ם סגירתו של העיתון "אלאנבאא", "החדשות", בשנת 1984 בידי השר עזר וייצמן (השר הממונה על ענייני המגזר הערבי אז), נדמה היה שנסתם הגולל על נסיונות חוזרים ונשנים של הממסד הפוליטי בישראל להוציא "עיתונות מטעם" בשפה הערבית, נסיונות שמטרתם העיקרית היתה עיצוב דעת קהל אוהדת לשלטון באמצעות יצירת שיח עיתונאי והכתבת תכניו. ההתפתחות הזו באה על רקע השפעתם ומסריהם של אמצעי התקשורת (הכתובים והאלקטרוניים) של המרחב הכלל-ערבי על אוכלוסיית המיעוט הלאומי-ערבי בישראל.

מאז אכן התחיל עידן חדש בעיתונות בשפה הערבית המופיעה בישראל: עיתונות מסחרית בלתי תלויה ("א-צנארה", "כל אלערב", "פאנוראמא" ועיתונים אחרים) ועיתונות מפלגתית ששימשה כלי ביטוי למפלגות ולגופים פוליטיים ("אלאתחאד" של המפלגה הקומוניסטית, "אלווטן" של הרשימה המתקדמת לשלום, "צות אלחק ואלחרייה" של התנועה האסלאמית ו"פצל אלמקאל" של בל"ד). בראשית שנה זו החל ניסיון חדש של הוצאת עיתונות וכלי תקשורת מטעם גופים לא ערביים, המתכוונים, כנראה, לקבוע את צורתה ואת מהותה של מפת כלי התקשורת המיועדת לאוכלוסייה הערבית בארץ.

שני העיתונים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", המנהלים ביניהם מאבק עסקי עד חורמה על הקורא דובר העברית, החליטו להחילו גם על הקורא הערבי באמצעות כלי תקשורת בשפה הערבית שהופיעו לאחרונה בבעלותם. "ידיעות אחרונות" מפיץ באינטרנט את הגרסה הערבית של "Ynet" ו"מעריב" עומד מאחורי העיתון הכתוב "אלאהאלי" ("האנשים"), המופיע פעמיים בשבוע בשיתוף עם קבוצת דע’ים בסח’נין.

איור: יערה עשת

אמנם "ידיעות אחרונות" הקדים את "מעריב" בכניסה לזירת התקשורת בשפה הערבית כשנכנס כשותף בבעלות על שבועון "כל אלערב" כבר באמצע שנות התשעים, אך גם "ידיעות אחרונות" וגם השותפים שלו לא ששו להכריז בפומבי על השותפות הזו. הם נקטו את הקו הזה למרות, ואולי בגלל, המאמץ שעשה השבועון המתחרה, "א-צנארה", להדגיש את הזהות הערבית המלאה שלו.

ניתן להניח, כפי שטוענים מעת לעת עורכי "כל אלערב" וכותביו, שקבוצת "ידיעות אחרונות" והשותפים היהודים האחרים בבעלות על העיתון אינם מרבים להתערב בתכנים (הפוליטיים בעיקר) שלו. ואפשר להניח גם שהעורכים והכותבים מקיימים בעצם צנזורה עצמית ונזהרים מלחצות קווים אדומים העלולים לפגוע בתנאי השותפות העדינים. אך באתר האינטרנט הדברים שונים תכלית שינוי. האתר הוא, כמובן, בבעלותה הבלעדית של קבוצת "ידיעות אחרונות", האחראים ורוב הכותבים הם יהודים, נימת הדברים, הטרמינולוגיה והתרגומים שנעשים מהאתר העברי מזכירים מאוד את הגישה ואת נימת הדברים של עיתוני הממסד הישנים "אליום" ו"אלאנבאא".

מאמריו של המזרחן ד"ר גיא בכור הם, לטעמי, ההמחשה הטובה ביותר לגישה המזרחנית המתנשאת המוכרת לנו ממאמריהם של מיכאל אסף וגדעון וייגרט בשני העיתונים האמורים, ומאמריו של אליעזר בארי בעיתון "אל מרצאד" שהיה שייך למפ"ם. במאמר שכתב בכור (ב-27.3.2002) תחת הכותרת "ישראל בראי הערבים", אמר: "היוזמה הסעודית משקפת את המצוקה הקשה והאמיתית של הערבים: איך אפשר לתאם בין הכעס בגין הצלחת האחר ובין הצורך לבנות יחסים אתו בצורה שתאפשר את ההצטרפות לעולם ולמחר". לא קשה לנחש מי, לדעתו של בכור, מייצג את "העולם" או "המחר", ולמי שלא הבין את המסר הוא ממשיך ואומר: "ישראל היא מדינה מצליחה אחת מעשרים המדינות העשירות בעולם. הכלכלה שלה משגשגת על אף האינתיפאדה, כלכלה זו שווה את כל כלכלות שכנותיה ביחד, היא חלק מהמגזר המתקדם של העולם. שולטים בה החירות והדמוקרטיה שלא נמצאים באף מדינה ערבית. היא מהווה עם כל הכוח הטכנולוגי שלה את העתיד... ישראל מגשימה את כל מה שרצו הערבים לעצמם אך אין ביכולתם לעשות. אך כשהם מתבוננים בישראל הם מגלים שהם עניים ושוליים, אינם יכולים להשיג את הגלובליזציה, הטכנולוגיה או העתיד".

לצד השפה הערבית העילגת שבה כתוב המאמר, וטעויות הדפוס והניסוח, הוא שופע מושגים ומונחים שבהם הרבו להשתמש המזרחנים שהזכרנו לעיל, שבעיניהם המאבק הערבי-ישראלי מבחין בצורה חותכת וברורה בין קדמה לפיגור, בין דמוקרטיה לדיקטטורה ואפילו בין אור לחושך. מעת לעת מנסה בכור לחפות על גישות ועמדות יסוד אלה, בניסיון "להבין" את העמדות הערביות והפלסטיניות ובאמצעות ביקורת על ממשלת הימין השולטת בישראל. אך חיפוי זה נראה ברוב המקרים שקוף, חסר משמעות ולפעמים סובל מניגודים פנימיים בלתי מובנים (כך עשה למשל במאמרים שכתב ב-7.3.2002, ב-14.3.2002 וב-21.3.2002).

אך לא רק המאמרים של בכור ומזרחנים אחרים משקפים, לדעתי, גישה אופורטוניסטית אוריינטליסטית, אלא גם החדשות והמדורים של האתר. כך למשל בולטת גישת חלוקת החברה הערבית בישראל לעדות דתיות או מגזרים חברתיים (מגזר מוסלמי, נוצרי, דרוזי או בדואי), גישה שתכליתה העיקרית הטלת ספק בזהות הקולקטיבית הלאומית (הערבית-פלסטינית). במגזין שהתפרסם ב-3.4.2002, למשל, מופיעה כתבה על "הרופאה הראשונה במגזר הבדואי" ובה מספר יואב בירנברג על ראניה אלעוקבי, תלמידת רפואה בשנה החמישית ללימודיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. לאורך הכתבה מדבר הכותב על "אשה בדואית" ו"חברה בדואית" תוך שימוש בדימויים הבאים לתאר "חברת בראשית" השונה תכלית שינוי מהחברה או החברות הסובבות אותה.

מצב העניינים שונה במידה מסוימת בעיתון "אלאהאלי", המופיע מטעם "מעריב" וקבוצת דע’ים. הממונים על העיתון הבטיחו עם הופעתו נסים ונפלאות, שיגיעו לשיאם עם הפיכת העיתון ליומון. הם רתמו את העיתונאי והסופר סאלם ג’בראן, אחד העיתונאים המקצועיים והמוכשרים בעיתונות בשפה הערבית בישראל בגלגוליה השונים. בהסכם שנחתם אתו עמד ג’בראן על כך שתוענק לו יד חופשית בבחירת הנושאים ובתוכן העמדות שיביע. הגליונות הראשונים של העיתון כמעט לא הגשימו את ההצהרות המבטיחות: רמת הגימור היתה ירודה ביותר, והיו טעויות רבות בדפוס, בניסוח ובדקדוק (ראו, למשל, את הגליונות שהופיעו ב-24.1.2002 וב-3.2.2002). אך עם הזמן עלתה רמתו של העיתון באופן המאפשר לו עתה להתחרות כשווה בין שווים בעיתונים אחרים, אך לא מעבר לזה. התוצאה הזו תקשה עליו, מן הסתם, להפוך ליומון, מה עוד שהמעיין בתכניו של העיתון לאחרונה (הגיליון שהופיע ב-7.4.2002 למשל) ייווכח לדעת, שלא רחוק היום שבו יהיה על המשקיעים מ"מעריב" לבחור בין האידיאולוגיה ובין הרווחים הכספיים. זאת משום שהנימה בגליונות האחרונים אינה שונה בהרבה מאשר בעיתונים האידיאולוגיים ("אלאתחאד", "פצל אלמקאל" ו"צות אלחק ואלחרייה"). יש להניח שהמוצר בצורתו הנוכחית אינו תואם את הכוונות של קברניטי "מעריב" שביקשו, מן הסתם, לתפוס את המקל באמצע: גם להוציא "עיתון מטעם" וגם להפיק ממנו רווחים כלכליים.

ד"ר מצטפא כבהא מלמד באוניברסיטה הפתוחה

גיליון 38, מאי 2002