"נסתלק פאר ישראל וגאונו... בשיברון ובדומייה עומד העם יתום על יד מתו המוטל לפניו"; "קודם זמנו מת האיש הזה, ושירת חייו באמצע נפסקה"; "אבל כבד לעם ישראל בארץ ובגולה" - כך זעקו כותרות העיתונים הראשיים ("הארץ", "דבר" ו"דואר היום" בהתאמה) בבוקר כ"א בתמוז תרצ"ד, בוקר מותו של חיים נחמן ביאליק. במקביל הזדרזה ההסתדרות הכללית לפרסם מודעת אבל מטעמה שבה דיברה על "משא האבל, אשר אין כבד ממנו לדור ולעם", והנהלת ההסתדרות הציונית הפליגה והתעלתה במודעת אבל מתחרה מטעמה, תוך שהיא קוראת ליישור השורות: "מיום שאבד לנו החוזה והבנאי של תקומתנו הלאומית - מיום פטירתו של הרצל - לא היה לישראל כאבידה של ביאליק, החוזה והבנאי של תקומתנו התרבותית... מעל לכל פגעי השעה, מעל לכל הניגודים והפילוגים הפנימיים - תכוון האומה העברית את לבה הפצוע לתפארת רוחה שנסתלקה ותתאחד כולה ביגון".
מותו של גיבור תרבות הנערץ על רבים הוא תמיד הזדמנות מצוינת עבור השלטון במדינה דמוקרטית, שפלוגתא ופולמוס מצירים את צעדיו בימים כתיקונם, להאדרת כוחה של האחדות על פני הריבוי ולאישור מחדש של סמכותו. הפתוס הלאומי, מליצות האבל והקריאה להתעלות על מחלוקות השעה מתפקדים כסם משכך לחוש הביקורת הפוליטית. כפי שניתן לראות מהציטוטים, בשעת מותו של ביאליק בחרה העיתונות להציג חזית רטורית אחידה עם זו של ההנהגה, וסייעה לה בגיוסם של ההמונים אלי אבל לאומי.
נדמה שפסטיבל האבל המתוזמר שאורגן לרגל פטירתה של הפזמונאית והמלחינה נעמי שמר לפני כחודש היה מעין ניסיון מצד השלטון של שנת 2004 לשחזר את ההצלחה של 1934. במיזם משותף של השלטון ואמצעי התקשורת עברה שמר הליך פנתיאוניזציה מזורז והוכתרה רשמית כמשוררת לאומית: "ידיעות אחרונות" (27.6) הכריז בצער ממלכתי על מותה של "המשוררת הלאומית ששירה נדם"; ב"מעריב" (27.6) ספדו בשיר ל"מלכת הזמר העברי" ש"מתה באמצע התמוז"; ערוץ 1 וערוץ 10 החליטו לשדר את הלווייתה בשידור חי; עשרות כתבות, דעות, מכתבים וטורים אישיים התפרסמו בשבועות שלאחר מותה; והגדיל לעשות פורטל nrg, שהזמין את גולשיו "לשלוח מלות פרידה, שירים ויצירות" כדי "להיפרד מן המשוררת שנגעה בכולנו" ו"לתת כבוד אחרון למי ששיריה ליוו אותנו כל השנים הללו".
קלישאות הספד מטעם פוליטיקאים - שרים, חברי־כנסת ורמטכ"לים בדימוס - צוטטו ללא הרף, כשהתקשורת מספקת להם במה חופשית לביטוי מסרים אידיאולוגיים ולקידום מטרות פוליטיות באצטלה של קינה קולקטיבית, ובכלל זה דבריו של ראש הממשלה, שהתנסח ברוח הימים האלו: "נעמי הצליחה במלל ובמנגינות נפלאות לחבר אותנו אל שורשינו, אל מקורותינו, לחבר אותנו אל ראשית הציונות ולהדביק אותנו בנכונות האהבה למכורתנו" (Ynet, 27.6) האהבה למכורה היא נכונה, היא שלנו, והיא תנצח.
הביטויים "כבוד", "תפארת", "גאונות", "מורשת אדירה", "אם ואומה", "כוהנת גדולה", "סמל ארץ ישראל האמיתית" וההתנסחויות בגוף ראשון רבים ("אנחנו", "כולנו") חזרו על עצמם ומחצו כל ניסיון ממשי להתנגדות. לבד מכמה כתבות מעטות (דורון רוזנבלום, מיכל פלטי, נחום ברנע) שהציגו את שמר ואת מה שסימלה כשנוי במחלוקת, ותויגו בשל כך כ"צורמות" (חגי סגל, nrg, 29.6) ואפילו "רעות" (ישראל הראל, "הארץ", 1.7), או תוארו בלעג כביטויים של "סלידה נאורה" מצד האליטות (אבירמה גולן, "הארץ", 2.7), השתתפו רוב העיתונאים בחגיגת הדה־פוליטיזציה של שמר ו"מורשתה" בלי קושי. יעל פז־מלמד כתבה כי "נעמי שמר היתה ונשארה המשוררת האהובה על כל מי ששירי ארץ־ישראל מעבירים צמרמורת בגוו וחונקים את גרונו. היא מעולם לא היתה משוררת פוליטית" (nrg, 1.7); יערה שחורי דיברה על "געגוע אל זיכרון משותף, זיכרון שיש לו חסד, גם אם מה שזוכרים ומזכירים הוא לפעמים מדומיין" (nrg, 28.6); וקובי אוז התפייט כהרגלו: "מהזווית שלה האנשים טובים, הארץ יפה ואלוהים מקשיב" (nrg, 1.7).
אולם ניתן היה לחוש בדבר־מה מאולץ בשלל מחוות היגון הללו. הצורך לציין ללא הרף את מעמדה הקונסנזואלי ולהדגיש את איכותה כ"משוררת דגולה" כמו נועדו להאדיר את הערך האסתטי של יצירתה ולהשכיח למעלה משני עשורים של התפקדות לגוש אמונים והתבטאויות שלא היו מביישות את נערי הגבעות. אם השוותה הנהגת היישוב דאז את ביאליק להרצל במגמה לרתום משורר חשוב לפרויקט פוליטי, הרי שההשוואה המפורשת של שמר לרחל המשוררת (ולביאליק) נועדה לשרת את המטרה ההפוכה - להעניק לפזמונאית, ובעיקר לאתוס שהיא מייצגת, שהזמן חשף את ערוותו - נופך אוניברסלי ודריסת רגל בנצח.
לפני שנתיים, כאשר יצא "האוסף השלם" של שיריה, התלוננה גליה יהב בסקירתה שהשירים בו אינם מתוארכים. כתוצאה מכך, "כל 100 השירים מרחפים במין הווה ממושך, חסר עבר ונטול ספק" (וואלה, 17.12.02). במותה המולאם, אם כן, פסקה שמר מלהיות סובייקט פוליטי והפכה לתופעה טבעית, על־היסטורית, כפי שרצתה שיקרה לנופים המיוהדים שממלאים את שיריה. ועל זה אמר חברה שייקה לוי: "אצל נעמי שמר זה פשוט גשם, וכשיורד גשם - כולם נרטבים".
טל ארבל היא סטודנטית לתואר שני במכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל־אביב
גיליון 52, ספטמבר 2004