גביע העולם בכדורגל הוא הזדמנות מצוינת לתת פורקן לשלל רגשות התיעוב והחרדה מפני זרים המפעפעים בחברה הישראלית (ואולי בחברות נוספות). המונדיאל הוא אירוע שאחד מן העקרונות המכוננים שלו הוא עימות בין לאומים, ורגשות פטריוטיים לגוניהם מניעים את גלגליו.

ישראל, כידוע, לא השתתפה במונדיאל, ובכל זאת לא נפקד מקומן של העקיצות הלאומיות, אם בפליטת-פה, כפי שניתן היה לשמוע פה ושם בשידורי הטלוויזיה, ואם בלעג-עצמי שכוון בעיקר כנגד חרדת האנטישמיות הגואה במחוזותינו - דוגמת הטורים המשעשעים על כל אחת מן המשתתפות בגליון המונדיאל של "שם המשחק".

הקלות שבה נפלטת פה הערה בעלת גוון גזעני, או סתם מכליל ופוגעני כלפי קבוצה כלשהי באוכלוסייה, איננה שייכת דווקא למונדיאל. די להיזכר בחתני פרס ישראל דוגמת חיים חפר ומשנתו בנוגע למרוקאים (אחרי שגרס כי המרוקאים לא הביאו לכאן דבר חוץ ממופלטות וחוסר תרבות, הסכים חפר, למרבה ההקלה, להתנצל על ש"לא הדגיש מספיק את ש"ס"); או בשמואל שניצר המנוח שפגע בתרבות יוצאי אתיופיה, או בטובי בדרנינו וזמרינו כמו אריאל זילבר שעולם ההומוסקסואלים, בין היתר, נהיר לו לגמרי והוא הואיל לשתפנו בתובנותיו. אבל מומלץ ביותר, למי שהעניין קרוב ללבו, להתבונן בפרסומות בטלוויזיה או להאזין להן בקול-ישראל ובגלי-צה"ל. שם אפשר למצוא פנינים אמיתיות. רבים זוכרים את התשדיר שבו התלוצצה הקופאית במבטא רוסי כבד. ואכן, מפני שמדובר היה באוכלוסיית העולים מחבר-העמים, גורם שאין לזלזל בו, תוקן המעוות במהרה. אבל למי בכלל אכפת שבפרסומת למקדונלדס (אשר עדיין משודרת מפעם לפעם, נדמה לי) הוצג הלקוח ההודי כשוטה משועשע, המספר על האבא של הבאבא של הסבא שלו במבטא הודי מטופש, בעוד ברקע מוצגות תמונות מהווי החיים בדמוקרטיה הגדולה בעולם, כאשר הדרמה האנושית הזו נחתמת בסיסמה המבריקה, הממצה בהינף קולמוס את הוויית החיים ההודיים: "אני הולך רק על גחלים".

הבעיה איננה בכל אחד מן המקרים הללו לבדו. הם אמנם בלתי נעימים, והעליהום הציבורי המתעורר לעתים בעקבותיהם מוצדק וחיוני. אבל התמונה הכוללת (והיא גדולה ומפורטת בהרבה), שממנה מתבהר עד כמה קל להתבטא פה באופנים פגומים מעיקרם, היא שצריכה להדאיג. התקשורת אינה יכולה לעשות הרבה בנידון, ותפקידה בעיקר לדאוג, יותר מכפי שהיא דואגת כיום. לא שעל-ידי כך יבוא הקץ לגזענות בישראל, אבל הדאגה גם היא מועילה במשהו, ולכל הפחות מנחמת.

גיליון 39, יולי 2002