עשרה חודשים לאחר שידור כתבת "השתולים מהר חברון" בתוכנית "עובדה" (8.1.16) הסכימה עורכת התכנית אילנה דיין לנסות ולהגדיר מהו מצפונה העיתונאי. בראיון למוסף "הארץ", משרטטת דיין תפיסת עולם א-מוסרית בכל הנוגע לסיפור הישראלי הגדול של חמישים השנים האחרונות, הכיבוש.
אותו כיבוש, על תהליכי הקולוניאוליזציה העמוקים שפיתח, ביסוס מערכת חוק מפלה וגזענית, הגזל המתמשך של משאבי האדמה והמים של הפלסטינים והדיכוי היומיומי האלים והביורוקרטי של אותם פלסטינים, הוא לא יותר מרעש לבן עבורה. הוא זניח לחלוטין בעולמה העיתונאי של דיין, שדווקא מעידה על עצמה כמי שמצפה להיות "במקומות שבהם יש עוול נורא, פגיעה נוראה, חציית קו אדום".
לפי דיין, ניתן להסיק כי עיקר עוולות הכיבוש מתרכזות כיום במחסומים, שבע שנים לאחר שצה"ל הסיר חלק ניכר מהמחסומים והחסימות בגדה המערבית ובימים שבהם נשות מחסום-WATCH מחפשות לעצמן עיסוקים אחרים.
דיין מצטיירת באותו ראיון כבורה גמורה ביחס לעוולות הכיבוש. ברור שהיא מסתייגת מחלק מארגוני זכויות האדם הישראלים, אך מה בדבר דו"חות מבקר המדינה, פסקי בית-המשפט העליון או אפילו אמירות של מתנחלים שמכים על כמה מחטאי הכיבוש? דיין, המחויבת לפי דבריה "ללכת עם הסיפור", בטוחה שהיא יכולה להתעלם מאותו סיפור מרכזי ומכונן בהוויה הישראלית ולהימנע מלהביע עמדה מוסרית כלפיו. גם כשהיא מנסה להאיר פינה נידחת של אותה מציאות מעוולת כפי שקרה בכתבת השתולים.
כך, "חודשים של עבודת תחקיר מאומצת" ו"הצלבת מקורות", לפני הכנת הכתבה ובראיון ל"הארץ", הותירו אותה חפה מכל תובנה על מאבקם הממושך והיומיומי של תושבי הכפר הפלסטיני סוסיא שבדרום הר חברון להיאחז באדמותיהם שלהם. סוסיא כמשל למאבקם של קהילות פלסטיניות רבות בגדה המערבית מול הלחץ והאיומים של הצבא והמתנחלים העושים יד אחת לגרשם. מכאן נשללה ממערכת "עובדה" היכולת להבין שהסיכוי שמי מבין תושבי הכפר היה מתפתה למכור את אדמותיו, או אפילו לתת ייפוי כוח למכירת אדמות הכפר בשם כמה ממשפחות הכפר, הוא אפסי.
דיין מתעקשת עדיין שלא להתעמק במגוון השיטות שישראל נוקטת על מנת לנשל את הפלסטינים מאדמותיהם, ובתוכן הניסיון לסחור לכאורה באדמותיהם, כאילו אפשר בכלל לקיים שוק נדל"ן חופשי במציאות קולוניאליסטית. דיין לא חייבת להידרש לעדותה של עו"ד פליאה אלבק מלפני יותר משלושים שנה כי 90% מעסקאות רכישות האדמה מפלסטינים הן "קניות מדומות". אבל מה עם ממצאי חקירות המשטרה ופסיקות בג"ץ מהשנים האחרונות שפסלו טענות רכישת אדמות של תנועת המתנחלים אמנה במאחזים מגרון, עמונה ובשכונת גבעת האולפנה בבית-אל? אלה היו יכולים לספק לה מסגרת התייחסות בבואה לעסוק באותו סוחר קרקעות ששודך לתכניתה בחסות ארגון מתנחלים, ולהניע את הפילטרים העיתונאים החדים שלה בתהייה איך סוחר קרקעות זה הגיע בדרך פלאית דווקא לאדם המוכר כמי שמסייע שנים ארוכות לפלסטינים, כולל לתושבי הכפר סוסיא.
וכשדיין משביתה את "ארגז הכלים" העיתונאי שלה, שבו היא כל-כך גאה, מהות הכיבוש מצטמצמת למין ויכוח אבסטרקטי שלפי תפיסתה לא אמור "לחמוס" את זכותם של המתנחלים לדבוק בחזונם המשיחי. אז היא יכולה לרדד את הסיפור הגדול של הכיבוש לכדי סיפור קטן, ה"מעשה", אותה התפארות ריקנית של פעיל תעאיוש עזרא נאווי, בדבר רצונו להסגיר סוחר קרקעות פלסטיני אל מותו.
אך אותו "מעשה", לפי כתבת "עובדה", אחרי חקירת משטרה וגם לפי דברי דיין כיום, נותר בגדר מעשה דיבור בלבד, הראוי, כמובן וללא תנאי, לכל גינוי. דיין לא מצליחה להצביע על "אקדח המעשן", תרתי משמע, שכתבת "עובדה" התיימרה למסמר כעובדה מוגמרת, שלפיו נאווי אכן הסגיר סוחרי קרקעות אל מותם.
ואיך דיין מצדיקה את עצמה? היא משווה את אמירותיו של נאווי, הערוכות באופן מניפולטיבי ממקבץ סרטונים, שניתנו לשתול-מדיח של ארגון עד-כאן במסגרת מערכת יחסים מתפתחת שבלשון ארי-שביטית היו בה יסודות הדדיים של חיזור – לסרטון של בצלם המתעד את פעולת ההרג של החייל אלאור אזריה. מבחינתה אין הבדל בין עבודת בצלם, החושף את מגנוני התיעוד שלו, כולל את הצלם עצמו ואת הסרטון במלואו, והמפרט את ההקשר המקומי והרחב של הפרות זכויות האדם, ובין עבודת מערכת "עובדה", שהתמסרה לנרטיב של ארגון ריגול מטעם עצמו, שהשתולים מטעמו מתווכים עבור מערכת "עובדה" את תמונת המציאות בדרום הר חברון תוך כדי אימוץ היגיון של חברת "שטאזי" (כפי שהעיר כבר פרופ' מרדכי קרמניצר). זאת כשהמערכת לא מעגנת נרטיב זה בהקשר ורקע בסיסיים.
וכצפוי, דיין כמובן לא ממש מוטרדת מהשלכות כתבתה על אותם פעילים של תעאיוש או של ארגוני זכויות האדם. היא לא חושבת שראוי היה שהיא או תוכניתה יתעמקו בדרכי פעולתן של רשויות אכיפת החוק הישראליות בשטחים. דיין אמנם לא "שופעת מחמאות" לאותן רשויות, אך ניכר שהיא אינה מודעת לאוזלת ידן המחפירה של רשויות אלה כשהן נדרשות להגן על זכויותיהם של פלסטינים. הרי אם רשויות אלה היו מגינות על אותם פלסטינים בדרום הר חברון כנדרש על-פי החוק, לא היו נזעקים פעילים כמו נאווי ואחרים למלא את החלל.
אולי אם דיין היתה משמישה את אותו "ארגז כלים" מהולל של תוכניתה, היא היתה מגלה גם את היצירתיות שמגלה המשטרה בבואה להתאנות לנאווי ואחרים. דיין פוטרת עצמה מאחריות כלשהי להשלכות כתבת "עובדה" על נאווי ואחרים באמירה לניניסטית-משהו שלפיה היא "לא קבלנית של חקירות פליליות". היא צודקת. דיין, לא אמורה להיות קבלנית של חקירות, אך כעיתונאית מנוסה ורבת זכויות היא אמורה לדעת כי כשנוהים אחרי מה שהיא מכנה "סנטימנט" המרוקן מהקשריו הפוליטיים-מצפוניים-מוסריים עפים שבבים, כמו ימים רבים וארוכים של מעצרי שווא שהוטלו על נאווי וחבריו.
אייל הראובני היה כתב מוניציפלי בעיתון "כל העיר" וחוקר בארגוני זכויות האדם בצלם ויש-דין