אין הבדל עקרוני בין מנצח גדול כווילהלם פורטוונגלר, שגימד את עצמו בניצוח על סימפוניית החירות התשיעית של בטהובן בפני קהל נאצי בחגיגה לכבוד יום ההולדת של היטלר, לכל עיתונאי המשתמש ביוקרתו המקצועית כעיתונאי כדי לסלף את המציאות בשירות האדרת הכוח השלטוני. שניהם מוכרים את מצפונם המקצועי לשטן. האחד ברתימת התרוממות הרוח, האסתטיקה והחוויה הרגשית של האמנות לתהילת הדיקטטור, והשני בגזילת הכרת המציאות כבסיס לחירות האזרח. על שניהם חל מוסר ההשכל של ספרו של קלאוס מאן "מפיסטו", שבגרסתו כמחזה מוצג עתה בקאמרי.

לעיתונאים יש אחריות עליונה לתת לציבור תמונה נאמנה של המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית, כדי לאפשר לו לעצב דעת קהל המשמשת בדמוקרטיה אמצעי חיוני לביקורת וריסון הכוח.

ברוסיה של פוטין, כידוע, עיתונאים הנאמנים לשליחותם נרצחים. בישראל הם חוששים לאיבוד פרנסתם. בישראל יש עדיין אפשרות להתנגד לנסיונות חסרי המעצורים של ראש ממשלה ושליחיו לפגוע בחופש העיתונות על-ידי התארגנות של רוב העיתונאים ללחץ ציבורי ופניות לבית-המשפט העליון. זה קשה ולא בטוח, אך אין דרך אחרת. האלטרנטיבה היא השלמה עם הפיכתם של העיתונאים לעבדים של כיווני הרוח הפוליטית, כמו גם הפיכתם לדוברים, במישרין או בעקיפין.

עיתונאי שהגיע למקצוע בציפייה למלא שליחות מקצועית יתקשה להתגמד כדובר בלי לחוות שבר פנימי ופגיעה בכבודו העצמי כבעל מקצוע המשרת את קהלו בנאמנות. אך כשהוא עובר את הקו האדום כמעט אין דרך חזרה. בדמוקרטיה יותר חזקה, אם גם לא מושלמת, נסיונותיו של פוליטיקאי כדונלד טראמפ לכלוא אזרחים בקופסה של תודעה נרקיסיסטית צרה לא יכולה כנראה להחזיק מעמד לאורך זמן כמו בישראל.

נראה שהציבור הישראלי לעתים מאוהב במשקפיים הוורודות שנתניהו ושליחיו נמוכי הקומה הצליחו להלביש על עיניהם של כל כך הרבה אזרחים

נראה שהציבור הישראלי לעתים מאוהב במשקפיים הוורודות שנתניהו ושליחיו נמוכי הקומה הצליחו להלביש על עיניהם של כל-כך הרבה אזרחים. הרי מציאות וירטואלית כבר הפכה לאופנה, למין אופיום להמונים להסחת הדעת מהכיבוש השוחק כל חלקה טובה בישראל ובמעמדה בעולם, מחוסר הביטחון, מכשלון הדיור ומעוני מרוד, וגם, בשוליים, ממשאבת הכסף הציבורי בבניין ראש הממשלה.

באווירה כזאת, שבה כל-כך הרבה עיתונאים פועלים על הציר שבין "נופת צופים" לעמימות המשרתת את הכוח, אין זה פלא שכלי תקשורת המתקיים על כתפי תורמים מהציבור ועיתונאים אידאליסטים כאתר "העין השביעית" נאבק כל הזמן על קיומו מול העוינות של פוליטיקאים וטייקונים החוששים מביקורת כמו מאש. אין זה פלא שבאווירה כזאת, שיני יועצים משפטיים ומבקרי מדינה תקהינה.

במשך שנים רבות סברתי שהערובה לדמוקרטיה הישראלית נעוצה באמביוולנטיות ובחשדנות הציבור הישראלי כלפי כל סמכות וכוח. חוקרי מדע המדינה יודעים שבריאות המשטר הדמוקרטי דווקא תלויה ביותר מקורטוב של חוסר אמון, ולא באמון מלא כפי שדורש השלטון. קשה לי, אך אולי עלי להעמיד לבחינה מחדש את אמונתי בספקנות הקונסטרוקטיבית של הציבור הישראלי בזמן הזה.