"את מוזמנת לביתי כיהודייה, לא כעיתונאית. לכן לא תוכלי לרשום כלום. ואחר-כך מה שתזכרי - תכתבי", כך מסרה המנהיגה החרדית האקסצנטרית מבית-שמש לכתבת שרי מקובר-בליקוב לפני שהסכימה שהאחרונה תבקר בביתה לצורך הכנת כתבה למוסף "סופשבוע" של "מעריב".
מקובר-בליקוב ביקרה, זכרה לא מעט, וב-18 בינואר השנה פירסמה את רשמיה בהרחבה תחת הכותרת "הגוף שלי שייך לי", כשכותרת המשנה של הכתבה מכריזה כי "שרי מקובר-בליקוב העבירה שבוע עם פמיניסטיות מסוג חדש".
הוכתרו ב"פמיניסטיות מסוג חדש". אשה עטויה שכבות בגדים בבית-שמש (צילום: פלאש 90)
בשבוע שעבר התברר כי אותה "רבנית" ו"פמיניסטית", כפי שכונתה בכתבה, חשודה בהתעללות חמורה ובהזנחה פושעת של ילדיה. אל העובדות הקשות לעיכול של סיפור ההתעללות במשפחה נוסף קו מחריד של קנאות דתית חשוכה, ואך טבעי היה כי עורכי העיתון ינצלו את ההיכרות הבלתי אמצעית של כתבת העיתון עם הדמות המרכזית ויבקשו ממנה "לחזור אל זירת הפשע". ואכן, לצד הידיעה ב"מעריב" על ההתעללות פירסמה מקובר-בליקוב טור אישי, שבכותרת המשנה שלו נכתב: "כבר בפגישה עם האם החשודה לפני שבועות אחדים בלט הקשר הלא-טבעי בינה לבין הילדים" ("מעריב", 26.3). אולם הדמות שעלתה מהכתבה המקורית שונה למדי מזו שעולה מהטור של מקובר-בליקוב לאחר חשיפת הפרשה.
לאחר החשיפה כתבה מקובר-בליקוב מזכרונה: "מהמפגש העיתונאי הממושך שקיימתי לפני שבועות אחדים עם הנאשמת בהתעללות קשה בתריסר ילדיה זכורה לי בעיקר הבת שלה, הקטנה [...] הבדידות שלה הכמירה לב. התפקיד שלה, מוזר, לא טבעי, היה לשמש פה וידיים לאמה [...] כל אותו הערב [...] ישבה הילדה הקטנה איתנו. אמה לא פנתה אליה אלא להוראות ושליחויות. לא השגיחה שתלבש פיג'מה חמה, שתשתה כוס שוקו, שתלך לישון, ילדונת, כי צריך לקום מחר בבוקר".
גם כשנוצרת אינטראקציה חיובית בין האם לילדה, היא מתוארת בקווים שליליים: "בשלב מסוים נזכרה האם בנוכחותה של הילדה ומזגה לה כוס חלב עזים. ציוותה עליה לשתות עד תום. כשהילדה הפסיקה באמצע, זירזה אותה בתנופת אצבע קצרת רוח". ואילו מחווה של חיבה, ליטוף "לחיה הסמוקה של הקטנה", מתוארת כ"חד-פעמית, נדירה".
הרושם העולה הוא של אשה קשוחה במיוחד, אבל לפני הגילויים האחרונים תוארה הרבנית על-ידי מקובר-בליקוב באופן שונה לחלוטין. ראשית, סופר כי הצילה ילד ש"כבר היה מחובר למשאבת חמצן, אבל כששתה את תמצית עשבי הבריאות שרקחה לו, מיד חזר לנשום בכוחות עצמו". יותר מכך, היא מקבלת מחמאות מהכתבת: עיניה מתוארות בכתבה כ"טובות, חיוניות מאוד", קולה "חי ומתרונן, ניגוד משווע לחזותה המוזרה", והיא מתוארת כ"רכה וחייכנית".
האם החשודה בהתעללות. בית-משפט השלום בירושלים, 25 במרץ (צילום: פלאש 90)
גם בתה של החשודה ויתר ילדי הנשים בקהילה מתוארים בכתבה המקורית באור שונה, כמי שעוזרים לאמהותיהם ולא רק ממלאים פקודות: "[היא] מתנהלת בתנועות ידיים, וילדתה הקטנה מוציאה אל הפועל. לילדי נשות הרעלה תפקיד מרכזי. חלקן ויתרו אפילו על חורי העיניים, והן מגששות ברחובות כסומא כשילדיהן הקטנים מובילים אותן".
אפילו ברושם שהותירה הסביבה על הכתבת חל שינוי. לפני החשיפה האחרונה על ההתעללות מתארת הכתבת את התנאים הפשוטים: "הבית דל. כמה תמונות עם פסוקי תפילה. חנוכייה ופמוטי שבת. ארון ספרים גדול, תקרה לא מסוידת ומחיצת בד שמסתירה את הבעל הטורח במטבח". לאחר הפרסומים המזעזעים על התנהגות האם, הדלות הופכת למחפירה, הפשטות נצבעת בשמות תואר שליליים: "הבית היה דל באופן מחפיר. הקירות חשופים. הרהיטים סדוקים. ארון הקיר שבור".
מקובר-בליקוב אף מסבירה בטור כיצד קרה שבילתה שבוע בחברת הרבנית וקהילתה בלי ששמה לב להתעללויות. לדבריה, "הילדה הקטנה זימזמה לעצמה שיר עליז שהניס את הקור וקילקל את הרושם הלא-טבעי שהתנהל מול עיני". והיא מסכמת בקביעה כי "התעללות בילדים היא מושג מקפיא דם. מפלצתי. כל-כך בלתי נתפס שצריך, ככל הנראה, כתובת ברורה על הקיר כדי ששברי רמזים יתחברו לכדי תמונה שלמה".
גם כתבת "הארץ" תמר רותם פגשה את החשודה בטרם הפכה לכזו, ואת רשמיה פירסמה כבר ב-23 בנובמבר 2007 תחת הכותרת "זה לא קאבול - זה בית-שמש". אף היא פירסמה לאחר גילוי החשדות מזכרונותיה על הנעשה בבית הרבנית. אך במקרה זה הפער בין שני התיאורים אינו כה מובהק.
בכתבה המקורית תיארה רותם את הרבנית כ"אשה לבבית שהנשים מרבות ללטף בחיבה ולהדק את עשרות השכבות של הבדים הצבעוניים שהיא עוטה כשאלה נשמטים מראשה". כמו כן כתבה רותם כי "היא מתייחסת לעצמה בבדיחות, וגם הנשים מפטפטות ומרבות לצחוק. אבל מהתכנים של הרצאותיה ברור שאין גבול לקנאותה [...] בפעם הראשונה שאני פוגשת בה היא מפגינה חום ומרבה לגעת בידי בחיבה".
לאחר שנחשף כי האם חשודה בהתעללות בילדיה, כתבה רותם: "ביקרתי בביתה כמה פעמים בשיעורים שנתנה לתלמידותיה. בבית שררו עזובה ודלות, אך האווירה בין הנשים היתה חמה והן הרבו לצחוק ולהתלוצץ עם הרבנית. ניכר כי הן מעריצות אותה. במשך השיעורים, שהתמשכו עד מעבר לשעה 11 בלילה, הסתובבה תמיד בחדר ילדה בשמלה ובשכמייה (גם היא מטעמי צניעות) שנראתה בת שש. הילדה לא הראתה כל סימני עייפות ואמה לא חשבה לשלוח אותה לישון. לעתים קרובות נשלחה הילדה להביא משהו מהשכנים, או לבצע מטלה אחרת בבית" ("הארץ", 26.3).
בכתבה המקורית רותם אינה מתייחסת לילדיה של החשודה בהתעללות. רק לאחר גילוי החשדות היא מוסיפה עליהם פרטים מזכרונה: "באחד מביקורי הראשונים נאמר לי שהילדה לא הולכת לבית-ספר כי האם אינה מאמינה שבנות צריכות לצאת מהבית. אך מאוחר יותר התברר שהילדה התחילה לבקר בבית-ספר לבנות של זרם העדה החרדית בבית-שמש". והיא מוסיפה כי "בזמן השיעורים היה בבית, מלבד הילדה, גם ילד שנראה מעוכב התפתחות כבן 13".
עיתונאיות אינן עובדות סוציאליות, ודאי שלא ניתן לצפות מהן כי יחשפו מקרה סבוך של חשדות בהתעללות אחרי מפגש אחד עם דמות שאמונה על כיסוי והסתרה. ניתן גם להבין "גילויים בדיעבד" של כתבת, שוודאי מייסרת את עצמה על כך שלא הבחינה בזוועה בזמן אמת. אולם לאור חומרת המעשים, ולאחר שהתברר כי האם המתעללת היא מנהיגה רוחנית של עשרות נשים, מדוע הסתפקו העיתונים בטורים אישיים המעלים בדלי זכרונות? האם לא מתבקש לנצל את ההיכרות המוקדמת והנדירה של העיתונאיות עם הנפשות הפועלות כדי לשרטט דיוקן של הכת המוזרה? זה הרי אבסורד מקצועי: סיפור איזוטרי, "צבעוני", על קבוצת נשים חרדיות חבושות ברעלות זוכה לכיסוי עיתונאי נרחב ולכתבת שער מקיפה; סיפור חמור, "כבד", על מנהיגת כת החשודה בהתעללות, זוכה לכיסוי עיתונאי במתכונת של טורי זכרונות.