ישנם עיתונאים שבעבורם אירוע חדשותי הוא סיבה מספקת ליום של חג, אבל לא סתם חג כי אם חג הפסח, הוא חג החירות. בין אם מדובר בפיגוע אכזרי בלב העיר, החזרת שבויים או הודעה ממשלתית, יתחילו עיתונאים אלה, עם מתן האות, לחגוג את חירותם ולזמזם את שיר הקושיות המסורתי בקולי קולות.

ביום חמישי ה-29.1.04, נחתו בארץ שלושת הארונות של החיילים עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד, ויחד איתם גם האזרח אלחנן טננבוים. ביום רגיש זה נראה כאילו איבדו לרגע כמה עיתונאים את צלמם המקצועי וירו מטחי שאלות לכל עבר ללא חשיבה מוקדמת, שלא לדבר על טקט בסיסי. השאלות נמשכו ונמרחו ללא תכלית.

במהלך אותו יום ארוך, ולאחר הטקסים ומיגרנת המסך המפוצל, נפתחה בדלת ביתם של משפחת טננבוים מסיבת-עיתונאים מאולתרת. מסיבת-העיתונאים כללה שאלות חסרות כיוון ונפח לעברה של דוברת המשפחה הנרגשת, קרן טננבוים. בשל צו איסור הפרסום נסובו השאלות, שנשאלו בקצב רצחני, סביב אותן הקושיות, בשינויים קלים: "מה הוא סיפר לכם?", "על מה דיברתם?" "מה הוא אמר, בכל זאת?".

במקביל, לאחר טקס קבלת ארונות השבויים בנמל התעופה, "הגדילו ראש" בערוץ 2, איתרו בעזרתה האדיבה של כתבת הערוץ את אמו של החייל עומר סואעד, וכשהיא ישובה על כיסא, מותשת ומכונסת בצערה, ניסו לתשאל אותה על תחושותיה. לא היה צורך ביותר ממבט אחד כדי להבין שיש לעזוב את האם בכאבה, אבל מה לא עושים למען ראיון פוטוגני.

וכאילו שלא הספיקו הכותרות באותו יום אומלל, וכדי להדגיש עד כמה תופעת הקושיות שהחלה בתקופת הפיגועים הקשים עדיין נמצאת בקרבנו ומתפשטת הלאה, במסיבת-העיתונאים של המפכ"ל אהרונישקי, בעקבות הפיגוע הנורא בעיר, נדחף לו אחד הכתבים אל המיקרופון המיוחל לכמה דקות של תהילה חדשותית ושאל בקול דרמטי ובהול: "רב-ניצב אהרונישקי! רב-ניצב אהרונישקי, האם ידוע לנו אם זה מתאבד או מתאבדת?".

נכון יהיה לומר שעיתונאי טוב הוא עיתונאי שיודע לשאול שאלות, אך נכון יהיה גם לומר שעיתונאי טוב צריך גם לדעת מתי לעצור. איפה הקו המפריד בין ליקוט מידע עיתונאי איכותי לבין הטרדה רייטינגית חסרת כל טקט או מחשבה שגובלת לרוב במציצנות. לא כל פעם שהקרקס מגיע לעיר צריך לתעד את הפיל המסכן כשהוא מתגלגל על הכדור הגדול בקושי רב. חוץ מזה, גם את ארבע הקושיות של פסח ממצים אחרי ארבע קושיות.

שרון לוי-מיכאלוביץ' היא תסריטאית וקופירייטרית

גיליון 49, מרץ 2004