החרדה מפני מותה של הפרטיות היא הטרנד החם האחרון. פייסבוק הורגת לנו את הפרטיות; גוגל הורגת לנו את הפרטיות; אנחנו, הגולשים, הורגים לעצמנו את הפרטיות. אבל רוב הדיונים בעניין אובדנה של הפרטיות שלנו מתעלמים מסוג אחר של אובדן פרטיות: אובדן פרטיותם של אנשים אחרים.

הקמפיין לנשיאות של הילרי קלינטון עלה על מטען צד לפני כחודש, כשנחשף שהסנאטורית התפארה, בשלוש הזדמנויות שונות, על כך ש"נחתה תחת אש צלפים" בעת ביקור בבוסניה. רשת סי.בי.אס שידרה מחדש את תיעוד הנחיתה בבוסניה, ובו נראתה קלינטון יורדת מהמטוס מחויכת ושלווה. הצלפים, כנראה, הסתתרו היטב.

הילרי קלינטון בכותל המערבי, יוני 2002 (צילום: פלאש 90)

איך העזה קלינטון לשקר בצורה כל-כך מטומטמת? התשובה היא שהסנאטורית נשארה תקועה בעשור הקודם. אז היה מספר מוגבל של כתבים פוליטיים, ולמעשה גם היום. אין לאנשים האלה זמן לברר כל אמירה של מועמד, ודאי שלא בשיא העונה הפוליטית.

אלא שהיום העיתונאים הם רק חלק מהסיפור העיתונאי. מיליוני עיניים עוקבות אחר הפריימריז האמריקאי, לרבים מהאנשים שמאחוריהן יש בלוג. כמה מהם ניחנים גם בזיכרון לפרטי טריוויה מהסוג הפוליטי, והם אלו שגילו את האמת שמאחורי הצ'יזבט הקלינטוני. הבלוגוספירה הדמוקרטית געשה סביב הנושא, והסערה הגיעה לבסוף לתקשורת הממסדית.

הרוח החדשה

פוליטיקאים כבר אינם יכולים להרשות לעצמם להאמין ששקריהם לא ייחשפו. הרשת הביאה לעולם מיליוני פרשנים פוליטיים חדשים, חלקם מתוחכמים מאוד, ולכולם יש במה. פרשת מוניקה לווינסקי התפרסמה לראשונה בבלוג הימני של מאט דראדג'; והיו אלה בלוגרים שחשפו כי ג'ף גאנון, עיתונאי בבית הלבן שהתמחה בהרמה להנחתות לנשיא בוש, היה מושתל רפובליקאי ששימש גם זונה ממין זכר. טרנט לוט, מנהיג הרוב בסנאט הרפובליקאי, נחשב לממליך מלכים – עד שהבלוג Talking Points Memo עלה על התבטאות גזענית שלו, וחזר עליה שוב ושוב. התקשורת הממסדית קלטה שיש פה סיפור, ולוט נאלץ לפרוש מתפקידו. זה לא היה הסקופ היחיד של TPM: הוא היה גם הראשון שעלה על פרשת פיטורי התובעים הפדרליים, שזיעזעה את ממשל בוש בשנת 2007, והביאה בסופו של דבר להתפטרותו של התובע הכללי אלברטו גונזלס. בשנת 2004 היה הבלוג הימני האמריקאי Little Green Footballs הראשון לעלות על כך שה"סקופ" כביכול של השדרן הוותיק דן ראתר, שעל-פיו הנשיא בוש השתמש בקשרי משפחתו כדי להשתחרר מהמשמר הלאומי, התבסס על מסמכים מזויפים. הסיפור חילחל לתקשורת הממסדית, וראתר נאלץ להתפטר זמן קצר לאחר מכן.

לאחרונה, לאחר התפטרותו של מושל ניו-יורק אליוט ספיצר, הודיע המושל החדש, דייוויד פטרסון, שהוא השתמש בסמים וגם ניהל רומן. הוא קלט יפה את הרוח החדשה: אם עשית משהו מפוקפק, ומישהו אחר יודע על זה – סביר להניח שזה ייחשף. הזרקור המופנה אל דמויות ציבוריות חזק הרבה יותר היום מכפי שהיה לפני עשור, והמידע נגיש הרבה יותר.

המתמודד מול קלינטון על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, ברק אובמה, הבין את כללי המשחק החדשים מזמן. עוד לפני שהחל הקמפיין הקפיד לחשוף את העובדה שהשתמש בקוקאין. עדיף היה להיפטר מהמטען הזה מראש. וכך, כאשר ניסה הקמפיין של קלינטון להשתמש בעובדה זו, זה חזר אליו כמו בומרנג.

אין סודות בעולם החדש. פוליטיקאים נבונים יודעים זאת, וכבר אינם מנסים להסתיר את קופת השרצים שלהם. אולי בעולם כזה, עם מעט מזל, יעמדו מולנו פוליטיקאים כנים יותר, פשוט כי לא תהיה להם ברירה. אולי בעולם כזה פוליטיקאים יתביישו פחות בחוויות הסמים של נעוריהם או ברומנים מזדמנים, ויאפשרו לנו לקיים דיון פוליטי קצת פחות צבוע, קצת יותר חשוב.