בספר השנה של העיתונאים לשנים 2000/1999 התפרסם מאמרי על "עמימות הפרופסיה העיתונאית בישראל". עסקתי בו בכמה היבטים מדאיגים של העיתונות הישראלית והתייחסתי לעבירות הבוטות על תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, עבירות שאינן נענשות אפילו לא במחאה, על העיתונאים החוצים את הקווים (לדוברות, לייעוץ תקשורתי ופוליטי, ליח"צנות) ועוד. איני חוזר בי ממרבית הטענות במאמר זה, ולמרבה הצער חלקן נכונות היום עוד יותר מאשר בעת כתיבת המאמר, לפני כשנתיים. אך יש לי חרטה אחת ועליה אני מבקש להצביע כאן.

כתבתי במאמר גם על תקשורת-המבקרת-תקשורת: "ביקורת עיתונות היא צורך חשוב לקהילה העיתונאית ותוכן מרתק לצרכני העיתונות", כתבתי ואף הצדקתי את הצורך הגובר במדורים שיבקרו את התקשורת לאור מצבה של העיתונות הישראלית. אך כאן טענתי כי בחירתו של מתי גולן לעריכה והגשה של "דוקומדיה" היתה טעות, ונימקתי זאת כך: "למתי גולן יש קריירה ארוכה ושנויה במחלוקת, אך אין עוררין על כך כי הוא אחד מהעיתונאים המרכזיים בישראל וקשור בנימים רבים ועבותים לאמצעי תקשורת רבים בישראל. יש למתי גולן יושר מקצועי שאיני מטיל בו ספק, אך יש לו גם חשבונות ארוכים ולא תמיד נעימים עם קולגות פעילים. עובדה זו עושה אותו פגיע במיוחד לביקורת-על-הביקורת: היו שהטיחו בו כי הוא מנצל את 'דוקומדיה' לסגירת חשבונות, לנקמנות אישית ועוד. ועדת תוכניות הטלוויזיה של רשות-השידור אף המליצה להוריד את התוכנית 'דוקומדיה' מלוח המשדרים, בנימוק כי התוכנית בהנחיית מתי גולן 'הפכה לכלי ניגוח בין עיתונאים ולמקום לסגירת חשבונות'. אני מטיל ספק רב בהאשמות אלה אך אני מצר על כך שביקורת התקשורת תהיה חשופה לביקורת כזו".

מיד לאחר פרסום המאמר התקשר אלי מתי גולן וניסה להבהיר לי כי טעיתי. הוא טען בלהט אך בסבלנות רבה כי פרט לתוכנית הראשונה לא היה רקע אישי לאף פריט בתוכניתו. הוא ניסה לשכנעני בקיומו של קו מקצועי, בלתי מתפשר ולגמרי בלתי אישי בה. מאז הייתי למאזין קבוע של התוכנית ברדיו ולצופה מתמיד בתוכנית הטלוויזיה. עברו חודשים רבים, האזנתי וצפיתי בעשרות נושאים, עשרות מרואיינים ומתדיינים, ואני מודה: מתי גולן צדק, אני טעיתי. "תיק תקשורת" ו"דוקומדיה" היו לתוכניות הבודדות העוסקות בביקורת על התקשורת והן עושות זאת "בלי חשבון", ללא מורא ותוך חשיפה שיטתית של מחדלים, טעויות ובעיות. "דוקומדיה" בניצוחו של מתי גולן עסקה במגוון נושאים ולא פסחה על תחומים פרובלמטיים ביותר. אם נזכור כי בכל שבוע מועלים כ-12 נושאים ב"דוקומדיה" הרדיופונית ועוד כשניים-שלושה במהדורה הטלוויזיונית, הרי שמדי שבוע מטופלים כ-15 נושאים ועד היום טיפלה התוכנית בכ-400 נושאים שונים!

הנושאים שבהם טיפלה "דוקומדיה" היו ממגוון רחב של תחומי העיתונות והתקשורת, ואני מציג להלן לקט קצר ולא מייצג שלהם: גלי-צה"ל - האנומליה של תחנה צבאית בחברה דמוקרטית, גבולות הסיקור בעת פיגועי טרור, טובות הנאה שזוכים להן עיתונאים בישראל, התוקפנות של טורי הספורט, אסון ורסאי - תרומת התקשורת לתרבות החפיף, הבעלות המפוקפקת של אישי ציבור על פרסום חומר מעבודתם, התוקף השנוי במחלוקת של הסכמת פצועים לצילומם לאחר פיגועי טרור, החרמת שיריו של זמר (אריאל זילבר) בתחנת רדיו, עיכוב פרסום קלסתרונים של חשודים עד שיתפרסמו בתוכנית "בשידור חוקר" עם רפי גינת, פרשת המגרשים בתל-אביב שניתנו לבכירי העיתונאים בישראל ועוד ועוד. הרשימה מעידה כי "דוקומדיה" בהחלט נגעה בנקודות רגישות, לא היססה להאיר פינות אפלות והתרחקה מסגירת חשבונות אישיים. "דוקומדיה" ו"תיק תקשורת" הן כיום כלבי השמירה של התקשורת הישראלית בתקשורת המשודרת. למתי גולן חלק חשוב בהצלחתה של "דוקומדיה" בתפקיד זה, וזאת לא ייקח ממנו גם מאמר ביקורתי שהתיישן.

פרופסור גבי וימן הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה

גיליון 37, מרץ 2002