לא רק בנימין נתניהו עומד למבחן מחר, בנאום שהוא עתיד לשאת באוניברסיטת בר-אילן, אלא גם התקשורת הישראלית; עד כמה תמלא כהלכה את שליחותה העליונה – להציע לציבור את מירב המידע הרלבנטי, לאפשר לו להבין כראוי את המתרחש, ולשפוט באופן מושכל את התנהלות מנהיגיו.
הניסיון מלמד שהתקשורת הישראלית, ברובה, נוטה לגבות מהלכים מדיניים ובטחוניים מכריעים של הממשלה. תהיה הממשלה אשר תהיה, מימין או משמאל, ויהיה המהלך העומד על הפרק אשר יהיה, האווירה הגורלית שנוצרת סביבו (שלא לומר, שמחולל השלטון סביבו) מניעה את התקשורת להתגייס לצד הממשלה. קל וחומר נכונה האבחנה ערב מלחמה או מבצע צבאי גדול. אקלים החירום שאופף את תהליך קבלת ההחלטות מצליח תמיד ליצור קונסנזוס פנימי שמהדהד בתקשורת ומטופח באמצעותה.
מובן מאליו שאלה היו פני הדברים ערב מלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, בימים הראשונים של מלחמת לבנון הראשונה (להוציא את עיתון "הארץ") ובמבצעים הצבאיים הגדולים שהיו מאז. התזכורות היותר טריות הן ממלחמת לבנון השנייה וממבצע "עופרת יצוקה". כך היה גם ערב מהלכים מדיניים דרמטיים – מחוזי השלום עם מצרים וירדן דרך הסכם אוסלו ונגזרותיו, ועד לתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם בכנסת, מאי 2009 (צילום: קובי גדעון)
זו נטייתה הטבעית של התקשורת בכל מדינה דמוקרטית: ברגעי משבר או בצומתי הכרעות דרמטיות פועלות עליה הבלוטות הפטריוטיות והיא מקבלת את גרסאות השלטון ומזדהה איתן. רק עיתונאים או כלי תקשורת אחדים שוחים נגד הזרם, קוראים תיגר על השיח הרשמי וזורעים ספקות. ההיסחפות אחר הטון הכללי וההזדהות עם המהלך השלטוני גורמות לא פעם לעיתונאים לעגל פינות בדיווחים, לבלום תהיות בפרשנויות ולסגל גישה סלחנית למנהיגות המדינה בתוקף הסיסמה "במקום שכורתים עצים נופלים שבבים".
עיתונאות טובה אינה רק מדווחת ומפרשנת, אלא גם מעוררת מחשבה ומציגה חלופות. סדרת מאמרים שפורסמה לאחרונה ב"קולומביה ז'ורנליזם רוויו", ושתרגומיהם פורסמו ב"העין השביעית", שלחה מבט שני על האופן שבו סוקר מבצע "עופרת יצוקה" על-ידי התקשורת האמריקאית, הפלסטינית והישראלית. הממצא המרכזי העולה ממנה מאשר את האבחנה שלעיל – התקשורת מתייצבת לצד השלטון.
מן הראוי שהנתון הזה יהבהב בצבע אדום מול עיני הכתבים והפרשנים החל ממחר, בבואם לדון בנאומו של נתניהו ובכך לעצב את דעת הקהל כלפיו. עליהם לזכור את הצייתנות שגילו אך לפני חצי שנה, בעת הלחימה בחמאס בעזה – את נכונותם לקבל כמובנים מאליהם את כללי המשחק שהכתיבו הצנזורה הצבאית ודובר צה"ל, את התמסרותם לדיווחים הרשמיים, את רתיעתם מלקבל את הגרסאות שהגיעו מתוככי הרצועה.
תקשורת הגונה היתה מוטרדת, לפחות בדיעבד, מהאופן שבו תיפקדה במלחמה ההיא. מי שזקוק לניעור בעניין זה מוזמן שוב לקרוא את הסקירות שפירסם ה"קולומביה ז'ורנליזם רוויו"; לא שהן עצמן היו נקיות משגיאות ומהטיות מובנות, אבל העיקר בכל זאת נמצא בהן: תמונת המצב של שדה הקרב כפי שתועדה על-ידי עיתונאים זרים ברגע האמת שונה באופן מטריד מזו שתוארה לציבור בארץ. גרסאות רשמיות שבהן הולעטו תושבי המדינה מוארות בדיעבד באור נלעג. העיתונאים שנתנו יד לכך, בלי דעת בדרך כלל, מצטיירים כמשתפי פעולה של השלטון, לא כשליחיו העצמאיים ורודפי האמת של הציבור.
לא רק הנאמנות לאתוס המקצועי מחייבת חשבון נפש, אלא גם הזדהותו הסובייקטיבית של כל אחד עם טובת המדינה: על העיתונאים לשאול את עצמם לא רק אם מילאו כהלכה את תפקידם בעת מבצע "עופרת יצוקה", אלא גם אם המדינה יצאה נשכרת מהאופן שבו הם סיקרו את המלחמה (דימויה הנוכחי של ישראל בדעת הקהל העולמית, חשיפותם של קציני צה"ל לתביעות משפטיות בינלאומיות, ועדות חקירה של האו"ם).
חשבון הנפש רלבנטי במיוחד ברגע זה, יממה לפני נאומו המכונן של בנימין נתניהו. העיתונות תיבחן לא רק במידת הדיוק שבה תביא את הדברים ותתאר את ההשתלשלות שקדמה להם בתוך לשכת ראש הממשלה ובקואליציה, אלא גם ביכולתה לקרוע את קורי הספינים העוטפים את המהלך ולקרוא תיגר על הגרסאות הרשמיות המלוות אותו.
הואיל והשעה נחשבת גורלית, נדרשת התקשורת להוביל, לגלות עצמאות, לדעת להיחלץ מהמרק הסמיך של השיח השלטוני – ולהציע לציבור תובנות מקוריות וגירויים משכנעים להתבונן באופן לא שבוי על המציאות שעליה נסב נאומו של ראש הממשלה.