את הדברים הקשים שאמר אבי אלימלך, אביה של הדוגמנית המנוחה ענת אלימלך, נגד העיתונות אין לתפוס רק כהתבטאות ספונטנית בשיא הצער של אב שאיבד את בתו. כשבועיים קודם לכר עלו הטיעונים האלה בשיחה בין עורך "העין השביעית" לביני כאשר שוחחנו על נושא מאמר זה.
קלות הדעת הבלתי נסבלת של התקשורת בהתייחסה לתחומים אישיים באה לידי ביטוי כבר שעות אחדות אחרי הרצח וההתאבדות בירושלים. בני משפחה וידידים של שני בני הזוג העלו טענות קשות על הדרך שבה כיסתה התקשורת את האירוע הדרמטי וכן על "תרדמת" העיתונות, לדעתם, למשבר שקדם לטרגדיה.
מבלי לנסות להיתלות באילנות גבוהים, אפשר בכל זאת למצוא בעניין הזה כמה קווים מקבילים לסיפור מותה של הנסיכה דיאנה. אלא שאז התעמק כל העולם בעבודתם של צלמי הפפראצי , ואילו הפעם, בשל הפער ורף הפופולריות של הדמויות, הביקורת על התקשורת גוועה במהירות בלי שייעשה שום ניסיון רציני להפיק לקחים וללמוד ממה שאירע.
בני משפחתה של ענת אלימלך וידידיו של הספר דוד אפוטה סיפרו, שהיחסים בין הדוגמנית המפורסמת לספר הצמרת מירושלים התערערו אחרי שבאחר ממדורי הרכילות נכרך שמה של ענת אלימלך ז"ל בשמו של כוכב טלוויזיה צעיר. מי שכתב על כך בטור הרכילות שלו הגדיל לעשות אחרי הרצח וההתאבדות. הוא סיפר בעיתונו על שיחות טלפון עם הספר דוד אפוטה ז"ל ועל המצוקה בשל אי-הוודאות שנגרמה לדוד בשל הדיווח הזה.
עכשיו מספרים שאת המידע הראשוני לדיווח, שהוכחש על-ידי כל הצדדים הנוגעים או שנגעו לעניין, הביאה כתבת צעירה בת 15. הכתבת הוזמנה לחזרות של המופע על-ידי משרד יחסי-הציבור. במופע השתתפו הדוגמנית וכוכב הטלוויזיה הצעיר. הכתבת תיארה לדבריה את יחסי שני הכוכבים, ענת ועמיתה, על-פי מה שראו עיניה. אלא שמתחת לתצלום של השניים שליווה את הכתבה הופיע הכיתוב: זוג חדש? ענת ועודד.
המקרה הזה מעלה שאלות בסיסיות מאוד הקשורות לעבודת העיתונאי, עוד לפני ההתייחסות לאתיקה ולרקורד ההגינות האלמנטרי, המצוי בכל מערכת, כמו במועצת העיתונות.
השאלה הראשונה היא, האם אחרי שהגיע המידע הזה לרשותו של הכתב הוא ביקש את תגובת כל הנוגעים בדבר? והשנייה: אם כל הנוגעים בדבר הכחישו מכול וכול את הסיפור הבסיסי, אך הבהירו שהקשר בין השניים הוא מקצועי ולא אישי, מה ההשפעה שהיתה לתגובה על הדיווח הסופי?
ביקשתי את תגובתו של הכתב גיל ריבה. אמרתי לו: "יש לי שתי שאלות קצרות אליך". הוא שמע את השאלה הראשונה, "האם ביקשת תגובה לפני הדיווח על ענת אלימלך ועודד מנשה?", ושאל: "מה השאלה השנייה?". השבתי שהשאלה השנייה נגזרת מן התשובה לראשונה. הוא סירב להגיב, והפנה אותי לעורכו. טלפנתי לדורון גלעזר, עורך המגזין "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". הבהרתי כי אני מזכיר עניין זה במאמר ל"עין השביעית". תגובתו של גלעזר היתה: "אני לא אגיב. קיבלנו החלטה מודעת לא להגיב השבוע על העניין הזה".
ניסיוני הדל מוכיח כי אפילו כשנעשה מאמץ להשגת תגובה, לא תמיד הוא עולה יפה. אולי מפני המצוקה שחש בעניין זה הצד המדווח. אי-ביצוע עקרון התגובה הוא לעתים תכופות מדי רעה חולה. לא רק עיתונאים צעירים ובלתי מנוסים חוטאים באי-קבלתה, אלא גם בין בכירי העיתונאים ישנם כאלה הנמנעים לפעמים במכוון מקבלת תגובה. נדרך-כלל הם עושים זאת משלושה טעמים מרכזיים: א. לא לחבל בסיפור טוב; ב. חשש פן הגורם שממנו מבקשים תגובה ידליף את הסיפור לעיתונאי מתחרה; ג. מתוך הערכה שהחומר שבידיהם מגובש דיו, או נשען על מקור מהימן ביותר, והתגובה במקרה הזה מיותרת. כל זאת על אף שבקשת התגובה היא תנאי ראשון לסיפור עיתונאי, ידיעה ומאמר גם יחד.
השאלה השנייה היא מהותית הרבה יותר ומקצועית פחות. אבי אלימלך אמר את הדברים שהיו על לבו. הוא העלה שאלה רטורית: האם העיתונאי לוקח בחשבון שמאחורי הדברים הנכתבים בעיתון ישנה משפחה, ישנם בני-אדם? זו טענה שכיחה. לצערנו, בעת אחרונה אני מתרשם מדיווחים שונים במקומונים וגם מהעיתונות הארצית, שעיתונאים, בעיקר צעירים וחסרי ניסיון, שזה עתה החלו את עבודתם בעיתון או במקומון, מבקשים לייצג במקרים רבים מדי את החוקר, התובע, השופט והמוציא-לפועל.
בפני עיתונאים אלה ניצבת רק השאיפה להביא את הסיפור, וכל הדרכים להשגת המטרה הזו כשרות. אין זאת אומרת שעיתונאים מן הסוג הזה הם המצטיינים בעבודתם. על-פי ניסיוני, הם נכחדים מהר.
ישנן דוגמאות רבות של עיתונאים צעירים והגונים המקפידים לדבוק בכללי האתיקה ובהגינות המקצועית במקביל לדבקותם בביצוע המשימה העיתונאית. אלה אינם יוצאים ניזוקים מכך, אלא נשכרים מאמינותם ומהימנותם אבל, כאשר התקשורת מטפלת בעיתונאים מן הסוג הראשון, או בקרובים להם, בתוכניות של ביקורת עיתונות, בטורי ביקורת טלוויזיה או במקרים של הסתבכות אישית שלהם או של בני משפחתם, אז מסתבר, ומהר מאוד, כי בכל הקשור אליהם יש להם עור דק מאוד, וקול יללתם נשמע למרחוק.
הצד השני של המטבע נוגע לציבור הרחב בכלל, ולמערך יחסי-הציבור בפרט. אחרי הטרגדיה בירושלים הזילו לא מעט יחצ"נים דמעות תנין. הללו שכחו מהר מאוד כי הם מפעילים את המכונה הגדולה העומדת מאחורי טורי הרכילות, וכי לא אחת, למען המטרה של פרסום קטע מפולפל, הם מוכנים להידרדר לרכילות זולה, פוגעת ומעליבה.
תפקידם של היחצ"נים למכור את המוצר שלהם ולעשות הכול כדי לפרסמו. העמדה שהציג בעניין זה דב אלפון, פרשן התקשורת של "הארץ", בתוכנית "תיק תקשורת" בשבת ה-6.11.97, מאוד מקובלת עלי. אלפון מצביע על מכונת היחצ"נות כעל מכשיר מסחרי העושה הכול כדי למכור את המוצר.
אבל גם אצל אלה המלינים על התקשורת, בשל חוסר רגישותה ואי-התחשבותה, חל שינוי דרסטי בשנים האחרונות. אזרחים לא מעטים מתלוננים על עיתונאים המטרידים אותם ברגעי מצוקה, טוענים נגד עיתונאים שאינם נרתעים מפני השעות הקשות ביותר שאחרי אסון. בין המתלוננים ישנם יותר ויותר משתפי פעולה עם התקשורת בתחום החשיפה האישית. נושאים הנוגעים לשכול שוב אינם קניינם הפרטי והאישי של הנפגעים. משפחות שכולות לא מעטות מתראיינות מרצונן בכלי התקשורת, בעיקר בטלוויזיה, עוד לפני ההלוויה ותום השבעה. תופעה זו הפכה באחרונה לחיזיון נפרץ. מה שנראה לנו בזמנו כביטוי אמריקאי חולני במידת מה היה לשגרה ישראלית נפוצה.
מכאן שהתמורות השליליות לא חלו רק בתקשורת. התלונות אינן מתמקדות רק בטיעון האופנתי – התקשורת רצה אחרי הרייטינג (שהוא אגב לגיטימי). התקשורת מספקת בסופו של דבר את רצונותיו ומאווייו של הציבור הרחב בישראל, שבו חל מהפך בשנים האחרונות.
הכותב הוא עורך "מעריב"
גיליון 12, דצמבר 1997