על חוף הים הקריבי, הסיפור המוקדם והמופלא של המינגוויי, "הזקן והים", נקרא כאליגוריה מאוחרת ומפתיעה על ישראל בת ה-60. גדולתה של יצירה שהיא עמידה בפני הזמן ומקבלת משמעויות מגוונות ומתחדשות באתרים ובמועדים שונים. כזכור, ארנסט המינגוויי פירסם את הסיפור בשנת 1952. שנתיים לאחר מכן הסיפור זיכה את המינגוויי בפרס נובל לספרות.

במרכזו של הסיפור מפגש עמוס מטענים בין דייג קובני ישיש ובין דג גדול ממדים, בין שובה לבין שבוי. מאז פרסומה צברה הנובלה אינספור פירושים והיתה לאחת היצירות הספרותיות הנחקרות והנלמדות, גם בארץ. בתפקיד הנער המסייע לדייג הישיש אפשר להציב את התקשורת המעריצה את המדינה. כמו התקשורת הישראלית, הנער נותר ברקע כדמות מרכזית, גם אם אינו מוזכר בשם הסיפור. כמו בכל אליגוריה, קווי הדמיון עולים על ההבדלים.

מגיל צעיר נוהג הנער לצאת עם הזקן לפשיטות דיג ולסייע לו בכל. גם כשכל החברים נואשים מן הזקן, שלא העלה למעלה משמונים יום דג בחכתו, נותר הנער לצדו של הדייג וממשיך ללוותו. והנה רוצה הגורל כך שדווקא כשהנער אינו יוצא עם סנטיאגו למסע, המזל מאיר לו פנים ומעלה בחכתו דג חנית ענק. "ולוואי והנער היה עימדי", אמר הזקן בקול, "סירתי נגררת אחרי הדג, ואני הוא יתד-הגרר. יכול הייתי למתוח ולהדק את החכה. אלא שאז עלול הוא לשבור אותה. עלי להחזיק בדג ככל אשר אוכל וליתן לו מן החכה בשעת הכרח" (בתרגומו של אהוד רבין).

במהלך יומיים תמימים נאבק הדייג בגבורה ובתחבולות בדג האימתני. לאחר שהכריע אותו, להקות של כרישים נמשכות לגופת הדג המדממת ומאיימות גם על שלומו של הדייג. תוצאות המפגש בין השניים אינן חד-משמעיות. אמנם סנטיאגו הכריע את הדג, אך לא הגיע למנוחה ולנחלה.

לפני למעלה מארבעה עשורים הפליגה ישראל למרחקים לים הגדול. מי שהשתעשע ברעיון לזרוק את ישראל לים הצליח למשוך אותה בעל-כורחה אליו. בתום אותה מלחמה נותרה ישראל עם שלל רב ברשתה: "אני הרגתי אותו לשם הגנה על עצמי, השמיע הזקן בקול רם. ויפה הרגתי אותו".

לאורך השנים ניסתה ישראל שיטות שונות כדי לשמור על מה שנלכד ברשתה. על חלקים היא ויתרה בלית ברירה, לא מעט בגלל נטל השלל: "אצות צהובות דבקו בחכה, אך הזקן ידע כי יש בכך משום עומס תוספת ונהנה מזה. אצות הגולף הצהובות הן אשר הטילו בלילה זהרורים הרבה כל-כך". בחלקים אחרים נעצה המדינה יישובים והתנחלויות תוך תפילה לבורא עולם: "לא ייתכן כי אכשל ואמות בשל דג אשר כזה. עתה כשאני הולך ומשתלט עליו מעט מעט – יהא-נא אלוהים בעזרי כי אעצור כוח". גופתו של הדג בותרה למובלעות ולחתיכות שמחסומים מפרידים ביניהם.

ובכל זאת, ישראל המשיכה להצדיק ולהצטדק באחזקת השטחים גם אם דם רב ניגר: "אתה לא הרגת את הדג רק כדי לחיות את עצמך ולמכור למאכל, אמר בלבו. אתה הרגת אותו מתוך גאווה ומשום שדייג אתה". כצפוי, הדם מושך להקות כרישים, אם ממרחקים ואם מהאזור. כל אחד מבקש לנעוץ שיניו בשלל ובדייג כאחד. במהלך המפגש, כמוה כדייג הקובני, החכימה ישראל והבינה שהכוח אינו חזות הכל, או כדברי המינגוויי: "האדם לא נועד לתבוסה. אפשר למוטט אדם, אבל לא להביס אותו". כמוה כסנטיאגו, פיתחה ישראל יחסים מורכבים עם הפלסטינים, אולי יותר ממה שהיא מודעת להם – "אין אני יכול לו ואין הוא יכול לי, אמר בלבו, על כל פנים כל זמן שהוא ממשיך בדרך זו".

בסיום הסיפור של המינגוויי, שב הדייג לביתו ואילו שלד הדג נותר על החוף לראווה. "במעלה הדרך, בצריף שלו, חזר הזקן ונתנמנם. עדיין ישן היה על פניו והנער ישב על ידו והיה משגיח עליו. הזקן ראה בחלומו את כפירי האריות", מסיים המינגוויי את סיפורו.

אפשר שישראל עדיין חותרת בסירה מתנדנדת בלב הים ומתמודדת עם להקות הכרישים המזנבות אחרי הטרף הנגרר. אלא שכמו סנטיאגו הדייג, ישראל היא מדינה עייפה ומותשת, אשר להבדיל, ספק אם היא יודעת לשוב לחוף מבטחים. ספק גם אם התקשורת, השבויה במכלול אינטרסים כלכליים ופוליטיים, מיטיבה להשגיח על המדינה.

טרינידד, אפריל 2008

פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון