קיבלה הפרשה תפנית: במדור הספרותי של "ידיעות אחרונות", שלושה ימים לאחר פרסום העצומה של "עם חופשי", יצא יהודה מלצר במאמר תגובה שחשף את אחורי הקלעים של סיפור הוצאת ספרו של רכלבסקי. מלצר, מרצה לפילוסופיה, איש שמאל מוכר וחילוני מובהק, עורך ספרים ותיק ומנוסה שגויס מטעם ההוצאה לסייע בעריכת הספר והיה חתום יחד איתה על החוזה עם רכלבסקי, הרים את המסך.
בכתיבה צינית ועוקצנית, מלאה ברמיזות המכוונות לנוגעים בדבר, הסביר מלצר את מסכת הייסורים שעברה ההוצאה בעבודה מול רכלבסקי על הוצאת הספר. הספר לא יצא לאור בזמן, הסביר מלצר, משום שהמחבר הביא את פרק מראי המקום ממש ברגע האחרון, ואז הסתבר להוצאה כי חלק מהקביעות הבוטות המופיעות בספר אינן מלוות באסמכתות הדרושות. ההוצאה ביקשה ממנו הבהרה, כותב מלצר, רק לגבי שלושה-ארבעה קטעים. לפי מלצר, זה היה כל הסיפור: לא צנזורה ולא שיקולים זרים אלא המתנה לאסמכתות שבוששו להגיע. התגובה של מלצר לא נותרה ללא מענה: רכלבסקי פנה אל עורך-דינו ומכאן החל הדיאלוג להתנהל בין משרדו של עו"ד גלעד שר למשרדו של עו"ד מיבי מוזר.
עוד לפני פרסום מאמרו של מלצר הופיע במדור "מלח הארץ" שבמוסף "הארץ" מיום 26.6.98 קטע בחתימתה של דליה קרפל, המחזק את ההשערה של הטלת צנזורה על כתב-היד: "בכתבה שפורסמה כאן הועלתה אפשרות שמדובר בצנזורה עצמית מחשש לתגובת הדתיים. עכשיו מסתבר שאכן כך - הספר הועבר לבדיקה ואישור של 'סמכות דתית', כפי שמאשר (בזהירות) מנכ"ל ההוצאה, דב אייכנוולד". אייכנוולד מודה באותו קטע כי הספר נמסר לקריאה אצל מי שהוא מגדיר "סמכות דתית-משפטית", ואותו אדם העיר שכדאי לבדוק כמה ציטטות ופסקי הלכה המופיעים בו. "אנו לא שואפים לשנות איזו תיאוריה של רכלבסקי", אומר אייכנוולד לקרפל, "אפילו שהוא הלך לדרך קיצונית, אלא מבקשים לבדוק שיש סימוכין לפסקי ההלכה שהוא מצטט". רכלבסקי, כותבת קרפל, "נשמע המום", ואומר: "אני מאוד מקווה שתחת אצטלה של בדיקת עובדות לא מסתתרת צנזורה חמורה".
הוצאת "ידיעות אחרונות" בחרה באותו שלב, על-פי בקשתו של האיש, לשמור את שמו בסוד, ואולי תרמה בכך, שלא במתכוון, למעטה החשדנות שאפף את הפרשה. עתה מותר לגלות שאותה סמכות משפטית היא דב בלום, עורך-דין דתי בן 45, בוגר ישיבת הר-עציון, בעל תארים במתמטיקה, פילוסופיה ומשפטים וכיום עורך-דין פרטי בתל-אביב בתחום האזרחי-מסחרי.
"אני מבין שהטענה היא שכביכול בגלל שדובי (דב אייכנוולד; ע"ב) הוא אדם דתי ואני אדם דתי, אז מדובר בצנזורה. אני מודה באשמה, אני אדם דתי. דובי אמר לי עוד לפני שמסר לי את הספר שהוא שמח שכמה מהרעיונות שמופיעים בו עולים לאוויר. אין פה אפילו צל צלה של צנזורה. נוטים לשייך כל דבר למאבק הדתי-חילוני, במיוחד לאחר רצח רבין. המקרה הזה פשוט לא שייך לזה.
איך הגדיר דב אייכנוולד מה הוא רוצה ממך?
הוא ביקש ממני לעבור על הספר, לבדוק אם אין שם דברים חריגים ביותר, פאולים בלתי סבירים. זה היה יותר עניין של להגן על ההוצאה מפני תביעות בעתיד. הוא לא הגדיר את הדברים, הוא רצה עוד עין בוחנת שיש בה גם מידה מסוימת של השכלה משפטית, השכלה יהודית והתעניינות בכתבים של פילוסופיה.
עורך-הדין בלום קרא את הספר, ולאחר מכן הציג בפני אייכנוולד את ההערות החשובות בעיניו. היו לו הערות רבות, ואייכנוולד ביקש ממנו להעלות את הבולטות שבהן על הכתב. עורך-הדין בלום ניסח מסמך לא ארוך ובו כמה הערות על קביעות חריפות כלפי גופים, אישים וציבורים שלמים שמייחס המחבר לציבור הדתי, ללא מראי מקום.
"ספי כתב בספר, ולא פעם אחת, שהדתיים רואים את החילונים כגרועים יותר מהנאצים. זו אמירה מאוד מאוד קשה, ואני חשבתי שאם הוא יכול לומר על מישהו ספציפי שאמר את זה, אז בסדר. זו דעה חריגה, אבל קיימת. זה לא מופיע בספר באופן אקראי, הוא כתב את זה יותר מפעם או פעמיים. אני חושב שאמירה כזו, כשאין לה תימוכין, יכולה לסבך את ההוצאה ולכן צריך להביא מישהו ספציפי שאמר את זה, או להוציא את זה מהספר. אם יש מישהו שמתבטא כך כלפי הציבור החילוני, הדברים הם מזעזעים וחמורים וטוב שיתפרסמו, אבל אני לא חושב שאפשר להביא את זה כהערכה או כסברה, כי הדברים הם מאוד מאוד חמורים".
הנה כמה מהציטוטים שאליהם התייחס עו"ד בלום:
בעמ' 239 בספרו מסביר רכלבסקי כי על-פי ההשקפה הדתית, האשכנזים הם האשמים בהפיכתם של חלק מהספרדים לחילונים, וכך הוא כותב: "לכעס העולים על קולטיהם נוספה והוספה, בידי ההשקפה הדתית, בים קודש עצום של ספרים ועיתונים, הקביעה שהאשכנזים הקולטים הנ"ל עשו את החטא הנורא של המרת דת, במזיד. חתכו הם האשכנזים הציונים שמשמאל את פאות המזרחיים. והחטאה זו חמורה יותר ממעשי הנאצים ש'גדול מחטיאו מהורגו'".
בעמוד הבא מצביע רכלבסקי על מערכת החינוך הדתית על כל פלגיה כמקור להאשמה הקשה נגד האשכנזים: "בתלמודי התורה של ש"ס העולים ופורחים, כמו גם בתלמודי התורה החרדיים, ובאופן מרוסן בהרבה בחינוך שהיה ממלכתי-דתי ועתה הוא קוקיאני-משיחי, ברור לחלוטין מיהם הגויים השובים. מדובר ביהודים משמאל, הציונים החילונים שרובם אשכנזים. וחטאם של יהודים אלה, הובהר שוב ושוב, חמור יותר מחטאי האינקוויזיציה, המשטר הרוסי חוטף הילדים, והנאצים. היהודים משמאל הם הגויים הנוראים ביותר".
בעמ' 154 כותב רכלבסקי על שתי דוגמות שליוו את צמיחתה של הציביליזציה החרדית החדשה, כפי שהוא מכנה זאת. כך הוא מתאר את הדוגמה הראשונה: "ראשית, המאבק שהתנהל באורה העז של ההשכלה, בציונות החילונית כמחטיאת הרבים - וגרועה, כאמור, לכן מהנאצים הורגי האנשים. מאבק כזה נוהל בעיקר על-ידי ראשי הציבור הליטאי, החזון-איש והרב שך".
ההשוואה לשלטון הנאצי עולה בספרו של רכלבסקי פעם נוספת, וגם עליה העיר עורך-הדין בלום. הפעם זוהי פרשנות שנותן המחבר לסיפור תנ"כי, עמ' 346: "במשל יותם התנ"כי מסופר על העצים שחיפשו להם מלך. הם פנו לעצי הפרי הדשנים - התאנה והזית - אך אלו סירבו, כיוון שאהבו יותר לייצר פירות מלשלוט. מי שהשתלט היה קוץ אחד, בשם אטד, שלא פרי לו, לא פרח ולא זרע. מהאטד יצאה האש ששרפה את עצי הלבנון.
"כמו בישראל, שבה עלה לשלטון האטד נתניהו, כך דומה, במאה העשרים בכלל, האש ששרפה את עצי הפרי - תוך שהיא יוצאת מהאטד הנורא מכולם, זה הגרמני - הקדימה את שלטון האטד המאוחר - המשיחי, זה שהשתלט גם על היהדות, והפוסט-מודרני, שהשתלט גם על רוח המודרניזם. שני הקוצים המשתלטים פנו לקצץ בנטיעות. להדליק אש".
ועל כך כתב עו"ד בלום למנכ"ל ההוצאה: "בציטוט האחרון מדובר ברמיזה, ואף למעלה מכך. לא מדובר עוד רק בטיעון שהדתיים מתייחסים לחילונים כגרועים מהנאצים, אלא שהמחבר מנסה למצוא זהות, באמצעות ההשוואה לעץ האטד, בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין הצורר הנאצי היטלר יימח שמו וזכרו. אפילו כאשר אני מתייחס לקטע נורא זה ונאלץ לצטט אותו במכתבי, רועדות ידי וכאילו ממאנות לכתוב את הדברים".
זוהי, אם כן, "הצנזורה הדתית" שהופעלה נגד ספי רכלבסקי: עורך-דין אשר מסוגל לקריאה ביקורתית של הספר, שהוזעק כדי להגן על ההוצאה מפני תביעות דיבה עתידיות. כל עיתונאי יודע כי כאשר הוא עומד לפרסם כתבה שיש בה האשמות חריפות נגד אדם או מחנה כלשהו, האדם הראשון שמזעיק העורך לעזרה הוא היועץ המשפטי של העיתון, שקורא את הכתבה ובודק אם היא לא עלולה לסבך את העיתון בתביעות משפטיות. "הכול נעשה במישור מאוד מאוד פרגמטי", אומר עורך-הדין בלום. "טיעון הצנזורה הדתית הוא פשוט מטופש. אני חושב שזה ספר שראוי שתהיה לו במה ציבורית, ואם ספי היה שוקל שיקולים לטובת ספרו, הוא היה צריך להודות על כך שהוא קיבל כיוון ושיש לו אפשרות להפוך את הספר שלו לפחות פגיע לביקורת לאחר הפרסום. ציטוטים שאין להם סימוכין רק מערערים את האמינות של הספר".
בינתיים, המאמר של מלצר ב"ידיעות אחרונות" החל לעורר הדים, ודווקא מן הצד שכנגד. יהודה מלצר, החילוני הקנאי, השמאלני הלוחם, לא האמין שזה קורה לו. בשבוע שלאחר פרסום המאמר הוא אומץ בחום על-ידי העיתונות הדתית והחרדית והפך ליקיר כותבי הפובליציסטיקה שם. בעיתון "משפחה" מתאריך 23.7 פורסם מאמרו במלואו, ונכתב: "התקשורת (בעיקר העיתון 'הארץ') נתנו במה בלתי מסתייגת לרכלבסקי ולטענותיו והציגו אותו כמי שחופש היצירה שלו נפל שוב קורבן לתככנים הדתיים האלו. אתם יודעים, העלוקות...". ומאוחר יותר ממשיך הכותב י' מיתר: "בקטע הזה פקעה סבלנותם של אנשי "ידיעות אחרונות" וביום שישי הם חשפו את האמת על אודות הנסיבות שהובילו לגניזת הספר הנ"ל. יהודה מלצר, איש שמאל נאור ושוחר חופש, מתאר באופן מרתק את מה שאירע ואגב כך חושף את פרצופו האמיתי של 'סלמן רושדי הישראלי'".
בעיתון "יתד נאמן" מתאריך 21.7 נכתב: "ספי רכלבסקי, מחבר הספר, למד את השיטה. אם אתה רוצה לקדם איזה פרויקט תרבותי או אמנותי, עליך לפרסם כי הדתיים מתנגדים לו, נלחצים נגדו, מבקשים לצנזר אותו, וכבר מובטחת לך תמיכתם האוטומטית של החותמים הקבועים".
מסתבר שגם מלצר חטא לאמת במאמרו. ההמחשה העיקרית שהביא מתוך הספר כדי להוכיח את הצורך שהמחבר יספק אסמכתות, היתה הטענה כאילו כתב רכלבסקי שהרב קוק אמר שהחילונים גרועים מהנאצים. רכלבסקי הכחיש שהציטטה מופיעה בספר. דליה קרפל ביקשה מאנשי ההוצאה להראות לה היכן מופיע הדבר בספר, אבל לא נענתה. דב אייכנוולד מודה כעת כי מדובר בטעות: "הרב קוק נפטר ב-1935, עוד לפני שהנאצים עלו. ספי צודק בעניין הזה, זו היתה טעות של יהודה. מהות הוויכוח היתה עניין הנאצים, זה היה הקו האדום שהצבנו לנו. ויתרנו על הרבה דברים, אבל בעניין הזה אמרנו שאנחנו רוצים לדעת מי אמר, מתי ואיפה בדיוק". קשה להבין כיצד נפלה טעות כה גסה במאמרו של מלצר. מלצר סירב בתוקף להגיב על כל עניין הקשור לספר משום שהוא נמצא בטיפול עורכי-הדין, וטען כי נקעה נפשו מהפרשה.
הביקורת על התגייסותו המהירה של מוסף "הארץ" לטובת החשדות שהעלה רכלבסקי בדבר מזימת הצנזורה מגיעה גם מבית.
דוד לנדאו, עורך ב"הארץ" וחובש כיפה: "ברגע שהנושא הוא דתי, אז כולם פשוט שוכחים את הכללים הבסיסיים שאנחנו אמונים עליהם. לדעתי כתבה באורך של אלפי מלים על ספר שהכתבת לא טרחה לשאול את עצמה מי העורך שלו - זה משונה. זה לקוי. אילו הכתבה היתה מציבה תזה הפוכה, שהמשיחיות דועכת, והדתיים נסוגים ויש כרסום גדול בכוחם הפוליטי, כלומר אם כל הטענות היו הפוכות, האם גם אז היה כזה להט לפרסם? הלהט הזה אולי השכיח אי אלו כללים המחייבים את המקצוע העיתונאי. קשה לי להימנע מהמחשבה שהיתה כאן איזושהי התלהבות, עטו עליו כמוצא שלל רב, עשו ממנו גיבור תרבות בלי לתהות על קנקנו".
אבירמה גולן, כתבת "הארץ" המרבה לכתוב על נושאים הקשורים לדתיים: "הכתבה ענתה על איזה צורך שמאלני, צפון תל-אביבי בעיקר, שאומר, 'סוף סוף יהיה לנו גורו משלנו שמבין בדתיים'. אנחנו לא רוצים לטרוח להבין את כל הכתבים, אנחנו לא רוצים באמת לדעת מה הרב קוק אמר, אז שיהיה אחד אצלנו שכן מבין והוא כבר יריב אתם ויראה להם כמה הם מפגרים ופרימיטיבים, כמו שאנחנו חושבים שהם.
"הנזק הוא שהשמאל מבזבז את הכרטיסים המעטים שיש לו על שטויות לא ממוסמכות, במקום להיאבק על עניינים שיש להם חשיבות תרבותית ופוליטית. לא יכול להיות שארגון כמו 'עם חופשי' יצעק 'געוואלד' על עניינים שהם לא בדוקים. זה עושה מהמאבק בדתיים חוכא ואיטלולא".
גם ב"יומן" של הערוץ הראשון התכוונו להכין כתבה על הספר המבטיח של רכלבסקי. בשלב שבו ההוצאה עוד האמינה כי הספר יראה אור במועד, היא ניסתה לשווק אותו בכל כוחה כאחד הספרים המבטיחים והמרתקים בסדרת "פרוזה". כך נעשתה הכתבה ב"הארץ", וכך גם התכוונו לעשות ב"יומן" - כתבת פרופיל על רכלבסקי ועל השורשים של משפחתו המחברים אותו עם הסופר חיים באר, בן-דודו של אביו. אומר ישראל סגל, עורך היומן: "קשה לתאר עד כמה ההוצאה התלהבה מהספר. הם מאוד רצו לעשות עליו כתבה. את לא יכולה לדמיין עד כמה עליזה ציגלר (העורכת הראשית של ההוצאה; ע"ב) התפעלה ושמחה לקראת הוצאתו. היא אמרה שזה אחד הספרים החשובים שנכתבו בארץ". כאשר הוחלט לדחות את הוצאתו של הספר, הפכה היחצ"נות של "ידיעות אחרונות" לבומרנג. רכלבסקי פנה לכלי התקשורת ולעמותת "עם חופשי" וטען בשכנוע רב כי ההוצאה מנסה לצנזר את ספרו. ב"יומן" החליטו לנקוט משנה זהירות - בירור קצר אצל בכירי "ידיעות אחרונות" שכנע אותם לרדת מהסיפור, ובסופו של דבר הכתבה לא הוכנה. במקביל, פנה רכלבסקי אל אנשי עמותת "עם חופשי" ואלו נזעקו לעזרתו ופרסמו את העצומה שעליה חתומים מיטב אנשיה.
גם אחרי פרסום המאמר של יהודה מלצר משוכנעים ב"עם חופשי" בצדקתם. עו"ד פריצקי: "רכלבסקי פנה לאחד מראשי העמותה ואמר: אני כלוא עם 'ידיעות אחרונות'. הוא אמר להם, אתם לא רוצים לפרסם? תנו לי את הספר ואני אלך למקום אחר. אבל 'ידיעות' אומרים לו: לא! אתה חתום איתנו, אתה לא יכול ללכת למישהו אחר ואנחנו לא בטוחים שאנחנו רוצים להוציא את הספר. זה כשלעצמו עניין לא סביר. אנחנו אומרים שעצם זה שההוצאה בודקת את זה כל-כך הרבה זמן, זה סימן שיש פה צנזורה דתית. הזמן שחולף וחוסר ההחלטה הם אלה שקובעים את העניין".
במוסף "הארץ" אין הרהורי חרטה על פרסום הסיפור כפי שנעשה. דליה קרפל: "ספי טען טענה שנראתה לי מוצדקת. הוא לא היה מוכן שישכתבו אותו. מאחר שאני קראתי ספר שעמד לפני כריכה והספר היה נראה, על פניו, ערוך, קוהרנטי ושלם, קיבלתי הערות ומראי מקום וקראתי קומוניקט הממליץ בחום, אכן לא היה ברור מה פתאום הספר נעצר והועבר לעיונו של גורם דתי. אם הוצאה מפרסמת קומוניקט, אחר-כך עוצרת את הספר, טוענת שזה מסיבות טכניות ודורשת תיקונים שלא נדרשו קודם, אז מה קורה פה?".
אהוד אשרי, עורך מוסף "הארץ": "אנחנו קיבלנו את הספר, קראנו אותו, דיברנו עם רכלבסקי, ביקשנו תגובות מההוצאה ופרסמנו אותן, ונראה לי ממש מגוחך לדבר על 'נפילה', משום שכל העובדות הובאו כהווייתן ונותרה רק הפרשנות, שהיא שמורה לכל אחד לעשות אותה כרצונו. העובדות תומכות בפרשנות שהצבנו. הספר היה מוכן להוצאה, היו כבר פרסומות, ולהוצאה קשה להסביר מה גרם לעיכוב ברגע האחרון. משהו קרה אחרי שהספר היה מוכן. מה שקרה זה שמישהו תפס רגליים קרות, ואין בזה ספק בכלל".
בטענות שמעלים קרפל ואשרי יש אכן דבר המעורר תמיהה. כיצד קרה שהוצאת "ידיעות אחרונות" הלכה עם הספר כל-כך רחוק, כמעט עד בית-הדפוס, ורק אז נזכרה שיש בעיה עם פרק מראי המקום שבו? אייכנוולד: "רצינו להוציא את הספר לשבוע הספר ומכאן התחילה תוכנית העבודה. הספר לא היה בבית-הדפוס, אלא בהגהות אחרונות. המחבר התעכב במסירת ההערות, ועד השנייה האחרונה עוד עבדו על הספר. ראינו שלשבוע הספר אנחנו לא נספיק, אז ירד הלחץ של זמן ההוצאה לאור. נכון שבשלב הזה הוא הגיע אלי וביקשתי לעבור עליו. הספק שלנו היה מתעורר גם אם הוא היה יוצא לשבוע הספר, אלא שאז היה לנו רק שבוע לעשות את התיקונים. עשו מזה סיפור שהוא בכלל לא סיפור".
אין ספק שלכל אורך העבודה עם רכלבסקי עשתה ההוצאה טעויות, שבסופו של דבר הובילו אותה לתסבוכת הבלתי נעימה. החוזה עם רכלבסקי נחתם עוד לפני שאיש בהוצאה קרא את כתב-היד והוא קובע שכל שינוי בו, במשתמע גם באסמכתות, ייעשה על דעת המחבר. רק אחר-כך קרא יהודה מלצר את כתב-היד ונדהם לראות שהספר מצריך עריכה של חודשים. למרות זאת, ולמרות שכתב-היד נמסר ללא פרק ההערות, שאותו מכנה רכלבסקי "מדרש חמורו של משיח זוטא", תוכנן הספר לצאת בשבוע הספר. רכלבסקי הגיש את מראי המקום בדקה התשעים, עליזה ציגלר בחו"ל, ומנכ"ל ההוצאה מבין שהוא בבעיה, ובדוכנים של שבוע הספר רכלבסקי כנראה כבר לא יישב השנה.
מאחורי כל הפרשה הזאת עומדת דמותו של ספי רכלבסקי, ששומר כעת על שתיקה מוחלטת; רכלבסקי, שסחף בהתלהבותו את הוצאת "ידיעות אחרונות" לחתום עמו על חוזה לפני שקראו את הספר, ובאותו להט וביטחון עצמי שכנע את אנשי מוסף "הארץ" ואנשי עמותת "עם חופשי" בצדקת טענותיו נגד ההוצאה; רכלבסקי שבמשך כמעט שנה שלמה, כך כותב מלצר, לא ענה לטלפונים שלו, ובמשך קרוב לשבועיים לא הצלחתי אני להשיג את תגובתו לכתבה זו, על אף נסיונותי החוזרים ונשנים. יהודה מלצר, אחרי קריאה ראשונה, נדהם מכמות העריכה שנדרשה להתקנת כתב-היד והמליץ להוצאה להעביר אותו לעריכה לשונית. הגרסה של העורכת הלשונית נזרקה לפח, לאחר שרכלבסקי הביע התנגדות נחרצת ואמר כי העריכה הלשונית משנה משמעויות בספר. הוא דרש שעליזה ציגלר תהיה זו שתערוך אותו. ציגלר העירה את הערותיה, העבירה אותן לרכלבסקי, אלא שאז החל ביניהם משא ומתן ארוך ומתיש על כל הערה והערה. רכלבסקי היה זה שהחליט בסופו של דבר איזה תיקון ייכנס ואיזה יישאר בחוץ. בשלב מסוים נואשה ציגלר מהעבודה מול רכלבסקי והחליטה לנטוש אותה באמצע. כתב-היד חזר לידיו של מלצר, שהתעקש על אותם מראי מקום בודדים שהיו חסרים. בשלב ההוא היה ברור שהספר לא יוכל לצאת במועד המתוכנן.
מוסף "הארץ" בחר לאמץ את טענותיו הקשות של רכלבסקי, למרות שהתימוכין היחידים שהיו ברשותו היו אי הופעתו של הספר במועד שפורסם. ב"ידיעות אחרונות" התעקשו שרכלבסקי יביא אסמכתות לאמירות החריפות המופיעות בספרו נגד הציבור הדתי. עתה נותר לראות מה תהיה הגרסה הסופית של הספר שתוציא הוצאת "ידיעות אחרונות", בניסיון למצוא את עמק השווה בין עמידתו העיקשת של המחבר על כתב-היד המקורי לרצונה להגן על עצמה מפני תביעות משפטיות. כפי שאומר עורך-הדין מיבי מוזר, תעודת הביטוח של ההוצאה היא "בין היתר, באחריות שנוטל על עצמו המחבר".
ענת באלינט היא סטודנטית לפסיכולוגיה ולתולדות האמנות ועיתונאית
גיליון 16, ספטמבר 1998