ימים רבים עברו מאז "ניקוי ראש", תוכנית הסאטירה הישראלית הראשונה על מסך הטלוויזיה. כיום הערוצים למיניהם משופעים בתוכניות סאטיריות מקוריות, המשובצות בפריים–טיים ולחלקן גם רייטינג מרקיע שחקים. הילדים שרואים היום את טל פרידמן מחקה את שלי יחימוביץ' אינם מכירים את הימים שבהם טוביה צפיר היה החקיין הלאומי של אישי ציבור, וכה היטיב להתחפש להם עד כי רבים סברו שדמותם הסאטירית עולה על המקור. נדמה שבאותם ימים, הסאטירה נגד פוליטיקאים היתה מעודנת ותמימה הרבה יותר מאשר ההשתלחות הקיימת בעידן הרב–ערוצי של היום. מצד שני, אולי גם השחיתות היתה מעודנת בהתאם. כשאסף הראל התבדח על חשבונה של חברת הכנסת רוחמה אברהם בתוכניתו "כל ערב", הגישה זו בתגובה תביעת דיבה על סך מיליון שקלים נגד ערוץ 10, באצטלת שמירה על ערכי הדמוקרטיה והתקשורת החופשית. סביר יותר לנחש שהיא פשוט נעלבה מהגידופים שספגה בשידור חי.

הקורבן הבא היה חבר מרכז הליכוד עוזי כהן וחיקוי הבבון העילג שלו בתוכנית "ארץ נהדרת" בערוץ 2. לכהן, שמרבית תשומת הלב בחיקויו מתמקדת בעיוות הדיבור שלו, כתוצאה מהיותו כבד שמיעה, יש לכאורה סיבות לא פחות טובות משל ח"כ אברהם להיעלב. הרי הסאטירה אמורה לחשוף את המציאות באור נלעג ולצאת נגד תופעות חברתיות פסולות, ולא להישען במידה כה מטרידה על נכותו של אדם. אולם נדמה שלא ניתן היה למצוא איש מרוצה יותר מכהן עצמו ביום שאחרי התוכנית הראשונה. משדרי אקטואליה חיזרו אחריו והוא הרגיע את כולם שלא זו בלבד שהוא לא נעלב, הוא דווקא שמח על החיקוי ובטוח שזה יקפיץ את מדד הפופולריות שלו. הוא הפליא בדברים על סגנונו המיוחד, והזכיר את החתימות הרבות שחילק בעקבות התוכנית. לא ברור מה מטריד יותר, עלבונה המר של רוחמה אברהם או צהלתו המוגזמת של עוזי כהן. האם כדאי לאנשי ציבור להילחם בסאטירה תקשורתית או שעדיף דווקא לזרום על גלי ההכרה שהיא מרעיפה? האם באמת לא משנה מה אומרים עליך בתקשורת, כל עוד שמך מאוית נכון ומראיינים אותך בבוקר שלמחרת בכל העיתונים?

ייתכן שהיוצרים של ארץ נהדרת התכוונו לעקוץ, אך הם יצאו מלטפים. למרות נסיונותיהם להצביע על שחיתות, נפוטיזם וחוסר כשירות ציבורית, הם השיגו תוצאה הפוכה, שעובדת יותר לטובתם ופחות לטובת סדר–היום הציבורי הישראלי. התקשורת מאוהבת בדמותו המשעשעת של עוזי כהן (החיקוי כמו גם המקור) והקהל שוכח את ההאשמות החמורות ומתענג על ההצחקות. הסימביוזה בין תוכנית הסאטירה ובין התקשורת הכתובה מחלחלת כה עמוק עד שהיא מוציאה את כל העוקץ מהביקורת הפוליטית–חברתית שאמורה להיות טמונה בסאטירה, בין השורות, והופכת אותה לחלולה. מדובר כאן במשהו שהוא מעבר לסיקור של תופעה משעשעת. העיתונות מחבקת את דמותו הסאטירית של כהן חיבוק דב, מאמצת אותה אל לבה ומשתמשת בה לרווחיה הכלכליים. התופעה התנפחה לממדים כה עצומים עד שעל שער גליון יום שישי של "מעריב" (10.12), וגם בגליון יום שישי של "ידיעות אחרונות", הופיעה תמונתו של עוזי כהן האמיתי ולצדו תמונה של כפילו הסאטירי. זה קצת עצוב לראות את העיתונות מיישרת קו עם תוכנית בידור והופכת את עצמה לעוד פרומו של "ארץ נהדרת".

מאיה אלמוזנינו היא סטודנטית לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית

גיליון 54, ינואר 2005