"כן, אני הצתתי אותו!", בישרה הכותרת בעמוד הבית של ynet שהתייחסה לעדותו של יוסוף פופאנה, המואשם ברצח היהודי הצרפתי אילן חלימי. אפשר רק לנחש שפופאנה לא הורה לקלדן בבית-המשפט להדביק סימן קריאה להודאתו; ובכל זאת בחרו ב-ynet (ואולי כבר בסוכנות הידיעות שממנה נלקחה הידיעה) להצמיד לדבריו אחד כזה, ובכך לשוות לאייטם כולו – בלי להתכוון לכך – איזו נימה משונה של חדווה, כמעט עליצות.

הטון יוצא הדופן נובע בעיקר מכך שסימני קריאה כמעט שאינם משמשים את כלי התקשורת המרכזיים, ובעיקר לא את האגפים החדשותיים שבהם. בצדק: סימן קריאה נועד לעתים קרובות למשוך תשומת לב באופן מלאכותי או לבטא התייחסויות סובייקטיביות, כמו זעם, הפתעה או התפעלות – כולן עמדות שאינן ראויות לשמש נקודת מוצא לסיקור רציני. אז מה פתאום חדר אחד כזה לכותרת של ידיעה חדשותית, ועוד לאחת כבדת ראש כל-כך?

באתר יאמרו ודאי שהכותרת אינה מבטאת החלטה עריכתית, אלא משקפת את עמדתו של הדובר, ולראיה – היא מובאת בציטוט. אלא שלא לחינם מעטים כל-כך הציטוטים הישירים בתקשורת שכוללים סימני קריאה, אף שדרמות והתרחשויות קיצוניות מסוקרות על-ידיה ללא הרף: קשה לצטט הלך רוח או נימה בלי שהתוצאה תהיה ילדותית (ותתבטא, למשל, בסימן קריאה או בשלוש נקודות), ועל כן משתמש הכתב על פי רוב במלותיו שלו כדי לתאר את הלך רוחו של הדובר ("נסער", "נחרץ" וכולי).

נדמה שהתפלקותו של סימן הקריאה משקפת עניין שאינו מדובר על פי רוב: בדיווח התקשורתי על זוועות מהול לעתים קרובות איזה סוג של חדווה. אין טעם להכחיש זאת: עבור התקשורת זוועות הן עבודה, וככל שהסיפור נורא יותר – ככה הסיפור יותר טוב, יותר מסקרן ויותר מושך לצפייה.

בראש רשימת האייטמים האטרקטיביים, הרחק לפני כולם, ניצב ללא עוררין המזוויע. להבדיל מהנורא, הכולל את כל אותם דברים רעים, מצערים ומוכרים בעולם הזה, שהנה קרו שוב, המזוויע כולל סוגים חדשים, מגוונים ומקוריים של טרגדיות. ומאחר שבשלב זה כבר ראינו כמעט הכל, מגיע המזוויע על פי רוב מתחום המופרעות והסטייה.

כוחו של הסיפור, בהתאם, הוא בפרטים: אם נהרג אדם, זה סיפור בינוני מאוד, משום ש"הריגות" כבר יש לנו באוסף; בשביל להתעלות למדרגת מזוויע, על הרוצח (או על העיתונאי, או על הסגן-ניצב) לספק הוכחות לנסיבות או לאמצעים שהופכים את המוות לנורא יותר, כלומר למוכר פחות. לא לחינם הפך הצירוף "שטרם נראה כאן" ("זוועה שטרם נראתה כאן", "סיפור בממדים שטרם נראו כאן") לסמן האיכות האולטימטיבי, חותמת פופולרית המבטיחה אטרקציה שלא מן העולם הזה (כלומר, מחלק זה של העולם).

כשאלה הקריטריונים וזה רף התחרות, קשה להאשים את הכתבים על העזוז האוחז בהם כשהם מניחים ידיים על זוועה נדירה, יוצאת דופן. כך למשל הסרת צו איסור הפרסום מעל הפרטים בפרשת דנה בנט סחט מכלי התקשורת אינספור קדימונים להוטים, שהבטיחו סיפור מחריד, כלומר כביר, שכמותו טרם נראה.

במלים אחרות, התקשורת, מצדה, היתה שמחה להצמיד סימן קריאה כמעט לכל אייטם, ובכך להדגיש את חשיבותו, ייחודו או ממדיו הסנסציוניים ("נתניהו: לא נסכים לתכתיבים האמריקאיים!"; "ריטה מתגרשת!"; "היום: עד 41 מעלות בדרום!"), ובמיוחד היתה מאושרת להצמיד אחד כזה לסיפורים חריגים במופרעותם, ובכך לחסוך מעצמה כמאה מלה בממוצע לכל אייטם ("הפרשה המחרידה, שזקני המשטרה המזועזעים טוענים היום בתוקף כי כמותה אינם זוכרים, וזאת למרות שראו כבר דברים קשים מאוד..."). ובכל זאת, היא (בדרך כלל) מתאפקת. כותרת היא (עדיין) לא טוקבק; והדרך בין סימן קריאה אחד לשלושה – קצרה.