אחת לכמה חודשים, תוכניות האקטואליה של הערוצים המסחריים משדרות כתבה שמסעירה את המיצים המוסרניים שלנו. בשבוע שעבר עם ישראל ספק כפיים, גלגל עיניים וצקצק בלשונו אל מול כתבתה של רעות ברזילי מחדשות 2 שעסקה, בפעם המי יודע כמה, בדוגמניות קטינות.

הכתבה "דוגמניות קטנות: ילדות בכיתה א' מול אור הזרקורים" הציגה שלוש או ארבע ילדות בנות שש עד שמונה שרשומות בסוכנויות ומדגמנות בגדים באופן קבוע. אחת מהן, אלה קוריסה שמה, מתאפרת מול המצלמה ומספרת לכתבת שהיא חולמת להיות בר רפאלי כי היא "עשירה, מפורסמת ויש לה הרבה בתים". אוי לנו, לאיזה שפל הגיעו בנות ישראל.

בערוץ 2 יודעים מה מדליק אותנו, והתגובות הצפויות לא איחרו לבוא. כשילדות מתאפרות לנו מול העיניים נשכחות כל המחלוקות, נעלמת ההסתה, מתפוגגת מלחמת שמאל-ימין, וכל עם ישראל מתאגד כאיש אחד כדי להשתלח בהורים, ובעיקר באימהות, שגוזלות את הילדוּת מבנותיהן ומדרדרות אותן לתרבות רעה של שטחיות, חומרניות וסגידה ליופי.

"דוחה לראות בכמה חומריות הילדות מתעסקות בגדים איפור אוייי ומייקאפ מגיל 6 אבוי לנו שזה הילדים של היום... עוד האמא נותנת לזה גיבוי ה' ישמור הכל מתחיל ונגמר בהורים ...", כתבה המגיבה סיגלית, והיא לא היתה לבד. בין אלפי המגיבים התפתח דיון מוסרני. רובו כאמור התאבל על ילדותן האבודה של דרדקיות הליפסטיק, מיעוט אמר שאין מה להתרגש מילדות שקצת מתגנדרות להן, וכמעט אף אחד לא ביקר את הצפת המסך בתכנים מהסוג הזה ובמחיר שהכתבות – לא האיפור – גובות מהילדות.

כתבתה של רעות ברזילי לא היתה מצדיקה את הטרחה שבכתיבת ביקורת אלמלא היתה חולייה נוספת בשורה הולכת ומתארכת של כתבות שעוסקות באופן אובססיבי בילדות הישראליות שעסוקות במראה החיצוני שלהן ובתרבות הצריכה. בית היוצר של ערוץ 2 הביא לנו את הכתבות "האם לגיטימי לדגמן בגיל 13?", שעוסקת כמובן בילדות שחולמות על קריירת דוגמנות; "חלום הרזון: ילדות מחקות האימהות", על ילדות שמקפידות להצטלם עם רווח בין הירכיים; "הצצה לתעשיית היופי של הילדות: 'רוצה להרגיש כמו אשה מבוגרת'", שוב על ילדות שמתאפרות.

ערוץ 10 תרם כתבה שכל כולה זעזוע עמוק מאיך נראית היום יום הולדת של ילדה בת 9. המקבץ הדי אקראי הזה הוא לקט חלקי ביותר שלא כולל כתבות של ערוצי החדשות ואתרי האקטואליה על "תופעת הבת-מצווש" או על "תופעת נשפי הפרום", אבל האמינו לי – מדובר בסוגה חדשותית מצליחה במיוחד.

בפעם האחרונה שבדקתי גיליתי שגם בנים מדגמנים בפרסומות לבגדים, עורכים מסיבות בר-מצווה וימי הולדת בסגנון נובו-ריש והולכים לנשפי פרום

המשותף לכל הכתבות מסוגת הקטינות והמייקאפ הוא שהן תמיד עוסקות בילדות ובנערות, פה ושם גם באימהות שלהן, אך לעולם לא בבנים זכרים. ילדים ונערים אמנם לא מתאפרים, אבל בפעם האחרונה שבדקתי גיליתי שגם בנים מדגמנים בפרסומות לבגדים, עורכים מסיבות בר-מצווה וימי הולדת בסגנון נובו-ריש והולכים לנשפי פרום. עד כמה שידוע לי, לפחות לחלק מהילדות הדוגמניות יש גם אבא שאחראי לחינוכן. אבל לכתבות שבוחרות להציג לנו פעם אחר פעם את ענני הפודרה הוורודה קל יותר לעסוק בשטחיותן של ילדות, ולא לאתגר את הקונספט של "אשה קלת דעת" או סתם פתיינית, ובכך הן משמשות כרוח גבית לממסד הדתי, שמתאמץ ומצליח להדיר נשים מהמרחב הציבורי.

אבל ההיטפלות לילדוֹת היא רק חלק מהבעיה. הטון המתחסד של הכתבות מהסוג הזה גורם לנו להתבלבל ולחשוב לרגע שמדובר בביקורת חברתית, בהפניית זרקור לתחלואיה של חברה שמקדשת מראה חיצוני על חשבון מוסר, השכלה ו"ערכים". האמת היא שהערוצים המסחריים גוזרים קופון על הילדות עם הפן בשיער והברפאלי במוח בדיוק כמו סוכנויות הדוגמנות וחברות האופנה. הם יודעים מה מביא רייטינג ומה מדליק טוקבקיסטים.

אם סיקור "תופעת" הילדות הדוגמניות כה בערה בדמה של רעות ברזילי, היא היתה יכולה לקחת אותה למקומות מעניינים יותר ולעשות משהו שראוי לקרוא לו עיתונות. ברזילי היתה יכולה להעלות שאלות שקשורות בהעסקת קטינים, בשיווק שפונה לקהל של ילדים, בהחצנת מיניות של ילדות, בתקוות השווא לעשות כסף ממראה חיצוני כשאין סיכוי להרוויח אותו בשום דרך אחרת, או בניצול הציני של ההורים על-ידי הסוכנים. אבל למה להתאמץ? אחרי הכל, מדובר בנוסחה מנצחת: ילדות יפות + איפור + טון מתחסד = רייטינג.

כתבות כמו "דוגמניות קטנות" הן החלום הרטוב של נתניהו ושל כל שלטון שמעדיף להרוג או לסמם את כלבי השמירה של הדמוקרטיה: עיתונות צהובה, נדושה ושטחית, שגורמת לאנשים להשתלח זה בזה ולא במי שמשחק במציאות חייהם.

קחו לדוגמה את משתמשת הפייסבוק אור עובדיה, שצפתה בכתבה והציעה "לשרוף את האמא הזאת. בזכות הורים כאלה העתיד של ילדינו נהרס! למה???? למה לגדל את הילדות הקטנות והחמודות האלה לעולם כזה???", שהרי המייקאפ מאיים על ילדינו הרכים – לא מערכת חינוך מוזנחת, לא מערכת בריאות קורסת, לא הקטל בדרכים ולא זיהום האוויר. סנדי קוריסה, אמה של אלה קוריסה, היא האיום החדש עם עצם קיומנו כאן, ובאמת כבר מזמן לא הציעו לשרוף כאן אף אחד.

שחר שילוח היא עיתונאית שעוסקת בעיקר בנושאי סביבה וחברה